אלא שביום שלמחרת, ידע, הוא לא יוכל לבוא לאסוף אותו. יש לו מבחן באוניברסיטת בר אילן שבה הוא לומד תואר ראשון. "שני מבחנים השבוע", הוא מדייק. "וכל חומר הלימוד שלי נמצא בפנים", הוא מצביע לעבר התיק ומסיר את כובע המצחייה שלראשו, חושף תחתיו ראש גלוי ללא כיפה. "זו גם כן אחת ההשלכות של המדיניות בהר", מוסיף בזעף. "שהשערים נסגרים כל כך מהר".
לולא אמר את הדברים סמוך לכניסה להר הבית, מוקף בנוף הדמויות המוכרות הנאבקות למען נוכחות יהודית בהר, היה קשה לדעת שטל משתייך אליהם. תשכחו מפאות פרועות, מציצית מתנפנפת ומלהט דתי יוקד - טל הוא חילוני למהדרין, אחד ממייסדיה ומוביליה של קבוצה הולכת וגדלה של צעירים כמותו, סטודנטים וסטודנטיות כמעט מכל קמפוס אפשרי בישראל, המייחדים את מרצם כדי לקדם את אותה המטרה שאישים כמו יהודה גליק, יהודה עציון או ארנון סגל מוכרים בזכותה: קידום תפילה יהודית בהר הבית. מי יודע, אולי אפילו בית המקדש. "אני לא צם היום", הוא מודה, "אבל היה חשוב לי לבוא להר הבית בתשעה באב. לא בקטע דתי. כי יש פה עוול בלתי נתפס בעיני".
הם מכנים את עצמם "סטודנטים למען הר הבית". באמצע שנת 2014 החלו להתגבש כקבוצת שוליים תמהונית, אלא שכמה חודשים לאחר מכן ניסה פלסטיני תושב הכפר אבו־טור שבמזרח ירושלים להתנקש ביהודה גליק, מהדמויות הבולטות למאבק למען הר הבית וכיום חבר כנסת מטעם סיעת הליכוד, מה שהזניק באחת את קבוצתו של טל מעלה. "נתנו גז, מה שנקרא", הוא אומר בסיפוק. "הפעילות שלנו התחזקה באופן משמעותי". מכמה סטודנטים בודדים הם תפחו כלאחר חודשיים למאה סטודנטים, שלרבים מהם אין כל קשר לדת.
לא מסיבות קוסמיות
"גדלתי במשפחה של שמאל", אומרת הדס סילביגר, תושבת תל אביב וסטודנטית למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. "קיבלתי ריקושטים לא פשוטים מהסביבה שלי על העמדות שלי באשר להר הבית, אבל כששמעתי על מה שקורה שם פשוט הזדעזעתי. לא כי אני רוצה להקים את בית המקדש או משהו כזה, זה ממש לא מעניין אותי. פשוט לא היה נראה לי הגיוני שבמדינה שירושלים היא עיר הבירה שלה - ואני, עם כל החילוניות שלי, מחוברת מאוד לזהות שלי - אסור להגיד כלום בהר הבית".
שיחה שנתן יהודה גליק בקמפוס גרמה לה להצטרף לקבוצת סיור להר הבית כדי לחזות בפלא במו עיניה. "אתה נכנס פנימה, ומתחילים להגיד לך: אסור זה, ואסור זה, ואסור זה. אז התחלתי לשאול מה מותר. אני לא שומרת מצוות, אבל אי אפשר לקחת ממני את החיבור הזה. זה היה נראה לי הזוי". בסיור ההוא גמלה ההחלטה בלבה שעליה לעשות מעשה. כך פגשה את טל, שבשלב זה כבר היה שקוע ברעיון.
