השקתה של “התנועה להצלת ירושלים היהודית" הולידה פרצי אהבה ותמיכה מצדם של חסידי ארץ ישראל השלמה בפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. ההצעה לשנות את חוק ירושלים ולהעביר לשליטת הרשות הפלסטינית את 22 הכפרים שסופחו לירושלים, למרות העובדה כי מעולם לא היו שייכים לירושלים המזרחית על שש שכונותיה, החרידה את מחוללי “ריקודגלים" והביאה אותם לשנס מותניים לשמירת 200 אלף הפלסטינים בריבונות ישראל, שאינה מוכרת על ידי שום מדינה בעולם.

אלא שאין אלו פרצי “אהבה מאוחרת", אלא אותה גברת בשינוי אדרת. אלו אינם חוששים להיפרד מהפלסטינים, כי הרי הציעו אינספור פעמים את גירושם או את העברתם לאחריות ירדן. הם אחוזי אימה משיחית מלהיפרד מהאדמה שעליה חיים הפלסטינים האלו. זו שהפכו ל"מקודשת" באמצעות המהלך החילוני של החלת החוק הישראלי עליה ב־1967. הם יודעים כי “הכלה" הפלסטינית תחזור לבית הוריה עם “הנדוניה", או יותר נכון עם מה שנשאר ממנה, לאחר שישראל הפקיעה כ־30 אלף דונם מתוך 70 אלף שסיפחה בשיכרון הכוח של ניצחון מלחמת ששת הימים.



הם תובעים מהפלסטינים להמשיך להחזיק בתעודות הזהות הישראליות כי זוהי המטרייה המשפטית המאפשרת את קיומו של המשטר המפלה בין יהודים לערבים כבר יובל שנים בכל תחומי החיים: באדמות שהופקעו “לצורכי ציבור" הוקמו 55 אלף יחידות דיור ליהודים ופחות מ־1,000 לערבים. הפלסטינים, המונים 40% מאוכלוסיית העיר, נהנים רק מ־10% מתקציב העירייה. במערכת החינוך שלהם חסרות 2,000 כיתות לימוד, והם חסרים טיפות חלב, גני טרום־חובה, סניפי דואר ושירותי רווחה אף ש־85% מהילדים הפלסטינים מצויים מתחת לקו העוני.

"מבקשים לקיים משטר אפרטהייד"


אותם מתנגדים ליוזמה, כמו פרופ' אריה אלדד במאמרו “שטחי הפרדה" בעיתון זה מתאריך 7.6.2016, מבקשים לשמור את ירושלים “מאוחדת", אך את תושביה מחולקים במעמדם. הם מסרבים להעניק להם את האזרחות הישראלית כי לטענתם “הם החמיצו את ההזדמנות לכך". הם מבקשים לקיים במדינה האחת משטר אפרטהייד ומציעים לפלסטינים את האזרחות הירדנית.

במאמרו אלדד מתעכב על המילה “יהודית", ממהר לפרשה במונחים דתיים ונופל לבור הגזענות שאותו ניסה לכרות לאחרים. ההחלטה על הקמתה של מדינה יהודית, כמו גם ירושלים העברית והיהודית, מתייחסת לזכות הלאומית ולא הדתית של העם היהודי לכונן מדינה עצמאית בארץ ישראל. החזון הציוני לא פילל למדינה יהודית במונחים של פולחן הקורבנות שיתחדש, על פי אלדד, בשעה ש"ייכון בית ה' שוב בהר הבית". הציונות ייחלה למדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי המקיימת שוויון זכויות לכל תושביה וחברה במשפחת העמים.

בהצעה של התנועה מדובר בהיפרדות מ־22 הכפרים הפלסטיניים, בשעה שכל המקומות הקדושים נשארים בריבונותה של ישראל. אלדד, המתיימר להכיר את ירושלים “המאוחדת", לבטח יודע שבית המקדש או אוהל מועד מעולם לא מוקמו בכפר צור באהר או בכפר עקב, ואין ולו בית כנסת אחד בכל הכפרים הללו.

