המילים "לא יכול" או "לוותר" אינן שגורות בלקסיקון של יהונתן כהן. בשלבים רבים בחייו היה צריך להילחם כדי להגשים את רצונותיו ומטרותיו, למרות המגבלות הגופניות שלו, והוא אכן לא נתן לדבר לעצור אותו. את הקרדיט לכך הוא זוקף לא רק לזכותו, אלא גם לזכות משפחתו התומכת. "אתה יכול לבנות הרים וגבעות", הוא אומר כעת בראיון מיוחד ל"מעריב המגזין", "אבל בלי שהמשפחה תהיה מאחוריך, זה לא יעבוד. אתה צריך גב כלכלי, נפשי, שכלי. אתה צריך שיאמינו בך".
"רוב חיי למדתי בבית ספר so called רגיל, שאינו משתייך לחינוך המיוחד", מספר כהן. "תמיד האמנתי בשבירת תקרת זכוכית. אצלי לא קיים דבר כזה 'אי אפשר'. מבחינתי 'אי אפשר' זה מי שלא רוצה. נכון שאני לא יכול לעלות 20 קומות בלי מעלית, אבל על רוב הדברים בחיים שלי אני אומר שזה מורכב, זה לא פשוט, אבל זה לא בלתי אפשרי. אני חושב שגם תמיד האמנתי בזה, וגם קיבלתי חינוך טוב מאבא ואמא. האמביציות והמוטיבציות הן בעיקר מהבית. אני מסתכל על מקרים אחרים לידי ורואה אנשים עם המון פוטנציאל, שההורים שלהם לא דחפו אותם קדימה, ולכן זה נראה כמו שזה נראה. מובן שצריך גם להיות בן אדם עם בסיס טוב ונכון כדי לקלוט את המסרים שמקבלים. אני רציתי לקבל את המסרים החיוביים האלה".
למרות האמונה של כהן ביכולתו להתגבר על מכשולים, הדרך כמובן לא תמיד הייתה קלה. "בוודאי שהיו קשיים", מודה כהן, "אני לא מתכוון שהכל היה ורוד ושהכל עדיין ורוד, אבל אני לא רואה בזה קשיים, אלא יותר אתגרים. היו תקופות שהרגשתי שהכוחות נגמרו, היו לי גם מחשבות אובדניות בעברי הרחוק, אבל בסופו של דבר צמחתי מזה צמיחה גדולה. החיים לא פשוטים וקל מאוד ליפול לבור. אני לא מכיר בן אדם שלא אמר פעם אחת לעצמו: 'איזה מסכן אני ואיך החיים שלי דפוקים'. לפעמים יש רגעים שאתה מתייאש ואומר: 'די, בשביל מה אתה צריך את כל זה? איזה כיף היה לי אם הייתי סתם נכה בכיסא גלגלים שלא צריך להתאמץ'".
לדברי כהן, אחד האתגרים הגדולים שעמם התמודד היה הגיוס לצה"ל: "הכניסה לשירות הצבאי הייתה אחת התקרות הגבוהות ביותר לשבור. זה היה לשבור איזושהי סטיגמה כשאמרו לך שאתה לא מתגייס, להילחם על כך שאתה כן מתגייס, ואפילו לעשות קורס קצינים. גם שם לא האמינו בי בהתחלה, הציעו לתת לי דרגות ייצוג ללא צורך בקורס, ושוב הייתי צריך להתעקש שאני רוצה לעבור את הקורס. לא רציתי לוותר לעצמי וחשוב יותר לא לוותר לסביבה, ואכן עשיתי קורס קצינים מאוד ייחודי למתנדבים ולאקדמאים".
