זמירות ותפילות מול קריאות מואזין. רעשים עמומים של הפגנות ומהומות. ואז לילה דומם יורד על ירושלים, כשאט־אט מכוונות המצלמות לגן החיות התנ"כי בעיר, זירת ההתרחשות של "גן חיות קדוש", סרטה התיעודי רב הרבדים של הבמאית הגרמנייה קתרינה וייסבורד, שינעל הערב (רביעי), בסינמטק ירושלים, את פסטיבל הקולנוע היהודי ה־18.
בניגוד לסרטים אחרים על גני חיות, שבהם מטבע הדברים מופנים הזרקורים לבעלי החיים שבהם, הסרט שיצרה וייסבורד עם המפיקה בפועל שלו, דניס נויסטדט, שהיא גם שותפתה לכתיבת התסריט, עוסק בראש ובראשונה בבני אדם על רקע החיות שבגן וכל מה שאפשר להסיק מהן על ההולכים על שתיים. עובדי הגן ומבקריו הם יהודים וערבים כאחד, ובהם יהודי חרדי שאינו מפסיק לצעוד בשביליו.
סיפורם המופלא רווי אחוות האנוש של עובדי הגן, שחר קרה ואמר אובידת, הוא התמצית המזוקקת של הסרט האופטימי הזה. שניהם ירושלמים. קרה - ממערב העיר, ואובידת - מג'בל מוכבר, הכפר הערבי בדרום־מזרח ירושלים, ליד ארמון הנציב, ששמו נקשר לא אחת באירועי טרור. כאן, בד בבד עם טיפול מסור בפילי הגן, השניים הם חברים בלב ובנפש, והדיאלוג ביניהם שופע הומור.
בעודם מקרצפים כהוגן את הפילה סוזאן, המשמיעה קולות של הנאה נוכח הטיפול המסור, מתגלגל סיפורם של השניים. אובידת (40) שגידל חיות מילדות, נמצא כמעט 20 שנה בגן. "סיימתי בגרות וחיפשתי עבודה כדי לממן את המשך הלימודים", הוא מספר. הוא התחיל כגנן, עבר לטפל בפילים ונשאר במחיצתם. בהמשך הצטרף אליו קרה.
כמו חברו, וכמו כמעט כל עובדי הגן, קרה הגיע אליו מתוך מה שהוא מתאר כ"תשוקה לחיות". הוא בן 33. בגיל 14 החל לעבוד בו במסגרת של התנדבות אישית, ובמרוצת הזמן עבר במחלקות השונות של הגן, עד שבמשך שנים טיפל עם אובידת בפילים כתף אל כתף ולימים התמנה כמטפל הראשי של הגן. מהעבודה המשותפת צמחה חברות. "הייתי כמה פעמים אצל שחר ופגשתי את המשפחה שלו", מספר אובידת.
הפיל לא מסוגל לפגוע בך במהלך הטיפול בו?
"אם הפיל רוצה, הוא יכול הכל. כחיה אינטליגנטית וחברתית הוא אוהב שמתייחסים אליו. כשמקרצפים אזורים מסוימים בגוף שלו, כמו בעורף וליד הזנב, הוא יודע להחזיר אהבה ולא זז מהמקום. כשנוגעים במקום שלא נוח לו בגוף, הוא קופץ. ככל שהוא יכול להפעיל כוח, רואים עליו שהוא נזהר לא לפגוע בנו".
קרה: "הפיל, כמה שהוא גדול ועצום, הוא חיה נוחה יותר מהרבה חיות אחרות, אבל כמו כל חיית בר, גם הוא עלול להיות מסוכן. לכן במסגרת נוהלי הבטיחות שלנו תמיד יש איתו שני מטפלים".
אובידת: "אנחנו מטפלים בפיל בשיטה מודרנית של צ'ופרים. מביאים לו לאכול מה שהוא אוהב וכל הזמן מנסים להוציא אותו מהשגרה, שלא יהיה עסוק רק בחיפוש אחר אוכל".
בין דבריהם קרה ואובידת עוקצים זה את זה בחביבות. "גן החיות התנ"כי הוא בועה בתוך מדינה, שבה קורים כל מיני דברים", אומר קרה. "כאן כולנו יחד, בני עמים שונים, בלי המריבות שמסביב, בועה שהלוואי שתגלוש אל מעבר לגן".
אם בועה, אזי כאן היא יוצאת דופן. בסרט אפשר לצפות ביהודי חרדי, שניגש באמצע צום הרמדאן לאחד המטפלים בגן ושואל אותו: "מוחמד, איך עובר הצום?" זהו חיים מילר, המנוי המושבע של הגן. דומה שכולם מכירים אותו כאן. בסרט לא פעם גונב מילר (69) את ההצגה עם התובנות שהוא משחרר בצעידה במשעולי הגן. "יש פה חיות מעניינות והנוף מרהיב", הוא מציין. "הכי אני אוהב את קופי המנדריל, וגם היחמור זו חיה מאוד נחמדה. אבל אסור ללטף את החיות, כי אז הריח של בני האדם עובר אליהן וגורם להן בעיות ביניהן".
