שנים אחרי שגמלה בלבה של עתליה בן-אבא ההחלטה שלא להתגייס, הדבר נעשה ממשי ביום חמישי האחרון, כאשר פרסמה הצהרת סירוב פומבית בטלוויזיה החברתית וברשתות החברתיות. "אני חוששת לעשות את זה, אז אני דוחה את זה עוד ועוד", אמרה לפני שעשתה זאת.
חוששת מתגובות אלימות?
"האמת היא שאני מוכנה לאלימות, זה משהו שהולך לקרות. זה פשוט מלחיץ. אני לא חושבת שיש בן אדם שנמצא פעם ראשונה במצב הזה ולא היה בלחץ. זה כמו לקפוץ למים העמוקים. אבל אני אלחם בכרישים. אני אעשה איתם הסכמי שלום".
היא ילדה טובה ירושלים. גדלה על התפר שבין מערב העיר למזרחה, עדה יומיומית לשסע העמוק שקיים בקו שבו העיר חוברה לה יחדיו. זה היה מה שעיצב את התודעה הפוליטית שלה, עד כדי החלטה בוטחת שלא לעשות את מה שמרבית חבריה מהתיכון עושים בימים אלה - הופכים מאזרחים לחיילים. "מאז כיתה י"א בערך ידעתי שאני לא אתגייס", היא מספרת, "בכיתה י"ב התחלתי לברר איך מנסים להשתחרר, אבל הפסקתי כדי לעשות שנת שירות. לקראת הסוף הבנתי שהדרך הנכונה בשבילי היא לסרב".
הבוקר (שני), בן-אבא התייצבה בלשכת הגיוס ותצהיר כי אין בכוונתה לשתף פעולה. "ההורים שלי אמרו שזה בעיקר ההחלטה שלי, וכבן אדם בוגר אני צריכה לקחת את ההחלטה הזאת בעצמי", היא מספרת. "עם חברים בגרעין של השומר הצעיר דיברנו על זה והתעסקנו בזה כל הזמן, זה היה גרעין נח"ל, אז עסקנו כל הזמן בנושא של הצבא. החברים הקרובים שלי רובם בצבא, אבל הם תומכים ומבינים למה אני עושה את זה".
הסביבה הפחות קרובה גם פחות מבינה: "התגובות בעיקר מבולבלות. אני חושבת שאנשים לא מבינים מה עומד מאחורי זה ולמה שמישהו יעשה את זה בצורה פומבית".
בן-אבא אינה לבד. הבוקר התייצבו בשערי לשכת הגיוס, הפעם בתל השומר, שתי צעירות נוספות שיסרבו להתגייס. תמר אלון (18) מתל אביב, ותמר זאבי (19) מירושלים. שלא כמו בן-אבא, הן באות עם ניסיון. "עברנו עד עכשיו ארבע כליאות", מספרת זאבי, "סך הכל 74 ימים בכלא עד עכשיו". בסוף השבוע האחרון השתחררו ברביעית, רק כדי לשוב ולהיכלא מחדש הבוקר. כמה עשרות תומכים צפויים ללוות את השתיים להפגנה שמתוכננת מול שערי לשכת הגיוס בקריאה לשחרורן. "ההגדרה של חופשה היא שאנחנו לוקחות כמה ימי נפקדות בין כליאה לכליאה", מסבירה זאבי. "משתחררות ביום חמישי וצריכות לחזור לבקו"ם". בלשכת הגיוס הן נשאלות בכל פעם מחדש האם הן חוזרות בהן מסירובן להתגייס, והן בתורן משיבות בשלילה.
תתמידו?
אלון: "כרגע כן. הרבה שואלים אותי 'איך את לא נשברת?', מה, לא נמאס לך?'. אם אני אגיד לעצמי 'נמאס לי ואני נשברת', לא אצליח לעבור את זה. אז אנחנו פשוט נשארות בגישה שעכשיו הבית הוא הכלא. אני מגיעה לשם כבר חודשיים וחצי, והיד עוד נטויה. האי ודאות מהרגע הראשון שנכנסנו מעיקה מצד אחד, אבל מצד שני זה מרתון, ואנחנו מבינות שאנחנו צריכות לאגור כוחות כל כמה זמן, לא סופרים 160 יום, אלא כל 30 יום".
