מציאת מקום הקבורה פתחה בפני פז, שהתייתם בגיל שבעה חודשים, עולם שלם שלא הכיר. הוא שמע על תפקידו של האב כאלחוטן, למד על קשייהם הכלכליים של הוריו כזוג צעיר, ובעיקר הופתע לגלות את דודו, אחיו הצעיר של פס, שציין 82 שנים.
“מבחינתי זה הלם מוחלט שהחל לפני כעשרה חודשים ונמשך עד היום", אומר פז כשלושה שבועות לאחר האזכרה הראשונה שנערכה לאביו. “עד היום לא הכרתי כמעט את ההיסטוריה שלי. חייתי בלי עבר, בלי שורשים ובלי קרקע מתחת לרגליים. עם השנים למדתי להשלים עם המצב והפנמתי שהמשפחה הקטנטונת שלי היא אשתי, אחות של אמא ובן דוד אחד".
בילדותך לא התעניינת ברקע של אביך?
“מאז שהוא נהרג אמא הפכה לחרדתית ולא הייתה מוכנה לומר לי מילה. את סבתא, אמא של אבא, שהייתה אישה מבוגרת וכבויה, פגשתי רק פעמיים בילדותי. היא לא דיברה איתי ולדעתי גם לא זיהתה מי אני. ככל שהתבגרתי, התרגלתי לא לשאול. רק כשהשתחררתי מצה"ל התחלתי לחפש את המצבה של אבא, אבל לא ידעתי שבאותן שנים קברו שוטרים בחלקות אזרחיות ולא בצבאיות. עם הזמן הרמתי ידיים. כעת, כשיש לי קבר ודוד שלא הכרתי, אוכל להכיר סוף–סוף את הרקע שלי".
סיפור חייו של נתן פס היה נשאר עלום לולא קצין הרווחה של משטרת ישראל, רפ"ק שמעון לוי. הוא החליט להתחקות אחר בני המשפחה של שלושה חללים מהארגון לאחר שהבחין כי לא הגיעו לאזכרות הרשמיות שהתקיימו מדי שנה. אצל פס, כך התברר, גם לא נמצא כל רישום לגבי מקום הקבורה. המסמכים הבודדים שאותרו בתיקו האישי חשפו כי היה נשוי, אולם ללא ילדים. בדיקה של מאגרי מידע אחרים, כגון משרד הפנים, העלתה את אותה תוצאה. שמו של פז עלה במקרה רק במשרד הביטחון. הוא זכה לקצבה עד גיל 18, משום שאביו נהרג בעת מילוי תפקידו. אלמלא תשלום זה, ייתכן כי לא היה נמצא לעולם ולא היה זוכה לסגור מעגל עם נסיבות חייו.
גילוי המצבה של אביו היווה עבור פז רגע מכונן. בגיל 62, כשרגליו כושלות מהתרגשות וגרונו ניחר, הקריא לראשונה קדיש מעל קברו של אביו. “עבר כמעט חודש ואני עדיין לא מצליח לחזור לשגרה", רועד קולו של פז. “אבא שלי כבר לא בגדר נעלם ויש לי משפחה חדשה. עצוב לי רק שאמא נפטרה בלי שהייתה לה הזכות להתייחד מדי שנה עם זכרו של בעלה. עד יום מותה, לפני כ־20 שנה, היא לא התאוששה מהאסון שנפל עליה. אולי המצבה הייתה משנה את התמונה".
טרמפ קטלני
הערפל שאפף את חייו של נתן פס, שאמור היה להיות היום בן 92, עדיין לא התפזר במלואו. הוא נולד ב–1924 בפולין ללייב (אריה) וחיה, לאחר שני אחים בוגרים, הרמן ורבקה. בעודו פעוט עקרה משפחתו לברלין בגרמניה, שם נולד אחיו אהרון, הצעיר ממנו בעשר שנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לרוסיה והתחבאה שם מאימת הנאצים. אהרון מספר כי לאחר המלחמה החליט נתן לעלות לישראל, אולם נתפס עם חבריו על ספינת מעפילים ונשלח על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. הוא הגיע לישראל לאחר הקמת המדינה ומיד התגייס לצבא. בשנת 1951 השתתף נתן במלחמה על המים, שהתרחשה לאורך יותר מעשור לנוכח ניסיונותיה של סוריה להטות את מקורות הירדן. בקרב באזור הכנרת, שנועד למנוע מחיילי האויב להתנכל לדייגים הישראלים, נפצע נתן באורח קל.
זמן קצר לאחר שחרורו, ב–25 ביולי 1952, הוא הצטרף למשטרה ועבר קורס אלחוטנים במטה הארצי ששכן אז בתל אביב. את רות בת ה–17, יוצאת טריפולי בלוב, הכיר נתן בן ה–28 ביפו, עיר מגוריו. למרות הפרש הגילים, התחתנו השניים ועברו להתגורר יחד בדמי מפתח בדירה קטנה ברחוב 60, היום רחוב קדם.
