עדי, אמה של מאור גראו-רומם, הגיעה עם הצעה למתנת בת מצווה בלתי שגרתית: טיול לגאנה לצורך עבודה התנדבותית עם יתומים. למאור לקח כמה שניות כדי להיענות להצעה ולהתחיל לתכנן את המסע. "לפני שלוש שנים איבדתי את אבא שלי בתאונת עבודה, וכל נושא היתמות מאוד דיבר אלי", מספרת כעת מאור למה בחרה דווקא ברפובליקה המערב-אפריקאית. "היה לי חשוב להתגייס לעזור לילדים. בנוסף אני ואמא חברות בתנועה הרפורמית, ויש לנו שנת מצוות, שבה בני המצווה נדרשים לקבל על עצמם אחריות, אז חשבתי שזו תהיה דרך טובה".
"שבועיים לאחר שמאור איבדה את אביה עודד, איבדתי גם אני את אבא שלי", מספרת עדי. "לפתע הפכנו להיות 'אלו שמתו להן'. במקרה של מאור הסביבה ראתה אותה רק דרך הפריזמה של האבל. היו אנשים בשכונה שלא ידעו איך קוראים לה, אבל ידעו שאביה נהרג. כל הזמן בחנו אותה. יום אחד מישהו בבית הספר הבחין שהיא צוחקת ממשהו ואמר לה: 'איך את מעזה לצחוק'. ציפו ממנה להיות מתאבלת סדרתית ובחנו אותה בזכוכית מגדלת".
"הלכנו לטיפולים פסיכולוגיים. פעם-פעמיים בשבוע הבת שלי מצאה את עצמה יושבת ומספרת כמה רע לה. בעצם זה גרם לה לחיות את המוות בלי הפסקה. הרגשתי שאנחנו הולכות ושוקעות בצער. מאור לא הייתה מסוגלת לשמוע את המילה ‘יתומה'. אני לא רוצה לצאת נגד הפסיכולוגיה באופן עקרוני. לנו זה פשוט לא עזר".
עדי ומאור, המתגוררות בתל מונד, אומנם לא התנחמו בפסיכולוגיה, אבל מצאו מפלט בהתנדבות. "במהלך שלוש השנים האחרונות החלטנו במקום להילחם בחושך להדליק את האור", מספרת האם עדי. "החלטנו לעזור לסביבה. במקום להתעסק בעצמנו, להתעסק בזולת. מאור החלה להתנדב אצל וטרינר ולסייע לילדים אוטיסטים. ההתעסקות עם אנשים סייעה לנו להעריך את הדברים שיש לנו ולא להתייחס לעצמנו כאל מסכנות".
"סבתא נתנה לנו תקציב לטיול בר מצווה, והיה ברור לנו שהטיול יהיה קשור בעזרה לזולת ובתיקון עולם", מוסיפה מאור. "אני ילדה שמסתכלת על ה'יש', ורציתי לחלוק את זה עם אנשים שיש להם פחות ממני".
גאנה שוכנת לחופי מפרץ גינאה שבאפריקה, הם גבולה הדרומי, וגובלת בחוף השנהב במערב, בבורקינה פאסו בצפון ובטוגו במזרח. אוכלוסייתה מונה כ-23 מיליון נפש, והיא אחת המדינות האפריקאיות הבודדות שמתקיימת בהן דמוקרטיה מלאה, ורמת הפשיעה בה נחשבת נמוכה מאוד.
עדי ומאור רומם הגיעו לפרויקט ההתנדבות שבו השתתפו דרך ארגון HelpApp, שמקשר בין אלפי מתנדבים לפרויקטים התנדבותיים ברחבי ישראל, שנועדו לסייע לניצולי שואה ולמשפחות נזקקות, ולפרויקט התנדבותי ייחודי באפריקה. "בעבר הייתי יו"ר אגודת הסטודנטים במכללה למנהל, ויצא לי להיות במשלחת הומניטרית לעולם השלישי", מספר איתי מתיתיהו (32) יו"ר ומייסד ארגון HelpApp. "זה הרגיש לי כמו הדבר הטוב ביותר שעשיתי בחיים, והחלטתי שאני רוצה להשקיע בזה. השליחויות לחו"ל הופכות אותנו לשגרירים הטובים ביותר של ישראל בעולם וגם תורמות לאיחוי שסעים בחברה הישראלית".
"למשלחות מגיעים אנשים מכל זרמי החברה הישראלית. במהלך המסע נוצר ביניהם קשר חזק ומיוחד. הם עוברים תהליך אישי, אבל גם חברתי, שמגשר על הרבה פערים. כשהם חוזרים, הם ממשיכים לשמור באדיקות על הקשר הקבוצתי".
"פשוט משום שאלוהים עזב את היבשת הזאת, ולאזור שאנחנו נוסעים אליו אין אזהרות מסע. אנחנו באים במשלחת לשבועיים-שלושה. קבוצה אחת מלמדת מתמטיקה, מדעים והיגיינה, וקבוצה שנייה הולכת לבתי יתומים ומקיימת פעילות חברתית. אנחנו גם מסייעים בשיפוץ בתי הספר. נוסף על כך, אנו מביאים איתנו שני טון של סיוע הומניטרי, צעצועים וביגוד".
המשלחת הראשונה של HelpApp יצאה לדרך באוקטובר האחרון ובה 37 גברים ונשים בני 18 ומעלה, חוץ ממאור בת ה-12. "קיבלנו 400 בקשות להצטרפות למשלחת ממגזרים שונים ומכל רחבי הארץ", מספר מתיתיהו. "חשוב לנו שיגיעו אנשים עם רקע בעשייה חברתית, אבל זה לא תנאי הכרחי. הגיעו אנשים עם סיפורי חיים מאוד מורכבים שעברו משברים וחיפשו מזור. תחושת השליחות הייתה משותפת לכולם".
"משתתפי המשלחת משלמים 1,300 דולר כל אחד, וזה כולל את כל ההוצאות. הטיסה היא המרכיב היקר. לגבי הסיוע והמשלוח, אנחנו מקבלים תרומות מחברות משלוחים, וגם חברת התעופה של אתיופיה סייעה לנו".
"נכון, אבל חשוב להבין שלחוויית המשלחת יש אימפקט אישי אדיר. אנשים שחזרו אמרו שזה שינה להם את החיים".
"עזרנו לילדים בדברים שהם לא לומדים, כמו למשל הרגלי היגיינה, למידה חווייתית, שימוש בכלים שונים, כגון מספריים, ופעילויות שנועדו לשמח. מאור הייתה הראשונה במשלחת שנכנסה לכיתה והתחילה ללא שום מחסומים ללמד את הילדים מתמטיקה. דווקא בזכות גילה הצעיר היה לה כנראה הכי קל וטבעי מכולנו לגשת אליהם, והם זרמו איתה. התקשורת התקיימה באנגלית, אבל גם דרך ריקודים ומשחקים, וזה יצר מגע בלתי אמצעי".
"הגענו לבית הספר ועשינו משחקים בחשבון, שבסופם חילקנו טופי כצ'ופר. בסוף היום ניגש אלינו המורה המקומי וביקש שנפסיק עם הטופי, כי הבטן של הילדים לא רגילה לסוכר. מתברר שבעקבות אכילת הטופי התלמידים התקשו לשבת מרוכזים בכיתה. המורים שם אינם מורגלים בכך, כי בגאנה אין הפרעות קשב. את הטופי החזרנו לתיקים".