זאבי: "כל יום שעובר לא חוזר. בכל ערב בכלא מישהי אומרת את זה לפני השינה, וכולן עונות אמן".
"הקשר (בין הבנות, ע"ר) מאוד חשוב, כי באמת יש את התחושה שאנחנו עושות את זה ביחד", אומרת בן-אבא. "במציאות הישראלית זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה בלי תמיכה, התגובות הן כל כך קיצוניות ומלאות שנאה, אבל כשיש לך את הבנות שאיתך, והן בחורות חכמות, זה מקל מאוד".
נחמדים במחסום
רשמית הן אינן נחשבות סרבניות מצפון, שכן המונח הזה מצביע על תפיסת עולם רחבה יותר, כזאת שמתנגדת לאלימות אוניברסלית מכל סוג ובכל תנאי. הן, מצדן, מגדירות את עצמן כסרבניות פוליטיות, כלומר, סירוב בשל התנגדות לסוגיה ספציפית. השליטה בשטחים הכבושים, במקרה הזה.
ושלושתן הן גם חלק מתופעה מתרחבת של סרבנות נשית, מושג בלתי רשמי שהולך וקונה לו אחיזה במציאות הישראלית. ארגון כמו "מסרבות", שבו הן חברות, הוא עדות לכך. כמו גם הדוגמה העדכנית והבולטת לסרבנות גיוס, תאיר קמינר מתל אביב, ששוחררה בחודש יולי האחרון אחרי 159 ימים בכלא הצבאי. "אתה שומע יותר על הסרבנות הנשית, אבל זו שלוחה של פוליטיקה אזרחית לחלוטין", מסייג פרופ' אודי לבל, מומחה ליחסי צבא-חברה מאוניברסיטת אריאל ומרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. "ככל שתפקידן של הנשים בחברה ובצבא יתרחב, כך נראה התרחבות טבעית גם בתופעות של סרבנות. בדיוק כמו שככל שנראה יותר דתיים בצבא, כך גם יהיו יותר סרבנים על הטיקט הזה".
אין נתונים חד-משמעיים על סרבנות נשית, או על סרבנות בכלל. לדברי פרופ' לבל, "אין נתונים בצורה רשמית והצבא גם לא כל כך נותן. הסיבה היא שהצבא מצא איזו דרך יעילה מבחינתו להוריד את הלהבות הציבוריות בדבר הזה. בחלק גדול מהמקרים יש היום נכונות הרבה יותר גדולה לפתור אותם. זה יצר 'הפסד' לגופים שמעודדים את הסרבנות הזאת, שחלק גדול ממנה זה רצון להשמיע קול, ולעשות מה שאני מכנה 'סרבנות אסטרטגית', כשיש מכסות של פטור (הכוונה לפטורים שניתנים על בסיס סעיף נפשי, מטעמי דת וכולי – ע"ר) זה מעקר את הכוח הפוליטי שאפשר לייצר מזה. ברגע שהצבא התחיל לעבוד ככה, זה מאוד המעיט את הסיפור של סרבנות פוליטית".
מבחינת בן-אבא, כל זה אינו משנה: "אני לא הולכת לעשות את זה בשביל עצמי. הסרבנות היא עניין של אחריות חברתית, לא הייתי עושה את זה אם זה לא היה ככה. ואני מתכוונת להמשיך בפעילות כשאצא מהכלא. באיזשהו מקום להיות סרבנית מבטיח לי שלא אוכל לנהל חיים שבהם לא אהיה פעילה פוליטית. וזה דבר טוב בעיני".
אבל אם ההתנגדות שלך היא לשליטה בשטחים, למה שלא תסרבי לשרת רק שם?
"אני חושבת שלהיות חלק מהצבא אבל לסרב לשרת בשטחים, זה לא צעד מספיק משמעותי. זה לא שאני לא רוצה לשרת במדינה, אני רוצה לעשות שירות לאומי ועשיתי שנת שירות – אבל אני לא מוכנה להיות חלק מהמערכת הצבאית. אלימות לא פותרת את הבעיות, אנחנו משתמשים באמצעים מיליטנטיים והמצב לא משתפר".