מילר, אברך בכולל, אב לשבעה וסב ל־17 נכדים, הגיע לירושלים לפני 46 שנה להשתלמות בתום לימודי העבודה הסוציאלית באוניברסיטת טורונטו ונשאר בה. "בקנדה הייתי קורא על חיות בנשיונל ג'יאוגרפיק, אבל לא הייתי מבקר בגני חיות", הוא מספר. "לכאן הייתי מביא את הילדים. הם גדלו והתרחקו - ואילו אני נשארתי ובא הנה כל יום משכונת בית וגן לצעוד בין החיות ובאוויר הפתוח. לדעתי, אנחנו, בני האדם, יכולים ללמוד מהחיות איך אפשר לחיות יחד".
"יש הרבה נושאים שבהם ניתן ללמוד מבעלי החיים תוך כדי התבוננות בהם", מספרת הווטרינרית הראשית של הגן, ד"ר נילי אבני־מגן, בעודה מנסה לשווא להציל אגוטי, מכרסם דרום־אמריקאי שנפגע. "אם הטיגריסים והשימפנזים יודעים איך להתגבר על משברים, גם אנחנו יכולים. מבחינת יחס הקהל לחיות שבגן, נראה שהוא נדבק מהיחס שלנו, עובדי הגן, כלפיהן ונמנע מלהפריע להן. כשהמבקרים מגיעים לגן, הם נעשים רגועים ויודעים לכבד את הדיירים שלו, ושלא כבעבר, כבר לא מנסים להאכיל אותם, מה שמנוגד להוראות".
מדברי עובדי הגן עולה אהבה ללא סייג לחיות שבו. גם סיגלית הרץ, מנהלת השיווק הוותיקה של הגן, הגיעה אליו מתוך אותה אהבה והתחילה בו את דרכה כמדריכת מבקרים. לדבריה, בגן, מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בישראל, ישנו האוסף הגדול ביותר של בעלי החיים המוזכרים בתנ"ך.
מה קורה בגן כשיש מתיחות ביטחונית?
"זה מיד מורגש אצלנו", מציינת הרץ. "כשתיירים, וגם ישראלים, לא באים לבקר בירושלים, זה כולל גם אותנו, מקום שבו יהודים ופלסטינים מבלים יחד, ועובדיו בני הדתות השונות הם כמו משפחה קטנה".
בורחים מפוליטיקה
גן החיות התנ"כי בירושלים הוא פרי חזונו של הזואולוג פרופ' אהרן שולוב וראשיתו בפינת חי שהקים במרכז העיר בשנת 1940. לאחר לא מעט גלגולים חתם האתר קבע בשנת 1993 באזור מנחת (מלחה), במסגרת פיתוח דרום־מערב העיר, והפך לשכיית חמדה מושכת קהל. בגן החיות התנ"כי יהודים מדריכים קבוצות של יהודים ופלסטינים מדריכים קבוצות של ערבים.
דוד ווצלר (38) מירושלים, המדריך בגן קבוצות של בני כל הגילים, נצפה בסרט מדריך בחן רב קבוצה של ילדים חרדים. "ההדרכה בגן היא מבחינתי קודם כל עבודה אידיאולוגית", מעיד ווצלר, בעל תארים בביולוגיה ובאחת מתורות הכלכלה. "אני כאן כדי לקדם ערכים של שמירת טבע. זאת מתוך חשש שאם בני האדם ימשיכו להרוג חיות כדי לייצר מעורן פרוות, חגורות, מעילים, כובעים ומה לא, בתוך 20 שנה ייכחד עולם החי שבטבע. אחד מתפקידיו המרכזיים של הגן שלנו הוא לשמש כעורף גנטי לחיות הנמצאות בסכנת הכחדה".
על היחסים בין המדריכים היהודים והפלסטינים, הוא אומר: "בינינו אנחנו יושבים יחד ומשתדלים לברוח מהנושאים הפוליטיים, כשאם כבר, אז בהומור".
ווצלר עומד על הממד החינוכי שמנחיל הגן. "מגן החיות בבודפשט הגיעה אלינו נמרה בעלת שלוש רגליים, שאבא שלה נתן לה ביס והוריד לה רגל", הוא מספר. "למעשה, הייתה לנו אפשרות להחזיר אותה, שהרי הבטיחו לנו נמרה רגילה. אבל הבנו שאם נשאיר אותה, לא רק שתינצל, אלא גם נוכל למצות ממנה ערך חינוכי. כשאני עובר עם הקבוצות דרך המקום שבו היא רובצת, אני מביא אותה כדוגמה לכך שאיך שמתייחסים אליה יפה בגן, גם בני אדם יכולים לנהוג כך כלפי בעלי מום. כלומר, צריך לדעת לקבל את השונה, לא חשוב מה מוצאו, יהודי או ערבי".
