תקציר האירועים: בח' בטבת תשכ"ח, 6.5.1968, קבעה מועצת הרבנות הראשית את יום כ"ח באייר כיום הודיה על שחרורה של ירושלים. ב־12.5.1968 הצטרפה גם הממשלה וקבעה את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים. רק בשנת 1998 העניקה הכנסת למועד מעמד בחקיקה, באמצעות חוק יום ירושלים התשנ"ח - 1998, שנחקק על פי הצעת החוק של חבר הכנסת חנן פורת ז"ל. "עם מלאת 30 שנה לשחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית", נכתב בדברי ההסבר להצעה.
ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוספי ישראל בספרייה הלאומית, מוסיף כי יום ירושלים הראשון בשנת תשכ"ח (1968) נקרא בזמנו "יום איחוד ירושלים". "הממשלה חזרה בה מהחלטות קודמות והחליטה לא לציין בעצמה את יום השנה לאיחוד ירושלים. גם ראש העיר טדי קולק ביטל את תוכניות העירייה מחשש לפגוע ברגשותיהם של ערביי מזרח העיר, על אף התנגדות עזה של חברי מועצת העיר. זה הגיע עד כדי כך שראש הממשלה לוי אשכול ביקש לבטל את התוכנית להעניק לו אזרחות כבוד של ירושלים בטקס חגיגי כחלק מהחגיגות. בסוף הטקס התקיים. העיר קושטה והוארה במיוחד, כפי המקובל ביום העצמאות.
החגיגות היו ספונטניות יותר. הגוף הרשמי היחיד שהיה מעורב בחגיגות היה הרבנות הראשית. בסך הכל ביקרו בירושלים יותר אנשים מאשר שנה לפני כן לאחר השחרור. היו כמובן גם אזכרות ואירועי הנצחה לנופלים בקרבות, היו גם צעדות רגליות לירושלים של חוגי הימין ושל בני עקיבא, היו אספות עם ופעילויות בבתי הספר בירושלים ובכל רחבי הארץ, ושגרירויות ישראל בעולם קיימו אירועים מיוחדים לרגל יום איחוד ירושלים".
48 שנה חלפו מאז. ירושלים גדלה, צמחה והתפתחה במובנים מסוימים, ונסוגה במובנים אחרים. רק יום ירושלים נותר בסיס לפולמוס גדול. קחו לדוגמה את מצעד הדגלים המסורתי של נוער הציונות הדתית, שהיה צפוי ליפול על פתיחת חג הרמדאן – בכפוף להחלטת אנשי הדת היושבים בסעודיה – ולהביא להתנגשות בין מוסלמים שיוצאים לתפילה ובין חוגגים יהודים. כתוצאה מכך, המצעד לבסוף הוקדם.
ארגון "צעירים במרכז" עשה צעד אחד קדימה, ולמחרת יום ירושלים יערוך את כנס "לוקחים אחריות", שבמהלכו יוכרזו עשר יוזמות המקדמות סובלנות בירושלים, שיזכו בסכום כולל של כ־150 אלף שקלים. "אנחנו עדים בשנתיים האחרונות להחמרה באלימות בשיח ובציבוריות הישראלית", אומר שחף לוי, מנהל תחום פיתוח קהילתי ב"צעירים במרכז". "מטרת הכנס היא להעצים את פעילות הארגונים הללו ולהביא לכך שעיסוק בסובלנות יוטמע בשגרת היומיום של העיר, ולא רק כתגובה להתפרצויות של אירועים שליליים".
"המקום שמרכז הרבה מאוד מהפעילות של החברה האזרחית בעיר הוא המינהלים הקהילתיים", אומר יאיר אסף־שפירא ממכון ירושלים לחקר ישראל. "המון אנשים שמגיעים לעבוד בחברה האזרחית בירושלים הם בוגרים בצורה כזו או אחרת שלהם. המינהלים הם הצעד הראשון לכיוון של אוטונומיה שכונתית בעיר כה מגוונת כמו ירושלים, שמכילה בתוכה קצוות מאוד רחוקים אלה מאלה".
