"הייתי חייב להגיע לפה", אומר יעקב אחימאיר, "לולא הגעתי לכפר שבו נולד אבא הייתי מתאבד".
"אני אולי מגזים, אבל היו לי נקיפות מצפון קשות מאוד אם לא הייתי בא. עכשיו אני יכול לפרוש מהחיים ולהיות יותר שקט".
"אני רק יודע שאני חייב להיות בכפר הזה. אפילו אם אין מה לראות. אפילו אם הכל שומם, אפילו אם זה שטוח כמגרש כדורגל".
"בהחלט. פעם פניתי ליצחק בן אהרון והוא ענה: 'אתה הבן של אחימאיר? לא רוצה להתראיין אצלך".
"השמות ברורים. רמזו שמעתה יעקב אחימאיר יהיה נציגו של בגין בחדר החדשות ויעשה לו הנחות. לא עשיתי הנחות לאיש. בגין אפילו לגלג עלי ב'מוקד' ואמר: 'יעקב, מה העיניים היפות שלך מתגלגלות?'".
"היה אז עו"ד אהרון פאפו, חבר הוועד המנהל, שהתנפל עלי בדרך שגרה, עד שהצמידו לי מאבטח ליומיים. אבל שמע, אתה גונב לי את ספר הזיכרונות".
זאבה עצמה ברחה מהגנטיקה וצמחה בערוגת השמאל. "בהכירי את אבי ואת דעותיו שהקדימו את זמנן להילחם בכובש הבריטי", היא אומרת, "אינני מבינה מדוע ממשיכי הרוויזיוניסטים לא תופסים שעם כבוש יתמרד נגד השפלתו ושעבודו". ברוח זו ובמשך עשרות שנים חינכה את תלמידיה. היא התנגדה למלחמת ששת הימים, ביקרה את גולדה עוד לפני מלחמת כיפור, הפגינה נגד בגין במלחמת לבנון הראשונה, גינתה את הפלת מטוס הנוסעים הלובי בסיני וסיפרה לתלמידיה על טבח כפר קאסם.
"לא התווכחנו על פוליטיקה, דיברנו על ספרות, על גנסין הסופר שכל כך אהב".
עם אשפוזה של חסיה, אב"א הרגיש אבוד. הוא מסר את התינוקת לאחותו בלומה ולבעלה אליעזר ורדימון מדגניה ב'. כשהובאה אליהם היו חשוכי ילדים, אבל כעבור 11 חודש נולד בנם משה. "תשמרי על הקטנצ'יק שלנו", כתב לה מירושלים מישהו שאז היה בשבילה רק "דוד אב"א". עד שלמדה צורת אות, בני הזוג ורדימון המסורים קראו לה את מכתביו. גם מתנות נהג לשגר לה. כשהשתחרר מבית הסוהר הייתה בת 5. "בואי", אמרה לה הדודה בלומה, "נלך לפגוש אותו בטבריה". דוד–אבא המתין בקוצר רוח ליד חמי טבריה ומיד התחיל לדבר רוסית עם אחותו. הוא כבר היה נשוי לסוניה וביקש להחזיר אליו את בתו. הדודה בלומה, אז עדיין "אמא", סירבה.
את הסוד גילתה באקראי. פעם פתחה מגירה ומצאה ערימת מכתבים מאוגדים בשרוך מאת הדוד. "ואני קוראת על חסיה וחסיה וחסיה ועל כך שחסיה קנתה שמלה ואני שואלת את עצמי: 'זה דבר לדווח עליו במכתב?'". כמה שורות אחר כך מצאה את המשפט המפורש: "תשמרו על הפיקדון, על בתי זאבה". בדיוק אז נכנסה בלומה לחדר והיא מיהרה לסגור את המגירה. למחרת נעלמו המכתבים והושמדו.
"פחדתי להוציא את זה, לא ידעתי איך יקבלו את זה".
"כל קיץ הייתי נוסעת אליו לירושלים, אבל כשראיתי אותו מלטף את יעקב ויוסי ושמח איתם אמרתי לעצמי: 'לפה, אני יותר לא באה'".
"חשב שבדגניה עשו לי שטיפת מוח פוליטית".
"הבנתי איך הרגישו האנוסים בספרד".