רות, שלא למדה בתיכון, נכנסה מיד להריון עם בנם היחיד. מכיוון שלא עבדה, התקשו בני הזוג להתקיים רק ממשכורת אחת. באפריל 1953 קיבל נתן מהמשטרה תוספת משפחתית בסך 4.9 לירות, שנועדה לסייע לאמו האלמנה. חמישה חודשים אחר כך, בחודש ספטמבר, הוא קיבל הלוואה בגובה 100 לירות. בסמוך ללידת הבן, במרץ 1954, זכתה המשפחה הקטנה גם למענק חד–פעמי בגובה 426 לירות.
מתיקו האישי של נתן עולה כי במסגרת תפקידו כאלחוטן הוא סופח ליחידות משטרה שונות באזור פתח תקווה או השפלה. בשבועות האחרונים לחייו הוצב בתחנת ראשון לציון ופעל במחלקת מתנדבים.
בבוקרו של 12 באוקטובר 1954 יצא נתן בפעם האחרונה מביתו. הוא תפס טרמפ עם נהג טנדר מתל אביב והתיישב בארגז מאחור, לצדו של חייל צה"ל בן 19. בסביבות 6:00 בבוקר, כקילומטר לפני צומת בית דגן, התנגש ברכב אוטובוס ריק מנוסעים. נתן, שהיה בן 30, נהרג במקום ואילו החייל, נהג הטנדר וטרמפיסט נוסף נפצעו באורח קל והועברו לבתי החולים אסף הרופא ותל השומר. הלווייתו של נתן נערכה למחרת, והוא נטמן בחלקה האזרחית בקריית שאול, משום שבאותם ימים נקברו בחלקות הצבאיות רק חיילים שנהרגו בקרב.
“הייתי תינוק כשאבא נהרג ולא הכרתי חיים אחרים", מספר פז על ילדותו. “למדתי בבית ספר יסודי דתי ביפו ולא הרגשתי שונה משום שיש לי הורה אחד. אמא לא התחתנה שוב והתחמקה בכל פעם ששאלתי אותה על אבא. ידעתי רק שהיה שוטר ושנהרג בתאונת דרכים. היא כל כך דאגה לי עד שהייתה בטוחה שכל הזמן מנסים לפגוע בי. מחלת הרדיפה שלה רק הלכה והחמירה עם השנים. כשנה וחצי לפני שנפטרה נאלצתי לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש".
כנער, לא התעניינת מדוע אין אזכרה ליד הקבר?
“אם אמא הלכה לבית הקברות, הרי שהיא לא אמרה לי. כשבגרתי, כבר לא היה עם מי לדבר בגלל מחלת הנפש. אפשר להבין אותה. תוך שנה וחצי, ולפני שחגגה 18, היא התחתנה, הפכה לאמא וגם התאלמנה. לא היה לה קל. לפעמים היא עבדה בניקיון או במפעל המייצר חוטים, אבל רוב הזמן התקיימה מקצבאות מביטוח לאומי וממשרד הביטחון".
מדוע הקשר עם משפחתו של אביך לא היה חזק?
“עד היום אין לי מושג. אולי משום שבאותם ימים לא היה מקובל שניצול שואה מגרמניה מתחתן עם טריפוליטאית. ההורים הגיעו מתרבויות שונות והפרש הגילים ביניהם, 11 שנים, בטח לא עזר. בעיני הם היו רומאו ויוליה כאלה, שהתחתנו מאהבה ובניגוד לרצון של המשפחות".
במרחק 200 מטר
ההשלמה שבה מקבל רפי את חייו הינה יוצאת דופן. אין בו כעס על משפחתו של אביו וגם לא תחושת החמצה. הוא נשוי לעינת יותר מ–30 שנה, והשניים מתגוררים במרכז תל אביב. בחמש השנים האחרונות הוא עובד כשומר בחניון, היא קופאית ברשת מרכולים. בסיום המשמרות הם ממהרים לביתם ומנהלים אורח חיים פשוט ושליו, בהיעדר ילדים.
ההתעניינות בתולדות חייו של אביו התעוררה אצל פז רק לאחר שהשתחרר מהצבא ומצא עבודה כמחסנאי. “הלכתי תחילה למשרד הביטחון, משום שמהם הגיעה אלי הקצבה", הוא מפרט את ניסיונותיו להתחקות אחר קבר אביו. “שם קיבלתי מספר גוש ושורה בחלקה הצבאית בקריית שאול. הגעתי למקום עם בן דודי היחיד, זבולון, ונדהמנו לגלות שם אחר על המצבה. באתי בטענות למשרד הביטחון, אמרתי להם שזו טעות, אבל הם אמרו שזה המידע שיש בידם.
