האגדה מספרת ששעות לפני שנכנס לתוקפו האמברגו האמריקאי על קובה ב-1962, שבמסגרתו חל איסור על מכירת סיגרים קובניים בארצות הברית, הנשיא ג'ון קנדי פנה לדובר הבית הלבן פייר סלינג'ר ואמר לו: "תאסוף את כל הסיגרים הקובניים שיש בוושינגטון והבא אותם אלי". "אין בעיה, אדוני", ענה הדובר והוסיף: "מתי אתה צריך אותם?" "מחר בבוקר", השיב הנשיא. למחרת בשעה שמונה התייצב סלינג'ר בחדר הסגלגל ובאמתחתו 1,200 סיגרים. קנדי נראה מרוצה. רק אז הוא שלף מהמגרה ערימת מסמכים וסלסל את חתימתו על גבם.
במרוצת השנים הפכו הסיגרים לסמל סטטוס, למוצר נחשק. אולי בשל העובדה שמנהיגים רבי השפעה וכוח היו חובבים גדולים שלהם, כמו למשל ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, שעישן כעשרה סיגרים ביום, וגם צ'ה גווארה, פידל קסטרו, ביל קלינטון, שהסתבך בפרשה המביכה של הסיגר ומוניקה לוינסקי, ועוד רבים אחרים. לצד מנהיגי העולם גם לא מעט ממנהיגי מדינת ישראל נודעו בחיבתם לסיגרים, בהם אהוד אולמרט, אריאל שרון ואהוד ברק.
"מה שהפך את הסיגרים לסמל סטטוס היו המאפיונרים בתקופה של אל קאפונה וכוכבי הקולנוע דוגמת ג'ון ויין, גראוצ'ו מרקס, ג'ים בלושי ושאר מפורסמים, כמו רד אורבך, מאמן בוסטון סלטיקס, שהיה מדליק סיגר באולם לאות הניצחון של קבוצתו", אומר שמוליק טל, מו"ל מגזין "סיגר". "הסיגר הוא מוצר נחשק. מה שעושה אותו מיוחד הוא מי שמעשן אותו".
לפי הנתונים שמספקים המרואיינים בכתבה, מעשני הסיגרים מורכבים מרוב מוחלט של גברים בני 30 פלוס המשתייכים למעמד הבינוני-גבוה. חלקם מעשנים בשל הנראות, ואחרים פשוט נהנים מכללי הטקס. "אתה לוקח את הסיגר, קוטם את הקצה, מדליק ושואף לאט. מעשן 100% טבק מזוקק שעבר תסיסה, ללא תוספות, שהעלים שלו עברו יישון במשך חמש שנים. זה חלק מהנאות העולם, החטאים הקטנים", אומר צפניה ברזילי, יבואן ובעל החנות "לה קאזה דל סיגר" ברחובות.
"אתמול, למשל, נכנס אלי לחנות גבר שמנקה בתים לפרנסתו וקנה סיגר. יש אנשים מהמעמד הבינוני, שבאים לכאן עם הפרלמנט שלהם כדי לקנות סיגר טוב, לעשן אותו בנחת, לקחת את הזמן. בשבילם לקנות סיגר זה כמו שאישה תלך לקנות לעצמה חולצה יפה. ויש פה גם אנשים מהמעמד הגבוה, שקונים את הסיגרים היקרים. הם בדרך כלל קונים והולכים, לא נשארים ולא מתערבבים. אני אומר שלעשן סיגריה זה להיות מכור, אבל לעשן סיגר זה תרבות".
למתבונן מהצד נראה שמעשני הסיגרים הם חברים בקליקה סגורה. זו לא טעות לחשוב כך. "זו מכונת חברים", מגדיר גדי לוי, מנהל השיווק של "אש לי סיגרים". "מדובר במוצר חברתי, שהוא בדרך כלל גברי. יש אנשים שאוהבים לעשן בבית ויש אנשים שאוהבים לעשן בחברותה. העישון מתחבר להם לארוחה טובה, לכוסית טובה. זה לא משהו כמו סיגריה, שמעשנים תוך כדי".
