בדרך מביתה בכרמיאל אל בית החולים בילינסון בפתח תקווה שיתפה זמסקר את חבריה הקרובים בדבר הניתוח. לבעלה שמואל אמרה שקיבלה מתנה ליום הולדתה ה־62. עוד בהמתנה לניתוח הספיקה זמסקר להצטלם עם בנותיה יעל ונורית, ואפילו צחקה עם הצוות בכניסה לחדר הניתוח. "הצטלמנו, דיברנו. היא הייתה כל כך מאושרת, ממש קורנת מאושר", מספרת בתה יעל. "לא העלינו את נושא המוות. פחדנו להגיד לה משהו לא במקום. לא רצינו לערער לה את הביטחון".
הגיעו מאות. תלמידים, מכרים, בני משפחה. משפחת זמסקר – הבעל, שלושת הילדים ועשרת הנכדים - לא נשארה לבד בשעתה הקשה. "מותה התקבל בהלם מוחלט", יעל מדגישה. "לא רק אנחנו התקשינו לעכל, אלא כל הסובבים אותה. העמיתים לעבודה, החברות. כמה אנשים היו בהלוויה. היינו בשוק. זה חימם את הלב".
"אמרו לנו שבניתוחים האלה יש 90% הצלחה. דווקא אנחנו נפלנו על עשרת האחוזים הנותרים", אמר השבוע הבעל שמואל בקומו מהשבעה. "אני לא כועס, חלילה, על בית החולים או על הרופאים.אני כועס על החיים שלקחו את אור עיני. הקדוש ברוך הוא לוקח בדרך כלל את הטובים, אבל אם היה מחכה עוד כמה שנים, היה יותר נחמד".
כשהרופאים הבינו שאפסו הסיכויים להציל את עילי ניר, ושהפגיעה המוחית שלו בלתי הפיכה, קיבלה אמו שירי החלטה אצילה: לתרום את איבריו. כך, ברגע אחד קיבלו חמישה אנשים סיכוי לחיים. אלמוג גרבלי בן השמונה קיבל את לבו של עילי, את הכבד שלו קיבלה שקד, שמתמודדת עם מחלת הסרטן. אמיר אבו סנינה בן ה־10 מבית צפאפא, שחיכה במשך שנה לכליה, עבר ניתוח שבמהלכו הושתלה בו כלייתו של עילי. את הכליה השנייה של עילי קיבלה זינה בת החמש, שנמצאת כבר שנתיים וחצי בטיפולי דיאליזה.
"אנחנו לא כועסים על אף אחד", מסבירה יעל כעת. "אין לי טענות, ואני מודה לאמו של עילי על התרומה היקרה ועל שנתנה לנו את ההזדמנות לקבל את הריאות. כולנו רצינו שזה יצליח. כן, נעלבנו שבכל העיתונים אף אחד לא הסתכל עלינו. אף אחד לא השתתף בצערנו. קיבלתי כל כך הרבה אהבה דרך הפוסט שלי, שזה חימם את הלב. בפוסט שהעליתי רציתי רק להדגיש שיש עוד צד לנושא כל כך מורכב. לצערנו הרב, זה לא עזר לאמי".
זמסקר הייתה חולה במחלת ריאות מילדות, ואפילו שמצבה רק הלך והחמיר עם השנים, היא המשיכה ללמד שרטוט בתיכון "עתיד" בכרמיאל. תלמידיה, שהגיעו לנחם את המשפחה בזמן השבעה, סיפרו שכלל לא ידעו על המחלה או על האפשרות של השתלה דחופה. עד כדי כך מורתם דאגה להסתיר מפניהם את מצבה.
אם זמסקר לא הייתה עוברת את הניתוח, לא ברור כמה זמן עוד הייתה שורדת. מצבה רק הלך והחמיר, והיה נדמה שכל יום שעובר הוא בגדר סבל בלתי נגמר. "צריך לדעת מה הייתה המציאות היומיומית של אמי", משתף בנה עופר. "אמא הייתה קמה בבוקר עם התקף אסתמה, לוקחת תרופות, מייצבת את הנשימה, מתאפרת ויוצאת לעבודה. אחרי חמש שעות הייתה חוזרת הביתה ומתחברת לחמצן. בחודשים האחרונים היא חוותה תשישות מטורפת. חזרה הביתה בלי כוחות בכלל. עבדה עד כלות נשמתה, ממש ככה".
