הדפיקות בדלת הלכו וגברו. המחסום המאולתר שהוצב כ"חומה בצורה" מאחורי דלת העץ העבה, החל לגלות סימנים ראשונים של כניעה: הכיסאות שהונחו על השולחן הכבד נפלו בזה אחר זה; השולחן ה"שוקל טונה", כפי שאחי הבוגרים קבעו, זז ממקומו. גם הדלת החלה להשמיע קולות חריקה ושבירה בלתי נעימים.

אמא נעימה הבינה מיד את המצב לאשורו, והחלה להנחית על בני המשפחה “פקודות חירום": “לקחת תיקים קטנים, להכניס לתוכם רק מעט בגדים ולעלות מיד לגג". איש מבני הבית (אבא ושמונה ילדים) לא שאל שאלות. כולם החלו לעסוק במלאכת הנסיגה אל גג הבית. על האחיות והאחים הגדולים הוטלה האחריות לדאוג לחייהם של הקטנים מהם. ואילו אמא החליטה לשאת בזרועותיה את פארוק, כלומר אותי, התינוק בן ששת החודשים, ולטפס עמו במהירות לגג.

קולות הניתוץ של דלת הכניסה גברו מרגע לרגע. כניסת האספסוף לביתנו הייתה רק שאלה של זמן. מהמחסן הקטן, בפינה הצפונית של הגג, הוצא מזרן קטן. על המזרן הניחה אמא את תינוקה, כלומר אותי, והתפנתה לארגון ולביצוע השלב השני של הנסיגה: מעבר, מעל הגגות של השכנים, לעבר ביתו של חאג'י מוסה. בשלווה נחתי לי על המזרן הקטן, שהוצא זה עתה מהמחסן, שבו נהגה משפחתנו, כמו כל תושבי בגדד, ואולי עיראק, לאחסן את המצעים של הקיץ. שכן, הגג, בשל החום הכבד, שימש למעשה כחדר שינה בחודשי הקיץ הארוכים.



חאג'י מוסה היה לא רק האיש העשיר בשכונה שלנו, שכונת מהדייה, אלא גם מעין פטרון: כולם כיבדו את החאג'י, אשר נהג להעסיק רבים מתושבי השכונה בעבודות הבניין שביצע, או בחוות החקלאיות הגדולות, שהשתרעו על פני שטחים נרחבים. בין העובדים היו גם ילדי היהודים שניצלו את חופשת הקיץ לשיפור מצבם הכלכלי של משפחותיהם. ילדיו הבוגרים היו בני גילם של אחי הגדולים: משה (סלים) ואבנר (פואד). בזכות חברות זו של הבנים נרקמו יחסי ידידות מיוחדים בין שתי המשפחות. על אף הבדלי המעמדות, לא הורגש מתח כלשהו בין המשפחות, ובמיוחד בין הבנים הבוגרים, אף על פי שהם היו מוסלמים ואילו אנחנו יהודים. הייתה זו חברות אמיצה, שצמחה מתוך שכנות מופלאה, שכיום נשמעת כאגדה רחוקת ימים.

החברות באה לידי ביטוי בכל עוצמתה באותו חג שבועות מר: אין לך יהודי, מבין יוצאי עיראק, שאין לו קשר ל"פרהוד" - הפרעות ביהודים בחג השבועות של שנת 1941, שבמהלכן נרצחו למעלה מ–180 יהודים ונפצעו מאות אחרים. ה"פרהוד" גרם לא רק לאובדן חיי אדם יקרים, אלא גם לזעזוע עמוק בקרב היהודים, אשר האמינו, עד לאותו יום, ש"לנו זה לא יכול לקרות". כמובן, כוונתם הייתה לסימניה הראשונים של ההשמדה הנוראה של היהודים, שהחלה להתדפק על דלתות היהודים באירופה.

נשאר על המזרן

והנה אותה חיה נאצית שיגרה את שליחיה הראשונים לעיראק. טייסים גרמנים נחתו בבגדד. אחד הפקידים הבכירים בממשל העיראקי, רשיד עלי אל–כילאני, חבר לשני קצינים בכירים בצבא העיראקי, מיהר לנצל את ה“הפוגה" בכניסת הצבא הבריטי לבגדד, ביצע מהפכה מהירה, וחסידיו הבינו מיד את המסר: לינץ' ביהודים באשר הם.

