כשהחלטתי לעשות הסבה להוראה קיבלתי שתי תגובות. הראשונה: "כל הכבוד, זו שליחות, הוראה זה מקצוע מדהים". השנייה: "למה אתה צריך את זה? תעבוד כמו חמור ללא תמורה אמיתית, עם שליחות לא הולכים למכולת". בחרתי להתעלם מהקולות הפסימיים. בגיל 30 נרשמתי להסבת אקדמאים להוראה בסמינר הקיבוצים ובגיל 33 הפכתי למורה לאזרחות ולגיאוגרפיה ולמחנך בקריית החינוך למדעים ברחובות.

ידעתי שהשכר יהיה נמוך. נערכתי לכך, חקרתי ושאלתי, שמרתי טבלאות וחישבתי כמה תהיה המשכורת. והנה הגיע הראשון לאוקטובר וכל הטבלאות, כל החישובים וכל הטרחה לא היו שווים דבר. חצי משכורת – 3,000 שקל - נעלמו כלא היו.

אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה, אבל במקרה הזה אין נחמה לאף אחד כמעט מעובדי ההוראה. אלפי מורות ומורים לא קיבלו שכר מלא. רבים מהם, כתוצאה מרפורמה בתחבורה שהוחלה רטרואקטיבית - פשוט "קוזזו". לחלק לא עודכנו אחוזי משרה, לאחרים גמול חינוך, בגרויות או השתלמויות, ותק נעלם כלא היה. יש כאלה שגילו שלא רק שנלקחה מהם המשכורת – הם חייבים כביכול כסף למשרד החינוך!

"ככה זה כל שנה", היה המשפט הראשון ששמעתי מרוב המורות והמורים הוותיקים. בין אם מדובר במורים שעובדים במערכת שנה, חמש או 20 שנה, הגזרות לא פוסחות על אף אחד. במשרד החינוך בוחרים להתעלם או להיתמם ולטעון כי לא הגיעו תלונות. כשמשהו נעשה הוא נעשה בחוסר חשק, כאילו זכות המורים להתלונן היא מוזרות לא הגיונית.

השר בנט לא אחראי למחדל המתמשך. הוא קיבל את ה"מתנה" הזו בירושה. גם השר עשה הסבה, מהייטק לפוליטיקה. התקווה היא שייקח ברצינות את הנושא שהתגלגל לפתחו ויוביל שינוי.

בשורה התחתונה, אחד משלושה עובדי הוראה יעזוב בחמש השנים הראשונות - סטטיסטיקה אומללה שנובעת בחלקה מהצורך שלנו להילחם לא רק על החינוך וההוראה במדינה, אלא גם על זכותנו להתפרנס בכבוד. מסיבה זו לא נרפה מהמאבק.