זמסקר טופלה בידי פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות בבית החולים בילינסון ומומחה בעל שם בתחום, שכבר לפני שנים הניח את כל הנתונים על השולחן. "הוא אמר שהיא לא יכולה יותר, שהיא חייבת השתלת ריאה", מספרת יעל. "מכיוון שאמא שלי הייתה נמוכה וקטנה, היא הייתה צריכה השתלה או מילד או מאדם נמוך וקטן. זו הייתה בחירה שלה. אף אחד מאיתנו לא אמר לה כן או לא, נתנו לה לקבוע לבד. הרופא אמר שאם יימצא תורם, היא תצטרך להחליט".
"יכולנו לבוא ולהגיד שאנחנו לא רוצים את ההשתלה", מוסיפה הבת נורית. "ואז חס וחלילה היא הייתה מקבלת התקף חמור והיה קורה לה משהו. או שהיינו אומרים לה כן, תלכי ותעברי את הניתוח, וראית בעצמך מה קרה. היא לא רצתה להפיל על הכתפיים שלנו החלטה כל כך כבדה. בכלל לא שאלה אותנו, אלא אמרה שניתן לה את זכות הבחירה. יש לה מכרות שעברו את הניתוח והצליחו. הן אמרו לה: 'את פייטרית, את מסוגלת'".
עופר סיפר שלקח את אמו לשיחה בארבע עיניים. "אמי לא הייתה בן אדם שמשחק משחקים", אמר. "אם היא רצתה משהו, היא הייתה חוקרת אותו כמו שצריך. היא ידעה מה הסיכונים הכרוכים בניתוח. ישבתי איתה ואמרתי לה שעד שיהיו ריאות על השולחן, אין לה אפשרות לבחור, רק תיאורטית. היא בחרה בלב שלם. אני שמח עם הבחירה שלה. סמכתי עליה".
לפני כמה חודשים נקראו כל בני משפחת זמסקר לבית החולים, שם יידעו אותם על האפשרות של ניתוח. "אשתי הגיעה למצב שכמעט כל שלושה חודשים היא אושפזה אחרי שהייתה נחנקת", משתף שמואל. "הטיפולים כבר לא עזרו לה. הגענו לקצה גבול היכולת. היא לא הייתה מסוגלת יותר להחזיק מעמד ומאוד רצתה את ההשתלה. הרופאים פגשו אותנו והסבירו לנו את כל הסיכונים, ולקחנו אותם בחשבון. אבל אתה יודע איך החיים. אנשים תמיד נתלים בצד הטוב ומנסים לא לחשוב על הצד הפחות טוב".
"במקרה שלה אי אפשר להגיד שהיא רצתה לשפר את איכות החיים", מוסיף עופר. "אצלה הניתוח היה כדי להמשיך לחיות. לתת ולפעול. בשביל זה היא הלכה. היא רצתה להמשיך להעניק לאנשים וקיוותה שהגוף לא יעצור אותה. היא לא הצליחה לתת יותר. לא היית יכול לדבר איתה יותר משלושה־ארבעה משפטים. רק כשהיא עמדה מול הכיתה, היא הייתה בלי חיבור לחמצן. האדרנלין הזה, לחנך את הדור הבא, נתן לה אוויר".
כשהניתוח רק התחיל, יצאו הרופאים לעדכן, ובפיהם בשורות מעודדות. "אמרו לנו שהריאה הראשונה התחברה בהצלחה ואשתי התחילה לנשום", מספר שמואל. "דיווחו שבעוד שעתיים וחצי יחברו גם את הריאה השנייה, וכשהכל יסתיים נוכל לפגוש אותה בטיפול נמרץ. אבל לצערנו בזמן חיבור הריאה השנייה השתבש העניין".
בני המשפחה מספרים שהרופאים הבהירו להם שכבר יותר מעשר שנים לא נפטר להם חולה במהלך השתלת ריאות. אבל אין להם כעס על מי שטיפל באמם. "חשבנו על הסכנות, היינו מודעים להן, אבל היינו אופטימיים", אמרה יעל. "ידענו שאמא בידיים טובות. אם לא היה סיבוך תוך כדי, הניתוח היה יכול להצליח. לא שאלנו, אנחנו מאמינים לרופאים ויודעים שעשו את המרב והמיטב. יש השתלות שמצליחות ויש כאלה שלא. בעקבות הפוסט שהעליתי פנו אלי כמה אנשים שסיפרו לי שבמקרה שלהם הקרוב יצא מבית החולים על הרגליים, אבל כעבור זמן לא רב הוא נפטר. יש כל מיני סיבות שיכולות לגרום לכך, כמו זיהומים למשל. לקחנו את הסיכון ולצערנו, זה לא הצליח".
התרעות פיקוד העורף