"ראיתי עמוד שדרה צווארי וקריאה דחופה. הסבירו לי שמדובר בפגיעה בגאורגיה ושאלו לדעתי, מה עושים. פגיעה כזו שבארץ הייתה נכנסת ישר לחדר ניתוח. ברגע שהבנתי שיש פה פיקוח נפש הבנתי שאני לא אוכל לצום. גם אם הייתה הרבה פחות דרמה והייתי צריך רק לנסוע להדסה לנתח הייתי נאלץ לאכול כדי לנתח בצורה הטובה ביותר", סיפר ד"ר שרודר.
"אנחנו נוחתים בגאורגיה, שמעולם לא ביקרתי בה, סביב השעה חצות. יוצאים מהשדה, אמבולנס לוקח אותנו לבית חולים בו הייתה האם. ראינו אותה והבנו שאפשר להטיס אותה לארץ. עמי, רופא טיפול נמרץ, אמר לי 'תתחיל לעשות מה שאתה יכול לייצב את עמוד השדרה'. כל בית החולים התקבץ סביבנו להסתכל איך אני עושה את זה. כל פעולה. בינתיים עמי חזר מבית החולים לילדים ואמר לי שהילד זקוק לפרוצדורה. ארגנו את כל התרופות לטיסה לארץ ונסעתי לבית החולים של הילדים. הילד נראה לא טוב, עם שבר שהם לא ייצבו. אמרתי שצריך לייצב אותו. האורתופד רצה לעשות לו משהו בשיטות של לפני עשרים שנה ואני לא הסכמתי. היה דין והדברים ובסוף הוא ויתר. התעקשתי לעשות את זה בשיטות שאנחנו עובדים איתן בארץ. הוא אמר לי ' זה על אחריותך' ועניתי לו 'כן – בשביל זה אני פה'. הוא קיבל את דעתי בחוסר נחת כי זו הייתה פעם ראשונה שהוא עשה את זה, אבל הוא שיתף פעולה. ייצבנו לו את הרגל שהייתה שבורה ולקחנו אותו ואת האח שלו יחד. מי שהיה מאוד מעורב הוא הקב"ט המקומי של משרד החוץ שהביא את אשתו שהרגיעה שם את הילדים הפצועים".
"לצערי נאלצנו להגיד לה. זה היה נורא. אי אפשר להסתיר מאמא. אמהות יודעות הכול, והיא כל הזמן שאלה מה קרה עם הילדים שוב ושוב".
"הגענו לארץ. נתתי התראה מראש להדסה. חיכו לנו אמבולנסים בשדה ולבית החולים הגיעו כל הכוננים, עובדים סוציאליים, רופאים כירורגים. היה מחזה מרשים לראות ביום כיפור. מצאנו אצלם כל מיני צרות שלא ראו בגאורגיה. את הילד הכנסנו לטיפול נמרץ ילדים, ואת האימא לחדר ניתוח שעה וחצי לפני צאת החג. הגעתי בחצי שעה האחרונה לפני סוף הצום לסייע לאישתי. לצערי זו לא פעם ראשונה שאני עד לטראומה, אבל זו הפעם הראשונה ראיתי איך ילדים מושפעים מטראומה בסדר גודל כזה. זה תמיד נורא, וכשבאתי הביתה נתתי לילדים שלי חיבוק אחד ארוך".