"צפיתי שאם קורה לי משהו, המדינה תעמוד מאחורי, אבל המדינה לא עומדת מאחורי אף אחד. נאלצתי למסור את הדירה שלי לבנק לאומי למשכנתאות כי לא עמדתי בתשלומים ונשארתי חסר כל. אני גם נכה ב-56%, אבל מבחינת משרד הרווחה לא מגיע לי שום דבר, אין להם שום פתרון לדיור. משרד השיכון רשמו אותי לדיור מוגן, אבל אמרו לי שזה יכול לקחת גם שנה".
גזית ציין שהוא צריך להמתין שקשיש אחר ימות כדי שיתפנה בשבילו מקום. "חס וחלילה שלא ימות אף אחד", השיב עמוס, "אני ממתין שיתפנה מקום בדיור המוגן. אין לי ברירה אחרת. אין לי איפה להיות. אני כבר שנה נמצא בלי דיור. לפעמים אני ישן אצל חברים, לפעמים אני ישן ביער שלוש-ארבע שעות בלילה, ואז קם ומסתובב כל היום, יושב על ספסלים, אין לי מה לעשות. אני קונה אוכל מקצבת זקנה שאני מקבל, 2,950 שקל בחודש, שזה כולל השלמת הכנסה. בעצם אני דייר-רחוב, הומלס. אני מקבל 840 שקלים ממשרד השיכון לשכור דירה, אבל ב-840 שקל אי אפשר לשכור, ואם אני רוצה להשתמש בקצבת הזקנה, אז גם לא נותנים לי לשכור כי אין לי בטוחות, אין לי ערבים, אין לי צ'קים. אני חייב להישאר ברחוב".
"כשאני נכנס ללשכת הרווחה בעיריית ירושלים ולמשרד השיכון אני מקבל כל פעם את אותה התשובה", המשיך עמוס, "הם אומרים 'אין לנו פתרונות, מצידנו תלך לישון ברחוב, או שתמצא חבר לישון אצלו'. לא האמנתי לדבר כזה ולא ציפיתי לדבר כזה. איך אני יכול למצוא חבר לישון אצלו. לא כל חבר מכניס אותך אליו הביתה. היו לי פעם המון חברים, אבל במצב כזה. אנשים שונאים אנשים שהפכו לעניים".
רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", הסביר את המצב: "הנהלים בישראל קובעים שמי שהגיע לגיל פנסיה ואין לו דירה להתגורר בה ולא יכול לעמוד בתשלומי שכר דירה, זכאי מהמדינה לדיור מוגן. אלא שיש בישראל מחסור בדיור מוגן לקשישים. 70 קשישים גרים ברחוב ומחכים לדיור. זה לא הרבה ואפשר לייצר פתרונות באופן מיידי, כשהמדינה לוקחת על עצמה, בעזרת מחלקות הרווחה, לשכור בעצמה דירות, גם אם צריך לשכור קבוצת דירות במקומות שבהם מרוכזים דרי רחוב כאלה.
"הבעיה הזו קיימת גם אצל אנשים שטרם הגיעו לגיל פרישה ולא זכאים לדיור מוגן, אבל הם עברו גמילה מסמים או השתקמו אחרי ישיבה בכלא ואין להם איפה לגור. כבודדים, המדינה לא מצליחה למצוא להם פתרון".
התרעות פיקוד העורף