"התחלתי לעלות להר באוקטובר 2013 והתאהבתי במקום מיד", הוא מגולל. "הבנתי פתאום שהמקום הכי מרכזי הוא הר הבית, לא הכותל. הרגשתי שרומיתי כל החיים". בניגוד לסילביגר, טל, שגדל בסביבה דתית, שמע גם שמע על הר הבית. עם זאת, התרחקותו מן העולם הדתי בשנים האחרונות, שבשמה ביקש שזהותו לא תיחשף, שכן חלק ממשפחתו עדיין אינו יודע על תהליך היציאה בשאלה שלו, לא גרמה לו להתרחק מרעיון הר הבית. אפילו להפך. "התברר לי ביום אחד שאני לא יודע כלום על הכותל המערבי והר הבית, ושמרכז העניינים הוא הר הבית".
קבוצת פעילים סטנדרטית מקיפה אותו. כולם דתיים, תנועותיהם אטיות מהחום ומהצום. אלא שבשלב מסוים מופיעים שני צעירים בלבוש חרדי ומוחים על היהודים שבשם הדת מתירים לעצמם להעפיל למקום הקדוש (על הוויכוח הפנים־דתי באשר לעלייה להר - ראו מסגרת). "מי אני שאתיר ליהודי לעלות להר הבית?" מזדעק אחד הנערים, בן לחסידות בוסטון. לראשו מגבעת קטיפה שחורה, ועל פניו חתימת זקן. "זה אסור איסור חמור על פי כל הפוסקים!" אומר חברו, וקבוצת נאמני ההר מקיפה אותם ומתווכחת עמם בלהט, למרות החום והצום.
טל רואה ומתרחק מהם כמה צעדים. הוא בכלל פה מסיבות פוליטיות, תרבותיות, היסטוריות – לא קוסמיות. "באתי להר בתשעה באב כי זה יום החורבן. אבל הגישה של לצום מסמלת בעיני גישה פסימית, גלותית, גם פסיבית. לא ככה נאבקים כדי שמשהו יזוז. הגישה שלי היא של לעבוד, לא להסתכל על העבר". עם חבריו לקבוצה הוא מארגן חוגי בית, הרצאות, חלוקת פלאיירים, הקמת דוכני מידע, קידום מקוון של הסוגיה - וכל אמצעי אחר שיאפשר לו להגביר את המודעות לנושא. "כשאני עולה להר הבית אני רואה בעצמי חייל או משהו כזה, מישהו שיכול להביא לשינוי. במקום להתאבל על החורבן, בוא נפעל כדי לבנות מחדש. זה הקו שמנחה אותי", הוא אומר.
על מסלול התנגשות
שעות ספורות קודם לכן עצרה המשטרה שבעה יהודים שסיירו בהר הבית בחשד שהפרו את כללי הביקור באתר. בנוף הנעשה בהר בשנים האחרונות זה היה יכול להיות עוד יום שגרתי, אילולא הייתה הפעם העילה שונה כל כך. לא עוד השתטחות אסורה או מלמול חרישי של פסוקי תפילה הציתו את המעצר, אלא התפרצות רגשית ספונטנית שבגללה הורחק לפחות אחד מהם. האירוע בתחילת השבוע מצטרף להרחקה נוספת של פעיל יהודי מן ההר בשבוע שעבר, באותה עילה בדיוק. "אתה מבין שהרחיקו אותם כי הם בכו בהר", מזדעק אורן בראשי, סטודנט לחינוך בתלמה ילין בירושלים וחבר בקבוצת "סטודנטים למען הר הבית". "לא מתקבל על הדעת, במדינה דמוקרטית, שיעיפו בנאדם מאיזשהו מקום משום שהוא בכה. בנאדם לא יכול לשלוט ברגשות שלו, הוא בוכה. זה לא נשמע לי הגיוני".
מבחינת בראשי, מדובר בעליית מדרגה ברורה ביחס הנוקשה כלפיו וכלפי חבריו מצד גורמי אכיפת החוק. "אני מתייחס לזה מהצד הלאומי ומהצד הדמוקרטי", הוא אומר. "אני נוסע בשבת ולא שומר כשרות, ומצד שני אני צם ביום כיפור ומדליק נרות חנוכה. מסורתי, אתה יודע. לי יש זיקה יותר מאחרים בקבוצה לדת, כי גדלתי בבית כזה, אבל המאבק של סטודנטים למען הר הבית הוא לעורר את העם הלא־דתי".