אשוב, ברשותכם, לעליית הגג שלנו. הטיפוס המהיר במדרגות גרם לנפילתה של אחת האחיות ולשבירת עצם הירך. בכיה וצעקותיה, שנשמעו כמעט בכל השכונה, הביעו את הכאבים הגדולים שהיו מנת חלקה. אמא, כמובן, התפנתה לטפל בה. היא נשאה אותה בזרועותיה, אימצה אותה אל לבה וניסתה להרגיעה, אך לשווא. זהו הרגע, כך חשבה אמא, שבו עליה לנסות להתעלם מבכיה קורע הלב של בתה הקטנה ולהציל את כל בני המשפחה מהאספסוף אשר עמד להיכנס לביתנו ולבצע את זממו: לאנוס, לשדוד ולרצוח.

כשאחותי הקטנה בזרועותיה, הובילה אמא את בני המשפחה הנפחדים מגג ביתנו לביתם של השכנים, משפחת פרג' - שהתפרסמה לאחר העלייה מעיראק, כאן בארצנו, בזכות "פוטו פרג'" - אשר הקדימו וברחו מהבית. מגג ביתה של משפחת פרג' עברה משפחתנו לגג ביתם של שכנים אחרים, עד שהגיעה ליעד הנכסף - ביתו של חאג'י מוסה. על גג ביתו כבר עמדו בני משפחת מוסה וסייעו להורי להיכנס לביתם. פעולה ראשונה: טיפול מהיר באחות הקטנה, שלא הפסיקה לבכות, בשל השבר בעצם הירך, גם לא לרגע קט. רק כאשר נרגעו במקצת הרוחות, ובמיוחד כשאחותנו הפסיקה סוף־סוף לבכות, פנתה אם הבית לאמא: “אום סלים", כך נהגו בעיראק לפנות לאמהות: אמו של הבן הבכור במשפחה, או של הגדול בין הבנים, “איפה התינוק? איפה פארוק?".

רק אז התברר גודל האסון האפשרי: התינוק, בן ששת החודשים, נשכח על הגג. הוא נותר לבדו שוכב על המזרן הקטן, קרוב מאי פעם לשמיים, בעוד האספסוף, שהצליח לחדור לביתנו פנימה, מחפש אחרי ממון וטרף אנושי.

אם הבית המוסלמית האיצה בבנה הבכור, ג'עפר, לנעול את הסנדלים ולחבוש את הכפייה. בבגדים דומים הולבש גם אחי סלים (משה). הוא למד בבית ספר מוסלמי, והיה התלמיד היהודי היחיד בכיתה, הכיר מקרוב את רזי האסלאם ולא התקשה לנהוג כמותם ולדבר בשפתם.

השניים יצאו, במהירות האפשרית, מביתו של החאג'י ועשו דרכם בתוך ההמון, שהמשיך לבזוז ולפגוע בבתיהם של יהודים. ג'עפר ביקש מאחי להמתין בסמטה הקטנה, הסמוכה לביתנו. הוא עצמו הלך לברר, בגפו, אם נותרו בוזזים בביתנו. לאחר מספר דקות הוא שב לסמטה ואחז בכתפו של אחי: “סלים, הבית ריק. בוא אחרַי".

שני הנערים, החברים, היהודי והמוסלמי, נכנסו פנימה. אחי, שהבחין בהרס הרב שהותירו אחריהם המוסלמים–הפורעים, לא יכול היה לעצור את דמעותיו. גערה–צעקה שהשמיע ג'עפר באוזניו השיבה אותו למציאות: עליהם להזדרז ולעלות אל הגג, בתקווה למצוא שם את התינוק הנטוש. זו המשימה שלשמה נשלחו למבצע המסוכן.