"איך שלא מסתכלים על זה, גן החיות כאן הוא סוג של בועה", חוזר רושדי אליאן על דברי שחר קרה. "יש פה משהו לא שגרתי, שונה מכל מה שקורה סביבנו, כשאהבת החיות מחברת אותנו". אנחנו מגיעים בחברתו לבקר את שלום, הקרנף שנקרא כך משום שנולד עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, ואת ריו, הג'ירף ה"לנגר" והנודניק, שאם מתקרבים אליו, הוא תוחב את אפו לתוך תיקי המבקרים בגן סתם כך מתוך סקרנות.
"יש תקווה"
אני מעיף מבט אל אליאן ומתרשם שלא במקרה נהיה מטפל של חיות אוכלות עשב, בפרט ג'ירפות. הוא מתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. לדבריו, לא ניצל את גובהו לקריירה בכדורסל, והוא מעדיף להתאמן עם רגליו הארוכות בקפוארה. אליאן מגיע מבית צפאפא שבתוך ירושלים. הוא בן 31, וזה 15 שנה הוא עובד בגן החיות התנ"כי. "בהתחלה הגעתי הנה כנער מתנדב", הוא מספר. "הייתי כאן נער ערבי יחיד. כיום אני פוגש עוד חבר'ה צעירים מבית צפאפא, שבאים לעשות פרויקט של מחויבות אישית".
אליאן מתמחה בטיפול בחיות אוכלות עשב. "אנחנו, המטפלים, דואגים לרווחת בעלי החיים בגן", הוא מעיד. "התפקיד שלנו הוא להביא להם את האוכל, לנקות אותם, לדאוג לצרכים הווטרינריים שלהם ולאמן אותם, אם כי עם הקרנף, כמובן, אין מגע ישיר. הג'ירפה חיה די נוחה. אנחנו דואגים לה להעשרות כדי שלא ישעמם לה. למשל, אנחנו מביאים ארגזים עם חורים, שאליהם היא משחילה את הלשון כדי לחפש אוכל. כשחיה מכירה טריק, על המטפל למצוא טריק חדש. בכל אופן, הג'ירפה לא סתומה כמו היען.
נמצאת אצלנו גם ההיפואית הכי זקנה בגני החיות באירופה. היא כבר בת 54, מעבר לגיל הממוצע של ההיפופוטמים. ההיפואית רובצת באגם של התצוגה האפריקאית אצלנו. פעמיים ביום היא יוצאת מהמים כדי לקבל אוכל, שמגיע לגן החיות שלנו מהפרשת מעשר".
קרה שהחיות שטיפלת בהן נשכו אותך?
"אף פעם לא קיבלתי ביס, אבל נגחה פה, דחיפה שם - זה חלק מהעבודה שלנו, שהביאה לי את שדא".
מי זאת?
"אני נשוי טרי. כמוני, היא אוהבת חיות. הכרנו כשבאה להתנדב במחלקה האוסטרלית בגן".
"למעשה, היינו אמורות לעשות סרט אחר", מספרת נויסטדט, המפיקה בפועל. "כמי שנולדה בברלין, עיר שהיה בה בעבר גבול, הבמאית קתרינה חשבה על סרט על גבולות במקומות שונים. אבל כשהיא קראה בעיתון על גן החיות התנ"כי, היא אמרה שאולי כדאי שנלך על העניין".
האתגר הזה התאים לשתיים, שלמדו יחד בבית ספר לקולנוע בבירת גרמניה. קתרינה וייסבורד אף נישאה לישראלי וזמן מה חייתה בארץ. נויסטדט היא, כדבריה, "חצי־חצי", בת לישראלי שהיגר לגרמניה, והיא מחלקת את חייה בין כאן לשם. "לאחר שבתקשורת בגרמניה מראים כל הזמן מלחמות ופיגועים בישראל, רצינו להראות שזה לא כך", היא מספרת. "הרי בגרמניה, כששומעים שאני נוסעת לארץ, חושבים שאני הולכת למות ולא אחזור. אין שם מושג שרוב האנשים כאן, יהודים וערבים - כל מה שהם רוצים זה לחיות בשקט".
"לא רק בני האדם, גם החיות לא תמיד מסתדרות ביניהן", מוסיפה נויסטדט. "למשל, אם תשים אריה ליד ג'ירפה, תהיה בעיה. למרות הכל, יצאתי אופטימית מהעבודה על הסרט. כל עוד רואים את הדברים באופן חיובי, יש תקווה".