אחר כך יצרתי קשר עם חברה קדישא, אבל הם שלחו אותי בדיוק לאותו מקום. הלכתי לחלקה הצבאית פעם נוספת ובדקתי את כל הקברים מסביב. לא הייתה שום מצבה עם השם נתן פס. הייתי בטוח שבגלל השנים שעברו הוציאו את העצמות של אבא שלי וקברו אותן במקום אחר. לרגע לא שיערתי שהקבר שלו ממוקם בדיוק 200 מטר משם, בחלקה האזרחית".
לאחר הנישואים עודדה אותו עינת להתחקות אחר שורשיו ולברר שוב היכן טמון האב. גם בפעם השלישית, כך טוען פז, הוא נשלח לאותו גוש בחלקה הצבאית, הצמוד לכניסה משער 7. הוא הביט בייאוש במצבות החדשות יחסית, הקשיב בדממה לשקשוק פעמוני הרוח התלויים על אחד העצים ונשבע לעצמו כי ישמור על אופטימיות. “המחשבה שמישהו כאילו הזיז את הקבר של אבא ושהוא נמצא במקום שאף אחד לא מכיר לא הייתה נעימה", אומר פז. “אמרתי לעצמי שאלה הם החיים ואני צריך להמשיך הלאה אף על פי שזה מבאס ומדכא, וגורם לך להרגיש כאילו אין לך במה להיאחז. כבר השלמתי עם העובדה שלא יהיו לי מצבה או אזכרה, והתנחמתי בתמונה היחידה שקיימת אצלי ובה מצולמים שני ההורים ביום החתונה".
בשום שלב לא חשבת לפנות למשטרה, למקום שבו אביך עבד עד יום מותו?
“היום אני מבין שזה טיפשי, אף על פי שלא היה איתם שום קשר. במחשבה שנייה, לא בטוח שזה היה עוזר, כי רק שמעון לקח את הנושא כפרויקט. בעשר השנים האחרונות הרמתי ידיים, אבל אז הגיעה הדפיקה בדלת ששינתה את כל מה שידעתי והכרתי".
מבצע האיתור
ייתכן כי ההיסטוריה המשפחתית של פז הייתה נותרת כסימן שאלה ענק התלוי מעל ראשו לולא עיקשותו של רפ"ק לוי, עובד סוציאלי בהכשרתו, שפתח לפני כשנתיים במבצע לאיתור שארים של חללים. “על פי התיק המשטרתי, נתן פס נקבר בקריית שאול ולכן שלחתי צוות מיס"מ תל אביב כדי לחפש את המצבה", משחזר קצין הרווחה את השתלשלות העניינים מצד המשטרה. “על פי הרישומים של חברה קדישא, נתן נטמן בחלקה האזרחית בגוש 5, אזור 4, שורה 18 וקבר מספר 1. השוטרים לא מצאו אותו מיד בהתחלה וסרקו את כל האזור. רק אז התברר שבשנים האחרונות התווספה שורה נוספת וקברו של נתן הפך להיות הקבר השני מהשביל. ביקשתי שיצלמו עבורי את המצבה ולאחר מכן ידליקו עליה נר ויניחו דגל ישראל. כשראיתי את הצילום חשכו עיני. הקבר היה מוזנח, המצבה הייתה שבורה לגמרי ומתוך האדמה צצו עשבים יבשים. היה ברור שמבחינה ערכית ואנושית אין סיכוי שהקבר יישאר כך, אבל לא רציתי לשפץ את המצבה ללא אישור המשפחה".
לוי פתח במסע לאיתור שארים, אולם במאגרי המידע הופיע נתן כנשוי, אך ללא ילדים. התמונה השתנתה לפני כשנה, כאשר החליט לפנות למשרד הביטחון בבקשה שיסייעו לו להכין מצבה צבאית, המונחת כיום על כל קבר של איש כוחות הביטחון שנפל בעת מילוי תפקידו.
“זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שלנתן נולד ילד הנקרא רפאל פס", מספר לוי. “לזכותו של רפי הצטבר תקציב הנצחה שמעולם לא נדרש, ולכן הוא הומר למימון המצבה החדשה. קיבלתי כתובת וטלפון, אבל המספר היה שגוי. חיפשתי את רפאל פס בכל דרך אפשרית אבל לא מצאתי, כי בדיעבד התברר שהוא רשום כרפי פז. בינואר השנה, כשראיתי שאני לא מצליח להשיג אותו, שלחתי אליו הביתה שוטר מאגף הרווחה".
כיצד הגבת כששמעת שהבן נמצא?
