בשגרת היום יום הם משמשים כאנשי אבטחה, המעבירים אסירים מסוכנים ואלימים אל בתי המשפט לבדיקות רפואיות ובין בתי הכלא. עבודתם הסיזיפית נעשית לרוב בין הצללים ודורשת דריכות רבה, מיומנות מבצעית גבוהה וסבלנות אין קץ. אלא שבשנתיים האחרונות נדרשו שני לוחמי יחידת נחשון של שירות בתי הסוהר להפגין יכולות ביצועיות שונות שאינן קשורות לבריחת אסירים, אלא לביטחון שוטף. כלאי בני בוטראשווילי ורס"מ אריאל טויטו נכחו בזירות פיגועים, עמדו פנים מול פנים עם המחבלים, ופעולותיהם הובילו לסיום האירוע ללא נפגעים נוספים.



בשלהי מבצע צוק איתן, לפני כשנתיים, התייצב רס"מ טויטו מול מחבל על דחפור בשכונת שמואל הנציב בירושלים, וירה לעברו בעוז וללא היסוס, גם לאחר שנפגע. תושייתו של כלאי בוטראשווילי היא שהובילה ללכידתו של המחבל אחר שביצע בשנה שעברה את פיגוע הדקירה מול בית מעריב, שבו נפצעו 12 אזרחים. שני הלוחמים עוטרו על ידי המשרד לביטחון פנים - טויטו באות האומץ ובוטראשווילי באות המופת - אולם למרות זאת הם עדיין מתחבטים אם היו יכולים לעשות משהו אחרת. על הירי לעבר המחבלים, שניהם אינם מתחרטים לרגע.



הצלחתם לסכל פיגוע, מדוע להתייסר אחר כך?


טויטו: "לו יריתי במחבל יותר כדורים בהתחלה, ייתכן שהאירוע היה מסתיים מוקדם יותר, למרות שהייתי עלול לשלם בחיים שלי. אני גם תוהה האם יכולתי למנוע מהמחבל לדרוס למוות חרדי אם הייתי יוצא מבית המשפט מוקדם יותר".



משהו בהתנהלות העבודה שלכם השתנה מאז?


בוטראשווילי: "הלוחמים תמיד ערניים ומוכנים, אבל ההסתכלות על החיים השתנתה. הכל יכול להתהפך ביום אחד. התרגשתי כאשר קלדנית בית משפט שהייתה באוטובוס התקשרה לומר שהצלתי את החיים שלה".



אתם מרגישים כמו גיבורים?


טויטו: "ממש לא. כל איש כוחות ביטחון היה פועל כמוני. לזה הכשירו אותנו".


בוטראשווילי: "לדעתי, הבאנו גאווה לארגון. אם לא היינו עוברים את התרגולות והאימונים של נחשון, שני הפיגועים היו יכולים להסתיים אחרת. באירוע טרור אין מקום לתקלות ועשינו את מה שהוכשרנו לו".



העיטור נמצא תמיד על המדים שלכם?


טויטו: "לא נעים לי, אני עונד אותו רק בטקסים".


בוטראשווילי: "אצלי הוא נמצא תמיד מעל סיכת לוחם נחשון. אני גאה במה שהצוות שלי ואני עשינו".



תשע נשמות



נחשון היא היחידה לליווי אסירים המשמשת כוח אבטחה והתערבות של שירות בתי הסוהר. הלוחמים מאבטחים מדי יום את תנועתם של כ-2,000 אסירים ביטחוניים ופליליים, חלקם מהווים סיכון גבוה לבריחה. מעבר אסירים ממקום למקום מהווה נקודת תורפה בהשגחה עליהם. אין סוהר שאינו מכיר את בריחתו הנועזת של העבריין הרצל אביטן, שרצח במהלכה את מפקד בית המעצר ברמלה, רוני ניצן. שבע שנים אחר כך, ב-1988, הוא נמלט גם מכלא באר שבע תוך שהוא לוקח סוהר כבן ערובה. ב-2006 היה זה האנס הסדרתי בני סלע שחמק מידיהם של שוטרים ממחוז תל אביב, ובעקבות בריחתו החליט השר לביטחון פנים לשעבר, אבי דיכטר, כי ניוד האסירים יהיה אך ורק בסמכויותיה של נחשון.



אל היחידה הגיע רס"מ טויטו (39) בשנת 2003 לאחר עבודה כנהג אגד והתנדבות רבת שנים בכיבוי אש. תפקידו הראשון כלוחם בשב"ס היה ללוות עצורים ביטחוניים לבית המשפט הצבאי עופר שליד גבעת זאב. בתחילה התנהלה עבודתו על מי מנוחות באופן יחסי, אולם כעבור שנתיים הוא עמד בסכנת חיים.