אולי בגלל התחושה הפנימית או העייפות ואולי סתם כך, בגלל צורכי הגוף, ישנתי לי בשקט על המזרן שהונח על הגג הלוהט. קדרות השתלטה על פניו הצעירים של אחי, שזיפי שיער ראשונים החלו לבלוט בהם. הוא התקשה להאמין שאחיו התינוק נמצא בחיים. עיניו השחורות של ג'עפר הבחינו במזרן ומיהר לעשות דרכו לשם. לאחר מספר שניות הניף את ידו לעבר אחי וצעק בשמחה: “מצאתי. בוא תראה. הוא ישן כאילו הוא נמצא בגן העדן".

עם התינוק, העטוף בשמיכה דקה, חבוק מתחת ל"דישדשה", גלימה ארוכה שלבשו הנערים והגברים, בעיקר מוסלמים, מיהרו אחי וחברו לרדת במדרגות הבית, ויצאו החוצה דרך הכניסה הראשית שהייתה פרוצה לחלוטין. האספסוף צמא הדם והממון עדיין חיפש אחר טרף נוסף. הם הבחינו בשני הנערים. תחילה סברו שמדובר בעוד נערים מוסלמים שיצאו מבית יהודי ומחביאים אוצר יקר מתחת לגלימה. אחדים מהם ניגשו אליהם, בתקווה להיות שותפים לגזילה, בבחינת השודד משודד פטור. אחד מהם, כנראה מנהיג החבורה, העיף מבט נוסף בג'עפר. קשה היה שלא להכירו - הרי את ילדיו של חאג'י מוסה הכירו כל תושבי השכונה. המנהיג קרא לחבריו לעזוב את המקום במהירות. הוא הבין שהוא עלול להיקלע לצרות גדולות, אם חלילה מישהו יחליט לפגוע בג'עפר, הבן של.


בזכות חאג'י מוסה

לעולם לא אדע מדוע לא פגעו בי לרעה. “אני גאה בך, בני, גאה על אומץ לבך", במילים אלו קידם האב, חאג'י מוסה, את פני בנו בכורו. אמא, בדמעות שמחה, מיהרה להעניק לי את מנת האוכל והחיבוק שכה חסרו לי.

הבעת פניה, הקורנות מאושר, התחלפה בהבעת דאגה. “אם הבית" הייתה הראשונה שהבחינה בכך: “אום סלים, שו סאר?" (“אמא של סלים, מה קרה?"). דמעות החלו לזלוג מעיניה החומות–ירוקות והיפות של אמא. היא נזכרה בבני משפחתה: שלוש אחיותיה, אחיה הקטן ואמה שנותרו בגפן בבתיהם בשכונה היוקרתית העשירה, בתאוין, המאוכלסת בעיקר ביהודים שהדינר העיראקי לא חסר להם. אבי אמי, כלומר סבא יהודה, נהרג במלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא העות'מאני המהולל. הוא הניח אחריו אישה צעירה (סבתא רימה) וארבעה ילדים קטנים מאוד: נג'יבה, סביחה, ג'מילה ויוסף.

מעולם, אגב, איש לא בא להודיע לבני המשפחה מה בדיוק עלה בגורלו של סבי - היכן נהרג? מתי? האם נקבר במקום כלשהו? הדבר היחיד שהגיע לאוזניהם היה שמועות. לפי אחת מהשמועות הללו היה מדובר באונייה עמוסה בחיילים עות'מאנים, שטובעה בלב ים על ידי אוניית מלחמה בריטית. וסבי יהודה, שגויס לצבא העות'מאני שבועות ספורים לפני סיום המלחמה הארורה, היה בין החיילים העיראקים שנשלחו באונייה הרעועה ההיא להילחם באריה הבריטי. שמועה נוספת שהגיעה לאוזנינו: סבא יהודה קפא למוות, יחד עם חיילים יהודים נוספים, בשדה הקרב ברוסיה.

אחרי ש"אם הבית", האישה המוסלמית האצילה, שמעה מפי אמא הבוכייה את הסיבה לדאגה, היא חצתה במהירות את ה"דיוואן", הסלון המפורסם בכל בית מוסלמי עשיר, וניגשה למקום שבו ישב בעלה השייח', בחברתם של גברים אחרים. עצם העזתה להגיע ל"מושב" הגברים, בלי הודעה מוקדמת, ולא באמצעות אחד המשרתים, הצביעה על דחיפות הנושא: “ח'יר?", שאל הבעל–השייח' את רעייתו, ומיד קם ממקום מושבו.