“היה לי קשה להתאפק ולמחרת התקשרתי לרפי בעצמי. סיפרתי לו שמצאנו את אבא שלו וביקשתי שניפגש. רפי נדהם כששמע שהקבר בקריית שאול, פסיעה אחת מפתרון התעלומה".
רפי: “התרגשתי מאוד אבל הייתי סקפטי. חיפשתי את אבא לראשונה כשהייתי בן 21, ובזכות שמעון הקבר נמצא אחרי 40 שנה. כשראיתי את התמונות של המצבה השבורה, נצבט לי הלב. החלטתי שאני לא מגיע לבית הקברות במצב הזה אלא רק לאחר השיפוץ".
איך הצלחת להתאפק?
“חיכיתי תקופה כל כך ארוכה, אז לא הייתה בעיה להמתין עוד כמה חודשים. בזמן הזה שמעון שמר איתי על קשר קבוע והייתי צריך לסדר כל מיני אישורים מול משרד הביטחון. ארבעה חודשים לפני האזכרה הוא הזמין אותי לטקס יום הזיכרון לחללי המשטרה וראיתי את התמונה של אבא במצגת. באותו רגע הרגשתי שהרווחתי משפחה".
סטטוס חדש
קברו החדש של נתן פס הינו פשוט וסגפני. המצבה זהה למצבות של חללי מערכות ישראל. על האבן הלבנה, מעל שמו, מתנוסס רק סמל המשטרה. לצד הקבר שורה ארוכה של מצבות שיש גבוהות ובאות בימים. התאריכים החרוטים עליהן מלמדים כי רובם היו ילדים רכים בשנים, שנפטרו בשנות ה–50 של המאה הקודמת. לצד הקברים מתנשאים ברושי ענק שצימחו ענפי פרא, הנעים קלות עם משב הרוח וצלם סוכך מפני השמש היוקדת.
רפ"ק לוי תכנן לקיים את האזכרה הראשונה לנתן בתאריך שבו נהרג, 12 באוקטובר, אלא שהשנה חל באותו מועד יום הכיפורים. הוא ניסה להזיז את האירוע לט"ו בתשרי, התאריך העברי המציין את מותו של נתן, אלא שאותו יום נפל על חג סוכות. לפיכך הוחלט לקיים את האזכרה ב–13 באוקטובר, יום הלוויה שהתקיימה לפני 62 שנים. לרגע אחד נראה היה ללוי שתוכניותיו יורדות לטמיון, לאחר שבונה המצבות חרט תאריך פטירה שגוי על הקבר, אולם עוד באותו יום תוקנה הטעות, והאזכרה הייחודית יצאה לדרך בנוכחות יותר מ–70 שוטרים, בהם ראש אגף המבצעים ניצב אלון לבבי ושלושה תת ניצבים.
“נפגשנו בכניסה לבית הקברות ואז רפי הטיל עלי פצצה", צוחק רפ"ק לוי. “בעזרת בן דודו הוא גילה כי האח הצעיר של אביו, אהרון, עדיין בחיים והזמין אותו לאזכרה. נחנקתי. לא האמנתי שיש עוד בן משפחה שלא ידעתי על קיומו. שוחחתי עם אהרון וראיתי שהוא התקשה לעצור את הדמעות".
פז: “באותו בוקר קמתי לסטטוס חדש. חוץ מהאזכרה והמצבה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אהרון. יומיים לפני כן לא ידעתי בכלל שיש לי משפחה מהצד של אבא. מרוב התרגשות לחצתי לו יד במקום לחבק אותו. למרות שהוא בן 82, הבחנתי שתווי הפנים שלו מזכירים את אבא כפי שהוא מופיע בתמונה שיש לי".
כל מבקרי קריית שאול באותו יום סובבו את ראשיהם אחר לובשי המדים שצעדו לאטם, בדבוקה אחת, כמו במסע לוויה. “אולי משום שחזרתי בדיוק מביקור באושוויץ, התקשיתי לא לחשוב על צעדת החיים", אומר רפ"ק לוי. “הסתכלתי על רפי והוא היה לבן לגמרי. ליד הקבר הוא היה נבוך. הקול שלו רעד כשהקריא את הקדיש".
רפי, מה הצעד הבא לאחר האזכרה?
“עדיין לא חזרתי לגמרי לעצמי, וכעת חשוב לי ללמוד על השורשים שלי. קודם כל אני רוצה לשבת עם אהרון, לשמוע ממנו על אבא, סבא וסבתא ואולי גם לשאול מדוע המשפחה לא יצרה איתי קשר לאורך השנים. אחר כך אסע ל'יד ושם' ואנסה לבנות עץ משפחתי. אני משתדל לקחת הכל לאט, בכל זאת, בגיל 62 נפלה עלי פתאום משפחה".