אבל יש לזה גם צד אחר. שכן נקודת המוצא החילונית הזאת מעמידה את הסטודנטים הללו במסלול התנגשות אפשרי אל מול נאמני המקדש הדתיים, שאינם מסתפקים בקריאה להפוך את המקום ל"בית תפילה לכל העמים", כמאמר הפסוק, אלא חותרים להקים במקום בית מקדש של ממש.
"האמת היא שעוד לא גיבשתי עמדה לגביהם", אומר בראשי. "מצד אחד אני אומר: אם אפשר להשאיר (את מסגד אל־אקצא וכיפת הזהב - ע"ר) אז שישאירו, ומצד שני לחלוק הכי טוב. שישאירו את הכיפה ויחלקו את זה בין יהודים ומוסלמים, יגבשו שעות תפילה רק ליהודים ושעות רק למוסלמים, כמו שעושים במערת המכפלה בחברון". שלא בכוונה, קבוצות המקדש הללו גם יוצרות מחלוקת פנימית בקרב הסטודנטים למען הר הבית.
"אני לא מתחברת לנושא של בית המקדש בכלל", מבהירה סילביגר. "מצד אחד הם קצת הזויים, אבל הם לא עושים נזק. הם לא יבנו את בית המקדש באמת. הם הרי לא ילכו ויעלו קורבנות. זה שהם חולמים על זה - סבבה. תן להם לחלום. אני בצד המעשי. לי אכפת שלא יתייחסו אלי כאל מצורעת במדינה שלי. יותר מזה לא מעניין אותי. לא בית המקדש ולא שום דבר כזה". לדבריה, בשנה שעברה הוזמנה לכמה כנסים ואירועים של הקבוצות הפועלות להקים את בית המקדש, ולא הלכה. "אני לא מתחברת לזה, אבל אני לא יכולה לצפות מאנשים אחרים שפועלים למען המטרה הזאת שגם לא יתחברו לזה. מה שהקבוצה הזאת עשתה לי יותר מכל זה קצת ידיעה בעולם שהיה זר לי".
טל, לעומתה, חושב אחרת. "אני שולל לחלוטין את התפיסה הביטחונית של השב"כ וכל אלה", הוא אומר. "כי אם אתה נכנע לאויב, אתה מעודד אותו עוד ועוד. ארגוני הביטחון אומרים למעשה 'כניעה'. וזה מה שיגרום לפגיעה בבני אדם. יכול להיות שאם יונף דגל ישראל בהר הבית יהיה מאבק, אבל רק בטווח הקצר". בטווח הארוך, הוא מאמין, זה ישתלם. גם אם זה אומר להתיישר עם הקריאה של נאמני בית המקדש לסוגיהם: להקים את המבנה על אבן השתייה, שעליה יושבת כיפת הזהב. טל אינו רואה בכך בעיה.
במצב כזה כיפת הזהב תישאר?
מלחמת קודש
"מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו ... לפיכך אנו חוזרים ומזהירים על מה שהזהרנו זה מכבר שבל יהין איש ואישה להיכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו". את המילים הללו כתבה שורת רבנים חרדים במכתב פומבי בשנת 1967, זמן קצר לאחר שכבשו כוחות הצנחנים את הר הבית. הסיבה לאיסור, הבהיר המכתב, היא החשש מכניסה תועה של יהודי אל קודש הקודשים.