אף אחד לא רוצה מלחמה. זאת המציאות הישראלית שמחייבת לעשות דברים שלא תמיד נעים.
"תראה, אני גרה בירושלים. אני לא עיוורת למציאות הזאת בכלל. ובדיוק בגלל זה אני יודעת שהפתרון היחיד של זה הוא שלום. אין פתרון מעבר לשלום. ואני נמצאת בשטחים כל הזמן. אז ברור שכשהמצב בשטחים הוא ככה, אנחנו לא נצא מזה, אבל אם נשנה את הדברים האלה, אז נוכל לצאת מזה".
אלון מסכימה: "בסוף, הכוח הגדול ומרב המאמצים הולכים על השטחים. על הנצחת הכיבוש והשימוש בכוח שם. וגם באמת בסופו של דבר זה חשוב לבוא להגיד 'לא'. אם כולנו נלך מתחת לחגורה ונגיד: 'טוב, אז אני אהיה משקית ת"ש ואעזור לחיילים', אז איך נראה שאנחנו מתנגדים?".
מכתב הלוחמים נגד סירוב לשרת בשטחים בלבד עורר דווקא הדים גדולים.
"אתה צודק, אבל זו דרך אחת. חשוב גם לומר שני מתנגדת לכל מה שהצבא עושה".
אז למה לא לשנות מבפנים?
זאבי: "זו מערכת, וכמות הדברים שאפשר לשנות מבפנים היא זעירה. אתה אומר, 'יאללה, אני אלך למחסום ואהיה הכי נחמד במחסום'. אבל אתה בכלל לא אמור להיות במחסום".
אבל אם כולם יסרבו לשרת בצבא ככלל, לא תהיה ישראל.
בן-אבא: "אני לא חושבת. זה פשוט ייצור שינוי. קודם כל, כבר עכשיו חצי מהנערים בגילי לא מתגייסים. לרוב זה לא מסיבות פוליטיות, זה חרדים, דתיות, ערבים, אנשים שבגלל בעיות כלכליות צריכים להישאר ולעזור להורים. אני מאמינה שאם כולם יסרבו להתגייס, זה יהיה תהליך אטי, ואם זה יהיה ככה, זה יהיה אמצעי יעיל להשפיע על המדיניות שלנו לעבור מדרך של אלימות ומלחמה".
אינסטינקט משנות ה-70
ממחקר שערך ד"ר איתן אורקיבי מאוניברסיטת אריאל עולה שבקרב הישראלים נוצרת איזו קהות, אף סלחנות לעתים, כלפי תופעות של סרבנות גיוס, גם אם אידיאולוגית. "לקפוץ מהכיסא למשמע סרבנות זה עדיין אינסטינקט של שנות ה-70", הוא אומר.
"'מכתב השמיניסטים' בתקופת גולדה היה הפאניקה הגדולה ביותר בציבור הישראלי. שר החינוך יגאל אלון נפגש איתם, ראשת הממשלה התייחסה לזה. הארץ סערה. אבל כל מיני סקרים שנעשו באחרונה הראו שבאותה מידה שהציבור קורא לא לחייב חיילים חרדים לפעול בשבת, באותה מידה הוא קורא לא לחייב חיילים, דווקא בדואים, שאולי חלקם נשואים לפלסטינים, ללכת לדרום הר חברון להתעמת עם פלסטינים, וגם לא בהכרח מחייב אנשי שמאל ללכת לשמור על מאחזים".
באופן אירוני, הוא ממשיך, מצב כזה דווקא מציב את הסרבניות בפני דילמה: "מצד אחד, הן רוצות שישראל תהפוך לנורמלית, לליברלית יותר, במצב כזה פחות אנשים ייבהלו מסרבנות גיוס. מצד שני, מה שהן צריכות כדי לשמר את הזהות השנייה שלהן, של פעילות אנטי-כיבוש, זה דווקא אווירה של מיליטריזם. יוצא שהסרבן יוצר את מעמדו מהמרכזיות של הצבא. זה בדיוק המתח שמאפיין אוכלוסיות כאלה".