השמש ירדה על יפו לאיטה, זוג הצטלם על רקע הים, וממש בכניסה למרכז פרס לשלום עמדו ושוחחו פרופסור רפי ולדן, חתנו של הנשיא המנוח שמעון פרס, ופרופסור מיכאל בר־זוהר, מי שהיה ח"כ, נחשב למקורב לפרס וגם כתב את הביוגרפיה "כעוף החול". "לא נגמרו הבטריות, פשוט הייתה תקלה", פרופסור ולדן חייך בעצב. "טענתי שחייו נקטעו באבם. בן 93? בינואר היה לו התקף לב, והוא המשיך להתרוצץ ולעבוד במרכז, ואחר כך היו נסיעות לדרום אפריקה, לקנדה, פגישה עם ראש ממשלת יוון, עם האפיפיור. לפני שלושה שבועות חזרנו מאיטליה. לצערנו, בשבועיים האחרונים הוא נח בשביל 70 שנה, שלא הפסיק לעבוד בהן".



פרופסור בר־זוהר עמד ליד וחייך. ימים ספורים לפני שהתמוטט, פרס צלצל אליו והציע שיעדכן את הביוגרפיה עם פרקים חדשים, שעוד לא סיפר. שלשום כבר בא להיפרד ממנו בבית החולים.



"שאלתי אותו פעם מה סוד הדינמיות, והוא ענה 'שלושה דברים’", פרופסור בר־זוהר נזכר והחל למנות. "אל תסתכל לאחור, העבר לא חשוב. אל תתעסק בדברים קטנים, אלא רק בחזון גדול, ודבר אחרון, אל תצא לפנסיה. תצא לפנסיה, אתה תמות".



לפרופסור ולדן הדברים האלה היו מוכרים משיחותיו הארוכות עם אביה של אשתו. "הוא אמר לי שיש דבר אחד שהוא מתחרט עליו, שחלומותיו לא היו מספיק גדולים", סיפר. "הרבה דברים שהתממשו במדינה היו מעבר לחלומות כשהחל את הדרך. מי חשב פעם שנהיה מעצמת הייטק? אפילו בשנות ה־80 לא העלינו בדעתנו".



פרופסור בר־זוהר התערב. "לפני עשר שנים, כשהחל לבלבל לנו את המוח על ננו־טכנולוגיה, כולנו התפוצצנו מצחוק. מה זה ננו? התחילו להגיע אליו מדענים, מהנדסים, אנשי עסקים. גם הוא לא ידע, אבל היה סקרן בצורה בלתי רגילה".



שאלתי את פרופסור ולדן, סגן מנהל בית החולים שיבא, שם טופל הנשיא המנוח, אם בכלל הייתה תקווה בזמן שעבר מהאירוע המוחי ועד הפטירה. "הייתה תקווה ולא של שוטים", הסביר פרופסור ולדן. "תקווה מבוססת על נתונים. המוח שלנו הוא דבר כל כך מסובך, וזה היה אחד הנושאים שעניינו את שמעון בשנים האחרונות. איתרנו את הפגיעה, והייתה תקווה שהיא לא בהכרח תפגע בתפקודים החיוניים.



בשבועיים האלה נתנו לו טיפול שבשום מקום אחר בעולם לא היה מקבל. הכוונה הייתה לתת למוח לנוח ולהתאושש, ולצערנו הרב זה לא קרה. יש נחמה גדולה שהוא לא סבל. מרגע האירוע היה מחוסר הכרה. מראה פניו היה של אדם שישן שינה טבעית, נינוח".



במרכז פרס לשלום עבדו אתמול אנשים עם דמעות בעיניים. צריך להמשיך להפעיל את המקום, שצומח ומשגשג ב־20 השנים האחרונות, גם בלי האיש שנתן את גבו החזק.



"זה עדיין לא נקלט", הסבירה סמנכ"לית המרכז, ירדן לעאל. "עד הסוף הוא היה נוכח בחיינו. מגיע כל בוקר, עובד, נפגש והולך הביתה בערב. הראש אומר שאנחנו לא בני אלמוות, אבל הוא באמת היה כאן. בשבועיים האחרונים אנשים דיברו איתי במונחים של ‘כשהוא ייצא מזה, חשוב שהוא יעשה ככה וידבר ככה ויקים ככה’. חשבו שאם יש מישהו שיכול, זה הוא".



פרופסור ולדן דיבר על הסב, סבא רבא האוהב, על החור הגדול שהוא ישאיר במשפחה, אבל מיד התייחס גם לראייה ההיסטורית הרחבה. "יזכרו אותו כמדינאי גדול, בטח בימים שבהם יש כל כך מעט מדינאים גדולים ודמויות שגדולות מהחיים".



פרופסור בר־זוהר (78), שלא רק היה חבר, אלא במשך שנים גם שכן בבית הסמוך ברחוב אופנהיימר ברמת אביב, חשב לרגע ואמר: "יזכרו אותו ביותר הערצה מאשר מזכירים אותו היום. הוא היה שנוי במחלוקת מ־77’ ועד שנבחר לנשיא. רק בלשכת הנשיא הפך לקונצנזוס. אני זוכר שהיה בא אלי ואומר ‘אין לי אויבים, מה אני אעשה?’. היה רגיל שנלחמים בו. הייתי ראש מטה הבחירות שלו לכנסת ב־81’. נסענו לעפולה, ואז קם אחד בקצה האולם וצעק ‘אני לא אוהב אותו, אמא שלו ערבייה’. רק עכשיו אנשים מתחילים להבין שהוא באמת היה ענק".



כמה ענק?


"הייתי צעיר בן 23 כשהתחלתי לעבוד עם בן גוריון והכרתי את החבורה הצעירה שהייתה סביבו. פרס, יצחק נבון, משה דיין, ס. יזהר, גד יעקבי, טדי קולק. כולם הלכו ורק שמעון נשאר".