"כדי להימנע מבעיות עם הביטחוניים במהלך ההמתנה לדיונים, נהגנו להוציא אותם לשירותים כל אחד בנפרד", הוא נזכר. "בעבר הדלתות של תאי העצורים לא היו עם אשנב קטן שדרכו כובלים את הידיים שלהם, ופתחנו את הדלת כאשר הם משוחררים. אחד מהם קפץ עלי, תפס אותי בגרון, חנק אותי וניסה לגרור אותי לתוך התא. הצלחתי לתפוס אותו בחולצה ולגרור אותו הצדה, שם השתלטתי עליו בעזרת לוחם נוסף".



טויטו היה בטוח שמדובר באירוע נקודתי, אלא שכמה חודשים אחר כך התברר כי גם כמה מהעצורים הביטחוניים החליטו לפגוע בו לאחר הכישלון של חברם. משך תקופה קצרה הוא ליווה אסירים פליליים, ובשנת 2007 הוצב טויטו בבית המשפט המחוזי במזרח ירושלים. מהר מאוד הוא קודם למפקד המתחם, היחידי בשב"ס המשרת בתפקיד זה עד היום אף שאינו קצין. בפועל בוחן טויטו את שמות האסירים והעצורים, ובהתאם למספרם ודרגת מסוכנותם הוא מציב את צוותי הלוחמים".



מדוע לא יצאת עד היום לקורס קצינים?


"האמת שהציעו לי, אבל סירבתי. בדיעבד מישהו למעלה שמר עלי. הקורס שאליו הייתי אמור לצאת היה זה שהצוערים שלו נספו באסון הכרמל. שני חברים שלי נהרגו שם, מאור גנון ורונן פרץ, ועד היום קשה לי לדבר עליהם בלי דמעות בעיניים".



אוטובוס הצוערים שנהרגו באסון הכרמל. צילום: אלכס רוזקובסקי
אוטובוס הצוערים שנהרגו באסון הכרמל. צילום: אלכס רוזקובסקי



תשע הנשמות של טויטו, נשוי ואב לשניים, עמדו לצדו גם ב-4 באוגוסט 2014. מבצע צוק איתן היה בעיצומו ובאותו יום נורו כ-30 רקטות לעבר ישראל. את הבוקר פתח טויטו במגרש הרוסים בירושלים, ומשם המשיך לבית המשפט ברחוב סלאח א-דין. מאחר שבאותו ערב נכנס צום תשעה באב, הוא עזב את העבודה ב־13:30 בצהריים ועשה את דרכו ברגל לכיוון רחוב בר אילן כדי לתפוס את האוטובוס לביתו.



טויטו יצא ללא תיק, עם תפילין בידו האחת ואקדחו נעוץ בחגורתו. לצידו פסע אלעד ביטון, המשמש כרשם עצורים ואסירים. השניים הגיעו לרחוב משה זקס, חלפו על פני תחנת אוטובוס הסמוכה לכיכר זוועהיל ופנו ימינה לרחוב שמואל הנציב. "פתאום שמעתי שאגה 'שוטרים, פיגוע, תבואו'. חזרתי לאחור בריצה וראיתי באגר גדול, סוג של דחפור, מכה עם הכף שלו על גג של אוטובוס שעמד בתחנה. מיד הבנתי שמדובר בפיגוע. התקרבתי אליו, אבל המחבל התעסק בהתחלה רק עם האוטובוס.



"פתאום הוא הבחין בי וראיתי איך הידיים שלו אוחזות בהגאים ומסובבות את הצריח אלי. יריתי לכיוון המחבל ופגעתי בו. הזכוכית של הבאגר התנפצה עליו ודם נזל לו מהפה. הייתי בטוח שהוא עומד למות והתקרבתי אליו מהצד. עליתי על המדרגות של הבאגר והתחלתי לפתוח את הדלת, אבל שוב המחבל סובב את הצריח ועפתי מגובה שני מטר אל הכביש. שכבתי על הגב, וכמו בסרט ראיתי את הכף מתקרבת אלי. ידעתי שאם תפגע בי, הגוף שלי ייקרע לשניים. הצלחתי לזנק לנתיב השני של הכביש ויריתי לכיוון המחבל עוד כמה יריות. לא האמנתי שהוא המשיך לחפור באוטובוס למרות הפציעה. הבאגר זז קדימה ואחורה, והצפצוף של הרוורס מחריש אוזניים. פתאום הגיעו שני שוטרים ושלושתנו ירינו יחד על המחבל. הוא הספיק להפוך את האוטובוס לכיוון המדרכה ורק אז מת. האירוע נמשך אולי דקה וחצי, אבל לי זה היה נראה כמו נצח".



