היום (ראשון) יצוין יום השנה ה־30 להפלת מטוסו של רון ארד, הנווט הנעדר, בלבנון. ימים ספורים לאחר הפרסומים על מידע חדש שהוצג לבני המשפחה בדוחות מודיעיניים של אמ"ן והמוסד יוצא אחיו של הנווט השבוי למתקפה שסותרת לדבריו את הפרסומים. "אין שום ראיה חדשה לגבי גורלו של רון", אומר בסוף השבוע חן ארד. "לא הראו לנו שום דוח חדש. היינו לפני זמן לא רב בפגישה עם ראשי המערכת ולא דווחו לנו על דוח ולא על מידע חדש. לקחו את החומרים הקיימים ושכתבו אותם. אנחנו נאמנים למה שאמא שלנו ביקשה: 'אם רון מת, אל תביאו אותו. תביאו הוכחה'. ועד היום אין שום הוכחה לכלום", מוסיף ארד.
אורי לוברני, לשעבר מתאם פעולות הממשלה בלבנון ומי שעסק בכך שנים, סיפר בסוף השבוע ברשת ב': "לא ידוע לי על שום מידע חדש. אין לנו שום הוכחה על גורלו של רון. אינני יכול לומר בוודאות שהוא חי או שהוא מת, אני רק יכול לומר שאין שום עובדות חדשות. אני מייסר את עצמי הרבה זמן", הוסיף לוברני, "זה הפך לזיכרון עצוב. אני מעולם לא נפגשתי עם המשפחה. לא רציתי לשקר למשפחה בשום תנאי. אני מתעורר בוקר בוקר ושואל את עצמי אם עשינו הכל - ואני לא יוצא מסופק מזה. אני לא יכול לומר בוודאות וחד־משמעית שרון היה בידי האיראנים״.
דבריו של לוברני מתחברים לדברים שאמר האלוף במילואים ח"כ איל בן־ראובן, מי שעמד בראש העמותה לאיסוף מידע על גורלו של נווט חיל האוויר, עמותת לחופש נולד. ח"כ בן־ראובן סיפר ל"מעריב־השבוע" כי בכשנתיים הראשונות הייתה למדינת ישראל הזדמנות פז להחזיר את ארד, אולם מי שהתנגד לכך הוא יצחק רבין. "בין השנים 1986־1988 רון ארד היה בחיים", אמר
בן־ראובן, "רון דיבר, רון כתב ובגלל טעות חמורה בשיקול דעת של מי שהיה אז שר הביטחון, יצחק רבין, הוא סירב לנהל משא ומתן. זה היה מחיר מגוחך בהשוואה למה ששילמנו אחרי זה בדברים אחרים. היה אפשר להביא אותו בשנים הללו ולא הבאנו אותו. וכן, זה מטלטל כי זו הזדמנות שהתפספסה".
דבריו של בן־ראובן מתחברים לדוחות המודיעיניים שפורסמו לאחרונה שלפיהם רון ארד מת שנתיים לאחר שנפל בשבי, כלומר כבר בשנת 1988. שני הדוחות שחן ארד טוען כי לא הגיעו לבני המשפחה מאגדים ממצאים ממידע חדש שהגיע לגורמי המודיעין בשנתיים האחרונות, שמצביע על נקודה אחת קריטית שככל הנראה משליכה על גורלו של הנווט עד היום.
כל הניסיונות לשחרר את ארד באמצעות עסקה נכשלו כאמור, בעיקר בגלל התנגדותו של רבין. בשנת 1988 אימצה ישראל דוח שגוי שלפיו ארד הועבר מידיו של בכיר תנועת אמל הלבנונית־שיעית, מוסטפא דיראני, לאיראן או לארגון שיעי אחר. ומכאן והלאה עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין. בישראל עשו מאמצים להגיע למידע על גורלו, אולם החיפוש בגזרה האיראנית התברר בדיעבד כחיפוש לשווא. על פי הדוח החדש, ארד מת בשנים הללו.
גם ניסיונות של רבנים להגדיר את ארד כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע נתקלו בקיר מדיני. המתנגד הפעם היה אריאל שרון בתקופת כהונתו כראש ממשלה בשנת 2005. הדוחות המודיעיניים החדשים מציגים שורה נוספת של ממצאים שמאמתים את השורה התחתונה, אולם אי אפשר לפרסמם מאחר וישראל רוצה לשמור על עמימות בעיקר בדרך השגת המידע.
כך או כך, היום יציינו בני משפחתו של ארד 30 שנה ליום שבו יקירם יצא למשימה צבאית ולא שב. 30 שנה אחרי, ישראל הספיקה לקיים לא מעט עסקאות לשחרור שבויים ונעדרים, חלקם בחיים וחלקם חזרו בארונות. המחירים היקרים ששילמו בישראל עבור לוחמים שלא שבו מן הקרב, לצד העובדה כי על גורלו של ארד בחרה המדינה שלא לשלם את המחיר, מעלה את השאלה אם מדינת ישראל, ראשי ממשלה בעבר ושרי ביטחון עשו הכל כדי להשיב את הנווט חי בשנתיים הראשונות לנפילתו בשבי. היא גם מעלה שאלה אחרת, והיא אם לא מדובר בכשל של ניהול קבלת החלטות בעבר שבגינן המשפחה מציינת היום את יום השנה השלושים ולא עולה לאזכרה בחלקת קבר כמו כל משפחה שכולה אחרת.