כיצד קרה שדווקא בירושלים, הנתונה לוויכוח תמידי, נולדה חברה אזרחית פעילה ופועלות שלל יוזמות המקדמות סובלנות? "המגוון של ירושלים יוצר דברים שלא היו יכולים להיווצר בשום צורה אחרת", אומר אסף־שפירא. "זה הדנ"א של ירושלים. הוא יוצר קונפליקטים וגם פתרונות לקונפליקטים. יוזמות כמו 'תג מאיר', 'כשרות קהילתית' ו'ירושלם' - נולדו מתוך הקונפליקט, והרבה פעמים אנחנו מייצאים אותן לאזורים אחרים בארץ. היום בירושלים כל מעשה במרחב הציבורי הוא פוליטי. אם אתה מקרין סרט לילדים בשבת, אתה מוצא את עצמך עושה אקט פוליטי. כשעוצרים רגע לחשוב על זה, דבר מן הדברים האלה לא מובן מאליו. כשאני אומר שירושלים היא פלורליסטית, אנשים צוחקים".
"הרבה אנשים מניחים שהסובלנות היא מנת חלקם של התל אביבים, בעוד שירושלים מסמלת בשבילם את הלאומיות הגזענית והמתנשאת", אומר ד"ר חגי אגמון שניר, מנהל המרכז הבין־תרבותי לירושלים. "המסר הזה מחודד ביום ירושלים, שבו מגוון פוליטיקאים ואנשי ציבור מעלים על ראש שמחתם לא אחת מסרים שסובלנות מהם והלאה לגבי משמעות יום זה. לא פעם המסר המסתמן מיום ירושלים הוא שמדובר ביום ההשפלה של האחר, הלא־יהודי. לא במקרה רבים מהירושלמים, המזועזעים מהמסרים הפוגעניים, נטו בשנים קודמות להוריד את הראש ביום ירושלים ולחכות שהוא יעבור, או אפילו לעזוב את העיר ליום אחד.
"אנחנו מבקשים לכפור בהנחת המוצא שלפיה בירושלים אין סובלנות", מוסיף ד"ר אגמון שניר. "מסתבר שאומנם הרבה יותר קל להיות פלורליסט בתל אביב, כשכולם חושבים די אותו הדבר. בירושלים, שבה יש שונות נדירה ברמה עולמית בין זהויות, תרבויות ותפיסות עולם, האתגר גדול יותר, והרווח מהשונות הזאת יכול להיות גדול מהחסרונות. מסתבר שרבים מהירושלמים, אפילו רבים מאוד, פועלים יום־יום לקדם ולהדגים סובלנות בעיר המסובכת הזאת".
"מה שמאוד בולט ביום ירושלים הוא שכבר אין 'יום ירושלים' אחד, אלא ישנו יום שקהילות שונות מציינות אחרת לחלוטין", אומר פרופ' אודי לבל מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל. "זה תהליך שמתרחש בכל החברה הישראלית, שכבר מזמן לא מתיימרת לקיים כור היתוך אלא מרחב שיש בו קהילות שונות, שכל אחת מציינת ערכים שונים בפרקטיקות שונות. זה נכון לגבי הארגון הכי ממלכתי – צה"ל, שבו מתקיימים מסלולים תרבותיים שונים לבני קהילות שונות, וזה נכון לגבי הימים הממלכתיים – הזיכרון, העצמאות ויום ירושלים".
"המסר של אירועי הסובלנות בעיר אינו סותר את הנרטיבים והתפיסות השונות ביחס למצב העיר, ואינו נועד לרכך את הפערים והקשיים", מסכם ד"ר אגמון שניר. "הוא אומר בפשטות שיש כאן מורכבות. ולכן כדאי שנתאמץ, דווקא ביום הכי רגיש בשנה בירושלים, להקשיב ולהבין זה את זה, ואולי בסופו של דבר נמצא פתרונות לחיים של כולנו בעיר של כולנו".
התרעות פיקוד העורף