אחת החוויות הזכורות לכהן לטובה הייתה כשלמד שנתיים בהיותו נער במכון "פטו" בבודפשט. "למדתי שם בשיטה ייחודית שנקראת 'החינוך המדריך'", הוא מספר. "זו בעצם שיטה חינוכית שמחנכת את האדם הנכה להסתגל לסביבה, ולא הפוך, דרך תרגילים יומיומיים פיזיים, למשל קימה משינה, צחצוח שיניים ועוד. אלה היו השנתיים וחצי החשובות ביותר בשבילי. אחרי שחזרתי ארצה, ואחרי התייעצויות רבות, קיבלתי החלטה מאוד קשה שאני בוחר לשים דגש יותר על הצד האינטלקטואלי מאשר הפיזי. הבנתי שבצד האינטלקטואלי אני יכול מאוד לפתח את עצמי, וההחלטה הזאת הוכיחה את עצמה. הבנתי שאין זמן להשקיע בשני הדברים במקביל, ושאני צריך לבחור אם אני ממשיך להשקיע מאמצים רבים בקטע הגופני או מתמקד בצד האינטלקטואלי. זה היה אחד הצמתים החשובים ביותר בחיי".
אנחנו נפגשים במרכז האקדמי שלם, שבו הוא, כאמור, לומד כיום. המרכז נוסד בשנת 2013 בירושלים, ובו מונהגת תוכנית ללימודים הומניסטיים ברוח ה־
Liberal Arts הכוללים לימודי פילוסופיה ודתות, היסטוריה ומדעי החברה, מתמטיקה ומדעי הטבע, ספרות, אמנות ומוזיקה. תוכנית הלימודים במרכז שלם שואבת את השראתה ממסורת לימודי ספרות המופת הנהוגה במוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית, וזאת מתוך כוונה לחשוף את הסטודנטים למגוון רחב של תחומי דעת המכשירים אותם לימים להוביל את החברה. במהלך לימודיהם הסטודנטים נחשפים לכתבים הנמצאים במרכזו של הקאנון התרבותי בארץ ובעולם המערבי.
במרכז האינטימי והשקט הזה לומדים רק 180 סטודנטים, וכהן מרגיש שם בבית. "אני מאוד אוהב את ה'קיבוץ' הזה", הוא מחייך. "מבחינה חברתית התערבבתי פה מעולה. האינטימיות הזאת מאוד עוזרת לי להתקדם, זאת להבדיל ממקום גדול, שבו אולי הייתי הולך לאיבוד והופך לעוד מספר במזכירות".
הוא בעל חוש הומור, חד מחשבה וחדור מטרה. "אחד הדברים היפים שקרו פה זה שהתקבלתי נטו בגלל כישוריי, בלי עזרה מאף אחד. רק אחרי שהתקבלתי, הם ידעו במי מדובר", הוא מספר בגאווה ומוסיף ש"היה מאוד קשה להתקבל לכאן והייתי צריך לעבור הרבה מאוד מיונים. קיוויתי שאתקבל, וכשהתקבלתי זה הוכיח לי שוב שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מאוד פרפקציוניסט. חייב לדעת ולהבין הכל עד הסוף. תמיד צוחקים עלי ואומרים שאני יכול טיפה לשחרר. מאוד חשובים לי הציונים, ההישגים. אתה צריך לשמור על ממוצע של 85, כי מדובר על תוכנית מצטיינים. התוכנית שאני לומד בה בנויה על קריאה, דיון בכיתה וכתיבה. יש לי מסייע אקדמי שמקריא לי את הטקסטים שצריך לקרוא, ובמקום העבודות הכתובות שצריך להגיש, אני נבחן בעל־פה. אני מקווה שההשתלבות המוצלחת שלי כאן תפתח דרך לאנשים נוספים בעלי מוגבלויות לרכוש השכלה במקום שהוא מאוד מכיל ומקבל".
בשעות הפנאי שלו כהן אוהב להקשיב למוזיקה ממגוון סגנונות וגם לשחות. "זה הספורט שלי. זה מה שאני עושה כדי לשמור על הגוף", הוא אומר. את אשתו יעל הכיר דרך אחיו. "הוא הכיר אנשים שהיו מקורבים אליה, וככה נפגשנו", הוא מספר. "יעל סובלת משדרה שסועה, והיא משותקת מהמותניים ומטה. כרגע היא לומדת שפת סימנים כדי לעבוד בעתיד עם קהילת החירשים".
התרעות פיקוד העורף