הצלחת לראות את העיניים שלו?


"קשה לשכוח אותן. ראו בהן את השנאה והרצון להרוג".



המחבל, מוחמד נאיף ג'עאביס מג'אבל מוכבר שבמזרח ירושלים, עבד באתר הבנייה שמאחורי תחנת האוטובוס. בסביבות 13:45 הוא יצא לכיוון הכביש ודרס למוות את אברהם וואלעס, חסיד תולדות אהרון בן 29. משם הוא פנה ימינה לרחוב משה זקס, שם עמד קו 291 לכיוון ביתר עילית. באורח נס נפצעו הנהג ושישה נוסעים באורח קל. טויטו נפגע בגבו מהנפילה מהדחפור ועד היום הוא סובל מכאבים.



לאחר הפיגוע האסירים הביטחוניים זיהו אותך?


"בהתחלה היו המון הערות גם מצד המשפחות, כי הרשת הייתה מלאה בסרטונים שבהם ראו כל שלב בפיגוע ועד לחיסול המחבל. הביטחוניים אמרו שאני שונא ערבים, שלא מדובר בפיגוע, אבל לא התייחסתי. היום זה נרגע".



אתה עדיין חושב על הפיגוע או חולם עליו בלילות?


"בהתחלה הייתי בסוג של פוסט-טראומה. כל פעם שראיתי חפץ בצבע צהוב הופיע מולי הבאגר. כל צפצוף הזכיר לי את רעש הרוורס שלו. אחרי שלושה חודשים הכל עבר".



מלבד חיסול המחבל, טויטו אחראי לאחד השינויים שעובר שירות בתי הסוהר עם כניסתה של הנציבה החדשה, רב גונדר עופרה קלינגר. ביוזמתו הוא הציע להחליף את דגל הטורקיז-צהוב של הארגון, ואף שלח דוגמאות שאייר במחשב. אחת מהן נבחרה לאחרונה. בחודש האחרון מתנוסס הדגל החדש והכחול מעל בתי הסוהר בישראל.



"קראו לי לירות לו בראש"


דרכו של כלאי בני בוטראשווילי (38) אל נחשון הייתה שונה. לפני 14 שנים הוא התגייס לשב"ס כסוהר בכלא אשל בדרום, ורק בארבע השנים האחרונות הוא חלק מיחידת האבטחה. במבט ראשון נראה בוטאשווילי כלוחם האולטימטיבי, המזכיר הכלאה של השחקים וין דיזל ודווין ג'ונסון, אלא שמתחת לשרירים ולגובה מסתתרת נפש רכה ורחמנית. "אהבתי את העבודה כסוהר בגלל האינטראקציה עם האסירים", הוא מבהיר. "אתה חווה איתם את האכזבות ואת השמחות. אומנם מדובר בעבריינים, שחלקם רצחו או אנסו, אבל כסוהר התייחסתי אליהם קודם כל כבני אדם".



ב-2011 יצא בוטראשווילי לקורס קצינים המשולב בלימודים אקדמיים, ועם סיומם כעבור שנתיים הוצע לו לשמש כמפקד צוות בנחשון, החולש על גזרת תל אביב. כקצין צעיר נגע ללבו טרנסקסואל שנעצר מדי פעם על זנות, סמים או אלימות. "אני מתייחס אליהן בצורה מיוחדת", מבהיר בוטראשווילי, תוך שהוא מקפיד על לשון נקבה. "ריחמתי עליה כשהאסירים האחרים צחקו ממנה ורציתי לעזור. היא סיפרה לי על החיים הקשים שלה ועל המעבר בין משפחות אומנה, וזה נגע לי ללב. לעצורים כמוה אני מתייחס ברגישות יתר. ראיתי אותה בבית המשפט לפני שמונה חודשים, כאשר שמעתי במכשיר הקשר את שמה ביחס לאירוע חריג בתא העצורים. רצתי לשם וראיתי אותה מחזיקה סכין גילוח ביד ומאיימת לבלוע אותו. כשראתה אותי, היא מיד נרגעה והשתתקה".



גם אני הייתי שותקת לו היית מגיע לכיוון שלי.


"זה לא בגלל הגודל שלי", בוטראשווילי צוחק. "האסירים יודעים שאכפת לי מהם. לכאלה הסובלים מבעיות פסיכיאטריות אני מדבר כמו לילדים שלי. באופן כללי אני רגיש בכל מה שקשור לילדים. לפני שנה הבאנו לדיון חבר בארגון פשע מוכר ואשתו הייתה באולם עם תינוק שרק נולד. העצור התחנן לנשק את הילד, אבל שב"ס אוסר על מגע עם משפחות. העצור השתולל וצעק, אבל הסברתי לו בשקט כיצד הוא צריך לפעול ורק אז הוא נרגע".