תושבי מזרח ירושלים שואפים לעצמאות פלסטינית



גם קרני אלדד, במאמרה “זה לא מתחלק", שפורסם בעיתון זה ב־19.6.2016, ממהרת להשוות בין ההצעות מהמערכת הפוליטית להעביר חלק מערביי מדינת ישראל למדינה הפלסטינית במסגרת הסכם קבע ובין ההיפרדות המוצעת מערביי מזרח ירושלים. ההשוואה הזאת נטולת ההבחנה המשפטית והמהותית הנדרשת בין השניים, בשל היותם של הראשונים אזרחי המדינה שבחרו להיות כאלה מיומה הראשון. ישראל העניקה אזרחות בשטחים שנכבשו במלחמת העצמאות רק למי שנרשם במרשם התושבים בנובמבר 1948. השאר, כמאה אלף תושבים, בחרו, ביקשו וקיבלו את האזרחות בתוך כמה שנים. בחירתם בישראל כמדינתם הייתה מיידית ואישית על ידי כל אחד מהם בפנייתו למשרד הפנים. מאז הם שותפים למערכת הפוליטית הישראלית בכל רבדיה - הכנסת והרשויות המקומיות, ובכל סקר למעלה מ־90% מהם רואים בישראל את מדינתם.

לעומתם, תושבי מזרח ירושלים זכו ל"רישיון לישיבת קבע" בישראל על פי חוק הכניסה לישראל. אף שחלפו 49 שנים מאז, פחות מ־1% מהם ביקשו את האזרחות הישראלית. השאיפות הלאומיות שלהם שונות, והם רואים עצמם תושבי הבירה של המדינה הפלסטינית העתידית. הם בחרו להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית ב־1996, ב־2005 וב־2006 באמצעות סניפי הדואר בירושלים, בירת ישראל, ונמנעים לחלוטין מהשתתפות בבחירות העירוניות.
היפרדותה של ישראל מ־22 הכפרים הללו תביא לחיבורם מחדש לגדה המערבית שהופרדה מהם בשנת 2000 באמצעות חומת ההפרדה, שהתוואי שלה ישונה. כלכלתם שהייתה מבוססת על מסחר, מלאכה וקמעונות תשוב להיות כזאת, והמגמות שהחומה יצרה בכך שדחפה אותם לעבודה בענפי ההסעדה, המלונאות ושירותי העירייה במערב העיר ייבלמו ויתהפכו.

זוהי יוזמה של “הכל מנצחים". ישראל תסיר את האיום שבבחירתו של ראש עיר פלסטיני בעל שאיפות לאומיות שונות, אם הפלסטינים יחליטו להשתתף בבחירות שעד כה החרימו אותן. בכך היא גם תימנע מגל אלימות שעדיין לא נחזה בירושלים בשעה שאוהדי “לה פמיליה" יסרבו להכיר בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות. ישראל תיהנה מביטחון טוב יותר לתושביה ותבטיח עד להסדר הקבע את חופש הגישה והפולחן למקומות הקדושים שיישארו בריבונותה. ישראל תידרש להבטיח מעבר הדרגתי, תוך שמירת הזכויות הסוציאליות שנצברו, ואף תסייע בידי הרשות הפלסטינית לקלוט את הכפרים הללו.
מהלכים אלו יקדמו את האינטרסים של שני הצדדים השואפים לקיום של השאיפות הלאומיות שלהם בשתי מדינות ובשתי בירות תוך כבוד הדדי. הצדקנות של חסידי האפרטהייד שקופה מכדי להסתיר את מדיניותם האמיתית, המובילה את ירושלים ומדינת ישראל לתהומות של גזענות, אלימות ובידוד עולמי. 


הכותב הוא אל"מ במיל', איש המועצה לשלום וביטחון לאומי ומחברי “התנועה להצלת ירושלים היהודית"