אין כותרת מתאימה יותר מ"אחרון המוהיקנים" כשמדברים על האלוף במיל' עמוס חורב. בגיל 92, צלול ורהוט, כשהוא נח קצת מהעבודה במטע הזיתים שבטיפוחו, אפשר לשוחח איתו שעות על ההיסטוריה מטרום הקמת המדינה ועד היום. האיש חווה אותה על בשרו. חורב פיקד במרץ 1948 על שיירת חולדה, שביקשה להעביר אספקה לירושלים הנצורה. ביוני באותה שנה הוא ויצחק רבין זרקו רימונים בקרב שהתפתח על ספינת המריבה אלטלנה.
חורב שירת כקצין חימוש ראשי וכיהן כנשיא הטכניון ויו"ר רפאל. עמד בראש הוועדה שחקרה את האסון במעלות ב–1974, היה חבר גם בוועדת טירקל שבדקה את אירועי משט המרמרה. תמיד האיש שהיה שם.
“חייתי מספיק זמן כדי לזכור את העסק מתחילתו", הוא אמר כשישבנו בביתו ברמת השרון. “אני לא מכיר מקומות שלא היו בהם שגיאות. בלי שגיאה אתה לא יודע מה צריך לתקן. הרציתי בארצות הברית ועניתי על שאלה אחת בכך שלא ראיתי מטוטלת תקועה. התהליכים הם כאלה שאין קווים ישרים. בכל ניצחון יש את זרע הכישלון הבא ובכל כישלון יש את זרע הניצחון הבא. אני לא אוהב את הזמן שזה לוקח וחבל על הטעויות שעושים בדרך".
חורב הצטרף לפלמ"ח ב–1941. הוא זוכר אנשים, ימים וקרבות. יכול לשחזר אירועים לפרטי פרטים. “יש את יום ירושלים, נכון?", הוא שאל ומיהר לענות. “מבחינתם הכל מתחיל במלחמת ששת הימים, כיבוש העיר העתיקה, ואנחנו בקושי שם. לא ייקח הרבה עד שהדור שלנו ייעלם. אנחנו רוצים לספר לנכדים, לנינים. לספר לעולם מה היה".
בספרו האוטוביוגרפי, “פנקס שירות", כתב יצחק רבין על חלקו בפרשת העימות בספינת אלטלנה מול חופי תל אביב. ספינה שנשאה 940 עולים, אבל גם ציוד צבאי ורפואי רב עבור ארגון האצ"ל. בקרבות נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. בעמוד 567 בספר כתב רבין: “אני מגיע למסקנה שאין מנוס מהרחקת חוליות האצ"ל. עמוס חורב ואני עולים לגג ומשליכים רימונים לעבר החוליות הפרושות על החוף".
חורב מדבר על אותם אירועים שעד היום נחשבים לפצע פתוח בתולדות המדינה. לדבריו, אין לו על מה להצטער. “מה זה אחים?", הוא מתקומם. “יש דברים שאם היינו משאירים כמו שהם אתה יודע מה היה קורה. הרי הקמת מדינה, יש לך צבא אחד. אין מיליציות. בעניין הזה בן־גוריון צדק עד הסוף. בגין הבין שאם תהיה מלחמת אחים, יישפך דם של בחורים יהודים והעסק נגמר. האצ"ל היה צריך להתגייס לצבא ולמסור את נשקו, אותו דבר הלח"י. להגיד שהם ממשיכים בפעילותם בגלל שהסכם החלוקה היה בניגוד לדעתם? יש מדינה, דמוקרטיה, יש סדר קבלת החלטות".
לא סתם התעכבתי עם חורב על הנושא. ב–1943 התרחשו מספר מקרי אונס בעמק בית שאן. בפלמ"ח החליטו לבצע פעולה למען יראו וייראו. נבחרו שלושה לוחמים שהתייעצו עם רופא, התחפשו לערבים, חטפו את אחד האנסים וסירסו אותו. חורב, כך פורסם, היה אחד הלוחמים. המשורר חיים חפר כתב אז שיר “סירסנוך, יא מוחמד".
חורב לא ממש אוהב לחזור לאותם ימים. “עזוב", הוא ביקש, “זה לא שייך. אתה מוציא דברים שהיו לפני 70–60 שנה. היו כללי משחק אחרים עם היישוב הערבי. אתה יודע אילו בעיות היו? הייתי בן 19, מפקד מחלקה. היה מנדט בריטי, משטרה כזו או אחרת, וזהו. לא רצחתי איש בחיי. יריתי אבל לא הכנסתי כדור בראש למחבל ששכב. לא הייתי עושה את זה".
התוכנית המדוברת הוגשה ב–1967 על ידי שר העבודה יגאל אלון לראש הממשלה לוי אשכול. היא מפרטת את חלוקת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים בשטחים. התוכנית לא התקבלה באופן רשמי, אבל הייתה לה השפעה על מדיניות ההתיישבות.
התרעות פיקוד העורף