"סיגר באיכות טובה מתחיל ב-20 שקלים. בהתחשב בזה שקופסת סיגריות ממוצעת עולה כיום כ-30 שקלים, ואת מעשנת סיגר אחד ביום, זה אפילו יותר זול. יש לסוג הזה של הסיגרים לקוחות, ואנשים צורכים מהם לא מעט. הסיגרים המאוד יקרים, אלו שמדברים עליהם בחדשות, לא נמכרים ביום-יום. אין הרבה אנשים שיוציאו בהינף יד 3,000 שקלים על קופסת סיגרים".
בעלי החנויות ששוחחנו איתם אמרו שמחיר הסיגר היקר ביותר נע בין 200 ל-300 שקלים. הם ציינו את המותגים "קוהיבה", "פדרון", "מונטה קריסטו", "סן קריסטובל" ואחרים. כל הסיגרים היוקרתיים מגיעים מאזור הקריביים, מרכז אמריקה וכמובן מקובה, ערש התרבות של הסיגרים והטבק. "הסיגרים הקובניים הם מאוד מפורסמים, אף על פי שהם מאוד יקרים, זה עניין של מיתוג ושם. לא תמיד הסיגר מצדיק את המחיר המאוד גבוה שלו", אומר לוי. "יש מותגים אחרים, מהונדורס ומניקרגואה למשל, שהם מצוינים. האיכות לא פחות טובה, וכמובן, המחיר נמוך בהרבה".
ברזילי מסביר שאחרי שהוטל האמברגו על קובה, ניסו היצרנים לגדל טבק מחוץ למדינה והגיעו למדינות באזור הקריבי. שם מכינים את הסיגרים במסורת הקובנית, ואף מגלגלים את עלי הטבק ביד. "בקובה, בגלל האמברגו ומשום שהמדינה היא עדיין המשווקת הבלעדית של הסיגרים שמיוצרים בתחומה, המחיר יקר. אבל מחוץ לקובה מדובר במחיר סביר", הוא אומר. "בארץ המחיר גבוה בצורה משמעותית יותר מאשר בעולם בגלל המס הגבוה שמוטל כאן בגובה 90%".
באחת הסצנות בסרט "מלון רואנדה", שמספר את סיפור הצלתם של בני טוטסי בידי פול רוזסבגינה, מנהל מלון ברואנדה, בזמן רצח העם שהתרחש במדינה בשנת 1994. נראה השחקן שמגלם את רוזסבגינה מגיש לנהג מונית קופסת סיגרים כדי שיעביר אותה לאחד הקצינים הבכירים בצבא. מעין תשלום שוחד כדי שהקצין יעלים עין מהפעולות שעשה רוזסבגינה כדי להציל את בני הטוטסי. כשנהג המונית תוהה מדוע דווקא סיגרים ולא כסף, משיב האוסקר שינדלר של הרואנדים: "כסף יש לקצין, סיגר הוא יקבל רק ממני".
"סיגר הוא מוצר שערכו עולה על עלותו", מבהיר טל. "יש מוצרים שיותר מיוחדים מכסף. זה מוצר שעובדים עליו בעבודת יד בתהליך ארוך, ונוסף לחברותה שנוצרת מסביב לסיגרים, אנשים מוכנים לשלם עליהם לא מעט כסף. הענקת סיגר לחבר כמוה כאות של הערכה וחברות. אתה אומר לו תודה וגם אומר לו: אם יש לך שעה וחצי בשבילי, בוא נעשן ביחד. לחברותה הזאת אין מחיר".
"אצל מעשני הסיגרים מתפתחים יחסים מאוד אישיים", אומר גם ברזילי, שמספר כי נתניהו עישן את הסיגרים שלו וגם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. "יושבים יחד בנינוחות, מעשנים, שותים כוסית, זה גורם לאנשים להתחבר אחד לשני".
אם עד כה דיברנו רק על גברים, זה לא במקרה. יש יחסית מעט נשים בתחום. אולי משום שסיגר נתפס כסמל פאלי, ואולי כי עדיין מדובר במוצר שנתפס בעיני הציבור ככוחני. "מספר הנשים המעשנות בארץ באמת מועט יחסית לעולם", אומר טל.
"אבל אם תבקרי בפסטיבל הסיגרים בקובה, שמתקיים מדי חודש פברואר, תראי שמתוך 1,500 מבקרים 300 הן נשים שמעשנות סיגרים, לא כדי למצוא חן, אלא כי הן אוהבות את זה. גם במועדוני הסיגרים בניו יורק יש המון נשים. זה לא עניין של מגדר".
התרעות פיקוד העורף