בלארוס היא ארץ עם טמפרטורות ארקטיות ובה סוחטים כל רגע אביבי או מה שדומה לאביבי. אנחנו עכשיו ב"דומה לאביבי". קר אבל פחות. שמש הססנית וברד נחוש גורמים אפילו לאספלט להיראות פורח. סוחרי תפוחי האדמה על משמרתם בצד הדרך, הפרות מחסלות פרחי קנולה צהובים ואתה מצפה שמהיערות ייצא איזה בעלים עשיר ויזמין אותך פנימה, כי ככה זה בכל הסיפורים החסידיים, תמיד יש עשיר שמחזיק ביער ומזמין אותך פנימה. אבל ביערות האלה משוטטים לעתים גם דובים. חסרי המזל שבהם פוגשים את "תיירי הציד" מחו"ל. "אבא התגעגע אל בלארוס ואל נופיה", אומר יעקב אחימאיר. "כשהזכירו שמו של אדם, טרח לציין אם הוא מבוברויסק או מדולהי".
"מאוד מסוגר, מאוד לא מחצין, חד ראייה, משכיל מאוד".
האחים, כל אחד התגעגע בדרכו וכאב על פי צרכיו. זאבה דיברה אל האדמה הטובה. קטפה פרח, אספה אבן, קילפה קליפת עץ לבנה שתניח על שולחנה בירושלים. יוסי, ח"כ בעבר ומנהל מכון ז'בוטינסקי בהווה, ניסה להכיל את הרגע, אך לא להישטף בו. כשעיניו ייצרו מבט נוסטלגי בלתי נמנע, הזכיר פיו שהחיים בדולהי היו קשים, שאנשים כאן מתו צעירים. יעקב, איש חרישי תמיד, צלל אל תהומות שתיקותיו. כשחשש שכאבו יסגיר אותו, העלה לעיניו את מצלמת הטלוויזיה שהשתלשלה מצווארו. אחרי כ–60 שנות עיתונאות, אלפי שעות אולפן ופרס ישראל אחד, עדיין הלך בשדות וחיפש את הפריים.
"גם בארץ. בימי העבודה הכי קשים. אתה תופס את הראש לכמה שניות - אולי דקה - ואומר: 'רגע, מאיפה באתי? מי ההורים שלי?'. ועכשיו כשאתה רואה את בתי העץ האלה, אתה חי באותו מקום".
"אתה שואל את עצמך אם אבא היה מרוצה מדבר כזה או אחר שאתה עושה. אני בטוח שמהרבה דברים שאני עושה לא היה מרוצה".
"לא יכול לפרט, אבל זה קשור לסגנון, לא לאמת של הדיווח".
בשולי הכפר זורם בצניעות נחל דולז'נקה. פעם היו הכפריים מטיילים על גדותיו, היום הוא מה שהרוסים מכנים "פינת הדוב". מקום שומם שרק הדוב מתבודד בו. על הגדות האלה היה הילד אב"א משחק עם ילדי הגויים. הם היו דוקרים במזלגות את הדגים ומשליכים אותם מפרפרים למדורה, הוא היה עומד ומביט בהם. לעתים היו רודפים אותו וצועקים: "ז'יד, ז'יד חלמיד" (יהודי, יהודי בעל בגד מרופט). והיום אין כבר שושני בר על הדולז'נקה, אך פעם היו ואחד מהם דקר עד זוב דם את אצבעותיו של הילד וברית דמים נרקמה בין הילד לבין השיח. "ומי יודע אם לא אותו השיח הוא הקשר היחידי ביני לבין המולדת הפיסית כולה... האם עוד אעמוד ליד שיח שושני הבר שעל חוף הדולז'נקה?".
עכשיו, עם מרחק השנים, יוסי בוחר לקחת איתו את תמונת אביו יושב בכיסא הקש שלו בחצר. ספר בידו ושניים לידו. יעקב חווה את הכאב על אביו. יודעים שיש רחוב אחימאיר, אך לא יודעים מי האיש. "ברמת אביב יש 'חניון אחימאיר' וכל פעם שאני מגיע אליו אני מחייך".
"אני מרגיש כמו בעל הבית. אני חושב שהחניון הזה שלי ובתור היורש הביולוגי שלו כל הרווחים מגיעים לי".
התרעות פיקוד העורף