לאחר מספר דקות יצאו שני הנערים, סלים אחי וחברו ג'עפר, לדרך. הפעם, בשל המרחק הגדול יחסית שבו מצויה “שכונת העשירים", כפי שכונתה שכונת בתאוין, עשו את דרכם בכרכרה שהועמדה לרשותם. מאחור השתרכה כרכרה נוספת, ובה שני גברים חסונים. היום היינו מכנים אותם שומרי ראש או מאבטחים. רק שם, בשכונת בתאוין, למד אחי לדעת עד כמה היה נבון מצדו של חאג'י מוסה לצרף להם את “כוחות הביטחון", ובעיקר את הכרכרה הנוספת.

סיוט אצל סבתא

כבר במדרכה שהובילה לביתה של סבתא הבחין אחי סלים בשמלות החגיגיות של סבתא הקרועות לגזרים ובשברי הרהיטים המוכרים כל כך. הוא אחז בזרועו של ג'עפר ויחד נכנסו לבית המרווח פנימה, בעוד שני הגברים–גברתנים נותרו עומדים בכניסה. כשהבחינה סבתא בנכדה “הגדול" פרצה בבכי מר: “סלים אבדלכ (כפרה עליך), תציל את סבתא שלך. בחדר השני נמצאות הדודות שלך והדוד יוסף. תראה מה עשו להם המנוולים האלה".

למרבה המזל, הן הסבתא והן שתי הדודות הצעירות, ששהו עמה, נפצעו באורח קל בלבד. רק מאוחר יותר, לאחר בדיקה בשטח, נודע, שהבוזזים הבחינו בשתי הכרכרות העושות דרכן לעבר הבית המפואר. הם שיערו שבתוך הכרכרות נמצאים אנשי ממשל חשובים שבאו לסייע ליהודים. השודדים העדיפו שלא להסתבך והסתפקו, אפוא, בדברי הכסף והזהב שהצליחו להוציא מתוך הארונות ובעדיים שתלשו מידיהן ומצוואריהן של הנשים. אך הם לא הספיקו לאונסן ולרצוח את כל בני הבית. לאחר שהעלו לכרכרה את הדוד יוסף, את הסבתא רימה וכן את שתי הדודות, בעליהן וילדיהם הפעוטים, המשיך אחי בדרכו לעבר בית דודה נוספת, נג'יבה, שבעלה ניסים עבד בשגרירות אנגליה בעיראק ונחשב לפקיד בכיר וחשוב. דודה נג'יבה חיה בבית מפואר במיוחד, מוקף בבוסתן גדול. הדודה, שזכתה לשירותם הצמוד של משרתים וגננים, נקלעה למציאות חדשה קשה מנשוא: סכנת חיים נשקפה לה, לבעלה ולשלושת ילדיה. על הרכוש הרב והיקר אינך חושב ברגעי אימה אלה. דבר המובן מאליו.

כעבור שעה הגיעו לביתו של חאג'י מוסה שתי כרכרות ועליהן כל בני משפחתה של אמא. במשך כל הנסיעה, הארוכה יחסית, כוסו הכרכרות ביריעות בד גדולות. לפני הסוסים צעדו שני הגברים–שומרים, באקדחים שלופים. הכל סברו שמדובר בשודדים–בוזזים–רוצחים–אנסים אלימים, שלא כדאי להתעסק איתם. הרי בבגדד יש מספיק בתים של יהודים, שניתן עוד לבזוז, לשדוד ולבצע בהם מעשים מחרידים אחרים.

למראה אמה הזבה דם פרצה אמא נעימה בבכי, שנמהל מיד בקריאות של שמחה: “שילך הכל לעזאזל. העיקר שכולכם בחיים". וכמעט כולם שבו וחזרו על המשפט המשמעותי כל כך.

החג הוכתם בדם

ב–1941 מנתה הקהילה היהודית בעיראק 180 אלף איש, מרביתם, 120 אלף - חיו בעיר הבירה בגדד, והיוו כחמישית מאוכלוסיית העיר כולה. משקלם של היהודים בעיר הבירה של עיראק היה גדול בהרבה, מבחינות רבות, ממספרם. הדבר בא לביטוי במסחר, בבנקאות, בחינוך, בבריאות ולמעשה בכל תחומי החיים. לא פלא היה הדבר, שביום שבת דמתה בגדד למאה שערים: באין בתי מסחר ובנקים פתוחים בשבת, החליטו המוסלמים לנוח בשבת ולא לפתוח את בתי העסק שלהם.