האמפתיה הבוקעת מבוטראשווילי נעדרה ממנו ב-21 בינואר 2015. באותו בוקר הוא יצא מביתו, נשק לאשתו ולשלושת ילדיו, והצטרף להסעה של שב"ס אל בית המעצר באבו כביר. "היינו נהג וארבעה לוחמים בדרכנו לאסוף ציוד ונשק לפני ההגעה בית המשפט", הוא משחזר. "העברתי תדריך ללוחמים, חזרתי על תרגולות במקרה של אירוע חריג וחילקתי תפקידים. במהלך הנסיעה לבית המשפט, פנינו לדרך מנחם בגין והבחנו בקו 40 שנסע לפנינו וחתך את הנתיבים במהירות. המכוניות מסביב בלמו בפתאומיות וצפרו לנהג. התקרבנו אליו ובספק צחוק אמרנו שהוא כנראה שיכור או שיש מחבל באוטובוס.



"פתאום, לפני הפנייה ליצחק שדה, הנהג עצר באור ירוק והאנשים יצאו בריצה ובצעקות. עצרתי את ההסעה ואמרתי ללוחמים לפרוק החוצה עם הנשקים. אישה עם חולצה לבנה וכתמי דם רצה לכיוון שלי כשהיא צועקת 'מחבל, מחבל'. מחוץ לאוטובוס עמד הנהג, הרצל ביטון, כשהוא פצוע קשה. השארתי את הנהג שלנו ולוחם לידו, ועם השאר פתחתי במרדף אחרי המחבל. זיהינו אותו לבוש בג'ינס וז'קט חום וכשהסכין עדיין ביד שלו. צעקנו לו לעצור וירינו באוויר אבל הוא המשיך לרוץ".



כשהמחבל התקרב לרחוב המסגר, הימר בוטראשווילי כי הוא יפנה ימינה ופיצל את כוח. שניים דלקו אחר המחבל, שהצליח לדקור אישה נוספת בכתפה, ובוטראשווילי ולוחם נוסף פנו לכיוון מתחם המוסכים כדי לאגף אותם מימין. "רצנו בין פחונים, קפצנו מעל אבנים גדולות, ואפילו לא שמתי לב שקרעתי את הרצועה בברך. כשהדבקנו את המחבל, הלוחם שלי, מאור, קרא לו שוב לעצור ואז ירה בו ברגליים. המחבל נפל וצרח מכאבים. הוריתי לו לשים את הידיים מאחור וכבלתי אותן באזיקים. ראיתי שלידו מונח מברג והחלטתי לעשות עליו חיפוש. כשסיימתי, הגיעה המשטרה".



זירת פיגוע הדקירה בקו 40 בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני
זירת פיגוע הדקירה בקו 40 בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני



חקירת השב"כ העלתה כי המחבל, חמזה מוחמד חסן מטרוק מטול כרם, הנו שוהה בלתי חוקי שעלה על האוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב. במהלך הנסיעה הוא הספיק לדקור 11 נוסעים.



בזמן שכבלת את המחבל הוא אמר משהו?


"לא, הוא רק צעק מכאב. מסביב היו אזרחים שקראו לי לירות בו בראש, אבל ברגעים האלה אסור לפעול דרך הבטן".



בוטראשווילי, המשרת כעת באזור לוד ורמלה, שמר על קור רוחו גם כאשר עבר לפני חצי שנה ניתוח בברך. מאז הוא מגיע לפיזיותרפיה פעם בשבוע ומתקשה לשבת זמן ארוך.



ראית את המחבל פעם נוספת לאחר הפיגוע?


"שלושה שבועות לאחר הפיגוע הוצאתי אותו ממר"ש, המרכז הרפואי של שב"ס, כדי לקחת אותו לדיון בבית משפט. הוא היה על כיסא גלגלים וכאשר הרמנו אותו הוא נשען עלי. התייחסתי אליו באותו רגע כאל כל אסיר, כי צריך לעשות את ההפרדה. ליוויתי אותו עוד כמה פעמים והיום הוא יודע מי אני. רואים את זה על העיניים והמבט שלו. מאז שהוא הורשע וקיבל 28 שנים בכלא, לא נתקלתי בו שוב".



קיבלת תעודות הערכה מכמה רשויות וגם הוכרזת כיקיר העדה הגרוזינית. חסרה לי התעודה מעיריית תל אביב.


"קיבלנו תעודות מהערים שבהן גדלנו ושבהו אנחנו מתגוררים", הוא צוחק. "האמת שמתל אביב לא קיבלנו כלום".