50 שנה לאחר מכן, הוויכוח בין הציבור הציוני-דתי לבין החרדים בסוגיית הר הבית רק הפך מר עוד יותר. "יש לנו ויכוח קשה עם החרדים", מודה אדם פּרוֹפּ, פעיל למען בית המקדש. "הם לדעתנו עוד לא הגיעו ליעד. הם בדרך, אבל עדיין לא הגיעו למסקנות הנכונות". זקן גדול מסתיר את פניו, לראשו כובע קסקט, ומשני צדיו מסתלסלות פאות דקות. צרור מסמכים שדחוק תחת זרועו מכיל מידע רב על אודות בית המקדש, כולל מפות ואיורים, למקרה שמישהו ישאל. "שיהיה לי מה לשלוף", הוא אומר בחיוך, ומתכוון בעיקר שוב לחרדים שעוצרים אותו תדיר סביב ההר וקובלים על מאבקו למען נוכחות יהודית בהר הבית.
אלא שבניגוד לאש שמוטחת בו מצד חוגים חילוניים – שכוללת את הטענה כי פעילותו ופעילות חבריו מציתות חבית נפץ שעשויה להבעיר את המזרח התיכון - הטעמים החרדיים נגדו הלכתיים הם. "אצלנו זה כבר נוהל קבוע", אומר צעיר בכיפה סרוגה גדולה וסנדלים שמחכה עם קבוצת חברים כמותו שההר ייפתח וייכנסו אליו לביקור. "בכל פעם שאתה הולך לשטיבלך (בית כנסת חרדי עם תחלופה גבוהה של מנייני תפילה - ע"ר) לשים פלאיירים, אחרי דקה מישהו תופס את הערימה וזורק אותה לפח, ואז מתחיל ויכוח, מותר או אסור".
בחודש אוקטובר האחרון ניער מישהו את האבק מעל המכתב ההוא מ־67' והחתים עליו שורת רבנים חרדים נוספת – וגם כמה דתיים־לאומיים – כדי לחזק את ההתנגדות לעולים לההר. אלא שההתנגדות החרדית נובעת מטעם נוסף: הציווי המקראי "לא תעלו בחומה". אותו המקור שמביא חוגים חרדיים קיצוניים להתנגד לרעיון הציוני. בפשטות, הכוונה היא שאסור על פי דין תורה לבצע שום פעולה פוזיטיבית כדי לקדם את הגאולה. לא לשוב להקים ישות יהודית ריבונית בארץ ישראל ולא להקים את בית המקדש. על הגאולה לבוא מן השמיים, הם טוענים, או לא לבוא בכלל. אין לזרז אותה.
"אנחנו לא מקבלים את הטענה הזאת", אומר פרופ מצדו. "מבחינתו צריך לעשות פעולה, להשתתף בבניין ולא לעמוד מהצד בפסיביות".
אין זה מחזה נדיר לראות מעגלי ויכוח דתיים-חרדים ברחבת הכותל, בפרט ככל שמתקרבים אל המשעול המוביל אל הכניסה לשער המוגרבים. "אז אתה אומר לי שיש שתי תורות?" צעק נער דתי ביום תשעה באב השבוע אל גבר חרדי סמוך לכניסה להר. שלושה מחבריו של הנער הקיפו אותו, וסביב האיש עמדו שני גברים חרדים נוספים. האיש ניסה לטעון כי הנער וחבריו מגלים פנים בתורה שלא כהלכה. "יש תורה אחת, וזאת תורת אמת!", הנער הנרגש השיב. "הר הבית הוא המקום הכי קדוש לעם היהודי, זאת עובדה".
אלא שככל שמאבק העולים להר מחלחל אל תוך הקונצנזוס הישראלי, כך הוא מגיע אל מרכז הבמה גם בציבור החרדי. "הם מתחילים להבין יותר ויותר שהאמת איתנו", אומר פרופ. "שצריך לעלות להר". לדבריו, הוא וחבריו רואים בחודשים האחרונים זרם גובר של חסידים, בעיקר חסידי גור, שמגיעים לסיורים בהר הבית. "יש משפחות חרדיות שעושות ככה ויש שעושות ככה", מודה הנער מחסידות בוסטון שרגע קודם לכן התווכח בלהט עם הקבוצה הדתית התומכת בעלייה אל ההר. "גם אצלנו יש בנושא הזה מחלוקת".