המאורעות שהתחוללו בשנים 1939–1936 בארץ ישראל נתנו אותותיהם גם בעיראק: שישה יהודים נרצחו בשבת בבוקר בחורף של שנת 1937, בשעה שעשו דרכם לבית הכנסת. התעמולה הנאצית ופעולותיו של המופתי, חאג' אמין אל–חוסייני, “למען אחינו הפלשתינאים", הוציאו את הנוער המוסלמי בבגדד לרחוב, הפגנות נגד הציונות והבריטים ולתמיכה בפלשתינאים.

ב–1941, כאמור, חברו שלושה קצינים פרו־נאצים לפקיד ממשל בכיר והפכו ל"מרובע הזהב" בראשות רשיד עלי. הם ביצעו מרד צבאי שהוביל לכך שיורש העצר העיראקי, עבד–אל–אללה, וראש הממשלה נורי סעיד, ברחו לעבר הירדן המזרחי (ומשם למלון "המלך דוד" בירושלים). כיבושה של עיראק על ידי החיה הנאצית היה עניין של זמן בלבד. הבריטים הצטוו על ידי ארצות הברית לעשות הכל על מנת להחזיק בנמל בצרה, בדרום עיראק, ששימש כמקור עיקרי לאספקת נפט לכוחות בעלות הברית באזור.

בעיראק בכלל ובבגדד בפרט נוצר אי שקט, וממנו סבלו בעיקר היהודים: ההמון המוסת החל להציק ליהודים. אפילו לבית החולים היהודי מאיר אליאס התפרץ ההמון וזרע בו הרס, בטענה שבין כתליו יש תחנת שידור סודית לכוחות הבריטיים. במקביל פעלו הבריטים לארגן בארץ ישראל חיל פלישה לעיראק. כוח זה, בעזרת הבריטים, הביס בתוך מספר שבועות את הצבא העיראקי הפרו־נאצי. מאות חיילים וקצינים עיראקים נסו לבגדד, עם נשקם, והסתובבו ברחובות העיר מושפלים ורעבים. חיילים אלו שימשו חומר דלק בידי הפרו־נאצים ואנשי המופתי. לא צריך היה לעמול קשה כדי להבעיר בקרבם את שנאתם ליהודים.

ב–30 במאי 1941 מינה יונס א–סבעאווי את עצמו למושל הצבאי של בגדד. למחרת היום חתמו המושל הצבאי ואנשיו על הסכם שביתת נשק. א–סבעאווי זימן אליו את ראש הקהילה היהודית ותבע ממנו להודיע לבני העדה שלא יצאו מבתיהם במשך שלושה ימים, כולל שני ימי חג השבועות. ראש הקהילה היהודית לא ידע שאותו א–סבעאווי הורה לשירות השידור בבגדד לצאת בקריאה להמונים לעשות טבח ביהודים. הקריאה עוכבה לשידור על ידי ראש ועדת הביטחון, אשר הספיק בינתיים לאסור את א–סבעאווי ולשלחו מעבר לגבול. היהודים, כמובן, לא ידעו באותה עת דבר על הדרמה המתחוללת מאחורי גבם.

וכך, במוצאי שבת, ב–1 ביוני 1941, התכוננו יהודי בגדד לחגוג את חג השבועות. אומנם מתוך חששות - אך בצדן גם בתקווה גדולה. רדיו בגדד הספיק להודיע על כניעת המורדים ואף סיפר על קבלת הפנים המתוכננת בנמל התעופה ליורש העצר השב לארצו. בבוקרו של יום א' יצאו הפקידים היהודים, בשירות המדינה, לעבודתם כרגיל, משום שחג השבועות לא נחשב כחג רשמי.

השעות חלפו להן בשקט מתוח. אך לא לאורך זמן. יהודים יצאו לבתי הקפה כדי לפגוש את קרוביהם וידידיהם. באותה שעה עצר המון מוסת אוטובוסים ובהם יהודים. היהודים נצטוו לצאת החוצה ושם, לעיני עוברים ושבים, נרצחו.

