אחד הגיבורים שטיפלו בפצועי התאונה הקשה בגאורגיה הוא ד"ר ג'וש שרודר, אורתופד בכיר, מומחה לניתוחי עמוד שדרה בבית חולים הדסה. ד"ר שרודר אכל ארוחה מפסקת עם בני משפחתו כשקיבל הודעת ווטסאפ עם צילום של עמוד השדרה של האם שנפגעה בתאונה, וידע שלפניו עומד יום כיפור חריג. 

"ראיתי עמוד שדרה צווארי וקריאה דחופה. הסבירו לי שמדובר בפגיעה בגאורגיה ושאלו לדעתי, מה עושים. פגיעה כזו שבארץ הייתה נכנסת ישר לחדר ניתוח. ברגע שהבנתי שיש פה פיקוח נפש הבנתי שאני לא אוכל לצום. גם אם הייתה הרבה פחות דרמה והייתי צריך רק לנסוע להדסה לנתח הייתי נאלץ לאכול כדי לנתח בצורה הטובה ביותר", סיפר ד"ר שרודר.

"הרמתי כמה טלפונים לרופאים שעלו לישראל מברית המועצות לשעבר – מנתחי גב היום בישראל. שאלתי אותם אם יש להם שם את היכולת לנתח במצב הזה. אמרו לי בשום פנים ואופן לא לתת שייגעו בה שם כי זה מורכב מדי. בשום פנים ואופן לא להשאיר אותה שם. אז החלטנו להטיס אותה לארץ. הבנו שצריך להטיס אותה והתחילו טלפונים עם משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה לפתוח את השמיים ביום כיפור כי ידענו שזה לא יכול לחכות למוצאי יום הכיפורים. הבנו שצריך להתמודד עם הבעיה שלה כבר שם באופן חלקי. נסעתי להדסה ודיברתי עם מנהל בית החולים, מנהל המערך האורתופדי, ומנהל יחידת הגב. שלחתי את צילום עמוד השדרה. הגעתי לכניסה לבית הכנסת וקיבלתי טלפון תוך שעתיים להגיע לשדה. עשיתי אחורה פנה. אמרתי לחבר שעמד מחוץ לבית הכנסת שיודיע לאשתי שאני לא נכנס לבית הכנסת. נסעתי להדסה, אספתי שם ציוד, גם בשביל האימא וגם בשביל הילד שהיה פצוע קשה יותר מאחיו, במצב דחוף. אספו אותי בלטרון באמבולנס במטרה לייעל את העסק ונסענו לבן גוריון. אתה מגיע לשדה שתמיד הוא מלא – דממה. נמל ריק. צריך להעביר דרכונים. הייתה כוננית אחת. כל החלל של הדיוטי וכל חלל הנמל ריק. היה כל כך נקי ושקט. מדהים. עולים על המטוס שני טייסים, רופא טיפול נמרץ, פרמדיק מוטס, כולם הכי ותיקים ומנוסים שאפשר, ואני".  



"אנחנו נוחתים בגאורגיה, שמעולם לא ביקרתי בה, סביב השעה חצות. יוצאים מהשדה, אמבולנס לוקח אותנו לבית חולים בו הייתה האם. ראינו אותה והבנו שאפשר להטיס אותה לארץ. עמי, רופא טיפול נמרץ, אמר לי 'תתחיל לעשות מה שאתה יכול לייצב את עמוד השדרה'. כל בית החולים התקבץ סביבנו להסתכל איך אני עושה את זה. כל פעולה. בינתיים עמי חזר מבית החולים לילדים ואמר לי שהילד זקוק לפרוצדורה. ארגנו את כל התרופות לטיסה לארץ ונסעתי לבית החולים של הילדים. הילד נראה לא טוב, עם שבר שהם לא ייצבו. אמרתי שצריך לייצב אותו. האורתופד רצה לעשות לו משהו בשיטות של לפני עשרים שנה ואני לא הסכמתי. היה דין והדברים ובסוף הוא ויתר. התעקשתי לעשות את זה בשיטות שאנחנו עובדים איתן בארץ. הוא אמר לי ' זה על אחריותך' ועניתי לו 'כן – בשביל זה אני פה'. הוא קיבל את דעתי בחוסר נחת כי זו הייתה פעם ראשונה שהוא עשה את זה, אבל הוא שיתף פעולה. ייצבנו לו את הרגל שהייתה שבורה ולקחנו אותו ואת האח שלו יחד. מי שהיה מאוד מעורב הוא הקב"ט המקומי של משרד החוץ שהביא את אשתו שהרגיעה שם את הילדים הפצועים".

האימא ידעה ששני ילדים שלה נהרגו? 

"לצערי נאלצנו להגיד לה. זה היה נורא. אי אפשר להסתיר מאמא. אמהות יודעות הכול, והיא כל הזמן שאלה מה קרה עם הילדים שוב ושוב". 

איך קיבלו אותם בבית החולים?

"הגענו לארץ. נתתי התראה מראש להדסה. חיכו לנו אמבולנסים בשדה ולבית החולים הגיעו כל הכוננים, עובדים סוציאליים, רופאים כירורגים. היה מחזה מרשים לראות ביום כיפור. מצאנו אצלם כל מיני צרות שלא ראו בגאורגיה. את הילד הכנסנו לטיפול נמרץ ילדים, ואת האימא לחדר ניתוח שעה וחצי לפני צאת החג.  הגעתי בחצי שעה האחרונה לפני סוף הצום לסייע לאישתי. לצערי זו לא פעם ראשונה שאני עד לטראומה, אבל זו הפעם הראשונה ראיתי איך ילדים מושפעים מטראומה בסדר גודל כזה. זה תמיד נורא, וכשבאתי הביתה נתתי לילדים שלי חיבוק אחד ארוך".