מאותה שעה ועד אחרי חצות המשיך במעשיו ההמון הפרוע, שהיה מורכב בעיקר מסטודנטים, מחיילים מובסים, משוטרים מופקרים ומשורות תנועת הנוער הפרו־נאצי “כתאייב א–שבאב". כבר למחרת היום, לאחר הפסקה של מספר שעות, התחדשו מעשי הטבח, האונס, השוד והביזה ביהודים. גל חדש של פורענות פקד את יהודי בגדד. רק בשעות הצהריים ניתנה ההוראה להפעלת עוצר ברחובות בגדד. השקט שב על כנו.

היהודים ספרו את מתיהם: למעלה מ–180 הרוגים. לצדם שכבו למעלה מאלפיים פצועים. רבים מהיהודים שבו לבתיהם שנבזזו ולא מצאו דבר. בעקבות הפרעות ביהודי בגדד ביקשו 5,000 מאזרחיה להגר. רק 500 מהם מימשו את בקשתם והיגרו - בעיקר להודו. רבים מהם שבו לעיראק לאחר זמן קצר.
“הפרהוד", הפרעות ביהודי בגדד, הניעו את אלה שנותרו בחיים, להקים את המחתרת הציונית בעיראק, שהייתה מורכבת בעיקר מצעירים שגמרו אומר להגן על עצמם בכל מחיר.

חסידי אומות עולם

אשוב, ברשותכם, לסיפורי האישי: שבוע ימים שהתה משפחתנו הענפה בביתו של חאג'י מוסה. הוא שלח את “חייליו", כלומר פועליו, לעמוד בפתחי הבתים של יהודים בשכונה, כדי למנוע מעשי שוד ורצח. חאג'י מוסה ידע שבכך הוא מסכן לא רק את עצמו, אלא גם את כל בני ביתו, אבל, לדבריו, “כמוסלמי אדוק לא יכולתי לנהוג אחרת. הקוראן מצווה עלינו לנהוג כך באנשים חסרי ישע. לא יכולתי להמשיך לחיות בידיעה שלא עשיתי הכל על מנת להציל חיים". בשדרה של חסידי אומות העולם, ב"יד ושם" בירושלים, לא תראו עץ לזכרם של חאג'י מוסה ואשתו מבגדד.

סיפורי הצלה נועזים של יהודים על ידי מוסלמים אפשר לשמוע מפי עולים מעיראק, אשר חוו על בשרם את האירוע הנורא של ה"פרהוד", הפוגרום ביהודי עיראק ערב חג השבועות של 1941. 

לעולם לא עוד

זבולון הראלי יו"ר ארגון יוצאי המחתרת הציונית בעיראק, מציין 75 שנים להווסדה

מן קצר לאחר עלותו ארצה בצורה בלתי לגאלית מעיראק, באפריל 1949, מיהר זבולון הראלי להצטרף לקיבוץ פלמחים: "בשבילי זה היה מבצע אחד פלוס אחד חינם: גם הגשמתי את מה שהטפתי לחניכים בתנועה, וגם הלכתי להגשמה בקיבוץ הנושא את שם המחתרת הכי נחשבת. הזרוע הצבאית של ארגון ההגנה".

היום, בגיל 89, כיו"ר ארגון יוצאי המחתרת החלוצית בעיראק, נוהג זבולון להיפגש עם "חייליו" פעם בחודש, במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, לא רק למפגש חברים ונוסטלגיה - אלא גם לשמיעת הרצאה אקטואלית, מפי מרצה אורח: "חבל רק שמספר החברים הולך ומתמעט", אומר זבולון בצער ונזכר בחברים שהלכו לעולמם. "הייתי מאוד רוצה שאותם חברים יהיו איתנו גם בחג השבועות הקרוב, לציון 75 שנה להקמת תנועת המחתרת הציונית בעיראק".
הראלי נולד בבגדד ב־1927. הוא הצטרף למחתרת הציונית בעיראק ב־1943, תחת הדרכתו של השליח הראשון שהגיע לעיראק מארץ ישראל, נצר סירני. לאחר מכן, בשנים 1945/6, היה אחראי על קורס ההכנה למדריכים ובמקביל ריכז את תנועת החלוץ הצעיר. כעבור שנתיים נתמנה ליו"ר התנועה הציונית בבגדד - הסניף הגדול ביותר של המחתרת בעיראק.

מה היו הנסיבות להקמת המחתרת הציונית בעיראק?
"ה'פרהוד' היה הגורם העיקרי להקמת המחתרת הציונית. אני זוכר עצמי, כילד מתבגר, מתהלך בתוך הבית, מפחד וחושש פן ייכנסו גם אלינו ויהרגו את בני משפחתי. תחילה קמה תנועה קטנה של צעירים, שהעניקו לעצמם את השם 'נוער ההצלה'. הם חרטו על דגלם את הססמה 'לא ניתן להם לעשות זאת פעם שנייה'. הדפיסו איגרות ברוח זו וחילקו אותן בבתי הכנסת".

מה עשו ראשי היישוב בארץ ישראל בעקבות ה"פרהוד"?
"ראשי היישוב בארץ הזדרזו לשלוח לעיראק שלושה שליחים: נצר סירני, שמריה גוטמן ועזרא כדורי, יליד בגדד, חבר קיבוץ מעוז חיים. הם הקימו תנועת מחתרת בעלת שלוש זרועות: חינוך, העפלה והגנה".

איך זה עבד?
"מבחינת חינוך, אלפי נערים ונערות למדו עברית. כשהגיעו ארצה הם שימשו כמתורגמנים להוריהם ושמות רבים הפכו לעבריים: עבודי הפך לרוני, פואד לאבנר, סביחה למרגלית ועוד. מבחינת העפלה, התחלנו לאמן צעירים במסעות ארוכים במדבר, שיט בנהר ועוד. כ־13 אלף יהודים, למעלה מ־10% מיהודי עיראק, עלו בצורה בלתי לגאלית בסופו של דבר. ומבחינת ההגנה, הצעירים היהודים הצטרפו לארגון בטקס השבעה מיוחד במרתפי בתיהם של חברי המחתרת. הם יצאו לאימונים שכללו ירי וזריקת רימונים. הנשק הוסלק ומעולם לא התגלה על ידי העיראקים, רק כשהמחתרת התמוטטה בסיום מבצע העלייה הגדולה לארץ".

המחתרת היהודית בעיראק גרמה גם לשינוי גדול במעמדה של האישה היהודייה. מדוע?
"זהו אחד ההישגים הגדולים של המחתרת. המשפחות היהודיות, למרבה ההפתעה, לא מנעו מבנותיהן לצאת לפעילות. יכולת לראות צעירות יהודיות, במכנסיים קצרים, יוצאות למסע הכשרה. נשים מילאו תפקידים חשובים במחתרת. רינה זכאי, למשל, מונתה כרכזת תנועת הנוער. צעירות העבירו נשק ממקום למקום. חלקן נעצרו, עונו והושלכו לבתי סוהר. מספר לא מבוטל של חברי המחתרת הציונית שילמו בחייהם, בראשם יוסף בצרי ושלום צאלח ז"ל. אחרים נרצחו או מתו במדבר, במסע לארץ ישראל. עם התמוטטות המחתרת פרסם עיתון ערבי את רשימת מלאי הנשק שנמצא בסליקים שנתגלו: 630 רימונים, 33 מקלעים, 186 אקדחים, 24,000 כדורים, 97 מחסניות ו־23 פגיונות".

בימים הקרובים ייחנך במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה אגף מיוחד שינציח ויתעד את פעולותיה של המחתרת הציונית בעיראק. מתברר שהישגיה של התנועה היו רבים לא רק בעיראק הרחוקה, אלא גם כאן בארץ: "למעלה מ־70 פעילים שלנו התגייסו, עם הגיעם ארצה, לשירות הביטחון והמוסד", אומר הראלי. "לעשרות פעילי הגנה הוענק מטעם המדינה העיטור על"ה, וכן עשרות מדריכים ופעילים קיבלו את האות 'פעיל ציוני' מיושב ראש ההסתדרות הציונית".