"אני מדבר איתך וכולי חנוק בגרון", כך פתח איציק פיטוסי את שיחתו עם אורי שאג, שפונה בשבוע שעבר מביתו בעמונה. פינוי עמונה החזיר את פיטוסי 12 שנים אחורה, אז פונה עם משפחתו ממושב קטיף שבגוש קטיף. "זה החזיר אותי לאותו יום שבו גירשו אותנו מהבית, והיינו חסרי אונים ולא ידענו לאן אנחנו הולכים", הוא נזכר, "עד עצם היום הזה אני זוכר שבאו, דפקו לנו בדלת וביקשו מאיתנו לפנות את הבית. זו הייתה תחושת עלבון, תחושת בגידה וחוסר אונים. את מיטב שנותינו נתנו למדינת ישראל, ופתאום בגדו בנו".

"גם אנחנו עוד לא יודעים מה מחכה לנו, לאן זה ייקח אותנו, האם אכן יקיימו הבטחות וימצאו לנו פתרון, או שהכל באוויר. אבל יש לנו אמונה בקדוש ברוך הוא", אומר שאג. "הבן שלי משרת ביחידה מובחרת, והוא נשלח לביצוע המשימה", מגלה פיטוסי, "אבל בעקבות בקשתו ומתוך התחשבות של מפקדיו הוא לא השתתף בגירוש. היה לו ברור מלכתחילה שלעולם הוא לא ישתתף במעשים כאלה".



שאג (34), נשוי ואב לשישה ילדים, מנהל עבודה בחברת בנייה, הגיע לעמונה לפני עשר שנים. "נולדתי וגדלתי בישוב כוכב השחר. זה הנוף שלי, זו האדמה שלי, אלה החיים שאני מכיר", הוא מספר. "המעבר לעמונה היה גם בגלל צורת חיים וגם בגלל אידיאולוגיה. הארץ הזאת ניתנה לאבותינו, וכמו שלפני 100 שנים הגיעו לכאן הסבים והסבתות שלנו וייבשו את הביצות, וכמו שכבשו אחר כך את הארץ, אז הדבר הזה לא נגמר. זה שלנו, ואין שום סיבה שלא נחיה פה".



פיטוסי (43), נשוי ואב לשישה ילדים גם כן, התגורר במושב קטיף במשך 25 שנים והתפרנס מחקלאות. אשתו הייתה מזכירה בישיבת כפר מימון. כיום הם מתגוררים ביד בנימין, ופיטוסי מתפרנס מזכיינות של סניף "קפה קפה" בצומת ברורים. "הזמן לא מרפא את הפצע", הוא חורץ, "כשאת רואה את המחזות בעמונה, זה כאילו קרה לך אתמול. אנחנו מזדהים עם הכאב של אנשי עמונה. זה כאב של אובדן בית, של חיים שלמים, כאב שהזמן לא מרפא. אנחנו ממשיכים בחיים, אבל על אוטומט, בצורה רובוטית. הבית והחיים שלנו נשארו בגוש קטיף".

אורי, ספר על החיים שהיו לך בעמונה.
"הגעתי לעמונה עם אשתי (כיום בחודש התשיעי להריון – א"ש) ועם תינוקת בת שנה וחצי. חמשת הילדים הנוספים שלנו כבר נולדו בעמונה. אנחנו מחוברים למקום, אוהבים את המקום, אבל מצד שני, הייתה כאן מציאות לא פשוטה. אי אפשר היה באמת לבנות, ידענו שכל מה שנבנה, יש בו סיכון מסוים. בהתחלה גרנו בקרוון, אבל המשפחה גדלה, ונהיה כבר מאוד צפוף. כשנולדה הבת השלישית, התחלתי לבנות בית. בניתי אותו בעצמי, גם כי לא ראיתי שזה נכון להשקיע כספים מטורפים. ידעתי שזה בסיכון מסוים. במשך שנתיים בניתי את הבית שלי במו ידי".

אחרי הפינוי עברו שאג ומשפחתו למדרשה בעפרה. שטח הבית שבנה בעמונה היה 150 מ"ר, ואילו עכשיו הוא מספר ש"כל המשפחה שלנו נמצאת בחדר של 15 מ"ר. אני לא יודע אם אפשר להעביר במילים את הצפיפות הזאת, אבל זה אירוע הזוי לגמרי. אנחנו פליטים. דמייני לעצמך את מחנה הפליטים דהיישה, רק שפה נקי יותר. אבל זו אותה צפיפות, אותה אווירה. אשתי מחכה ללידה ואין לה איפה לשים את הראש".

גם פיטוסי זוכר את הלילה הראשון מחוץ לבית. "קלטה אותנו אולפנת כפר פינס", הוא משחזר. "מכיוון שהיינו כבר הדור הרביעי בגוש קטיף, ומכיוון שגם ההורים שלנו והסבים וסבתות גורשו מגוש קטיף, לא הייתה לנו אפילו משפחה שתקלוט אותנו במקום אחר. במשך חודשיים, כולל החגים, גרנו בתנאי פנימייה. רק לאחר התערבות ראש המועצה האזורית נחל שורק, אלי אסקוזידו, העבירו אותנו לבית הארחה חפץ חיים ומשם התחלנו את תהליך הקליטה בנחל שורק. אחרי חודשיים עברנו לאתר מגורים זמני ביד בנימין, ובעזרתו של אלי הצלחנו לבנות את ביתנו לאחר כחמש שנים. כיום 150 משפחות ממגורשי גוש קטיף גרות כאן".

"כתם לכל החיים"

שאג, כאמור, מודה שבמשך השנים חי עם תחושה שאולי יום אחד יפנו אותו מביתו. "במשך כל השנים חייתי עם תחושה שזה הדבר הנכון לחיות פה, לגדול פה ולפתח את המקום, למרות הסיכון הכרוך בכך", הוא אומר. "עם זאת, הייתה לי כל הזמן תחושה שייתכן שהעוול הזה יתרחש, ומערכת המשפט והמדינה ייענו לתביעת הרשע להרוס בתים סתם. ידעתי שגם זה יכול לקרות, אפילו שזה בלתי נתפס. אבל אני שמח שכן חייתי כאן. אני לא מתחרט על שום רגע, ומאוד נקשרתי למקום הזה נפשית".

תאר את הרגע שבו עיכלת שאכן תצטרך לעזוב.
"במשך שנתיים נלחמנו על הצדק שנישאר לגור פה. לא נלחמנו על הרכוש, לא על הפן ההומניטרי, למרות שגם הוא מאוד כואב. בסופו של דבר, כשהתבשרנו שזה צריך לקרות, האירוע הזה סימל מבחינתי אירוע של חילול השם. אמרתי לעצמי שאני לא אהיה חלק מזה, אלא אעשה כל מה שאני יכול כדי להתנגד לכך".



"בכיתי המון כשנאלצתי לעזוב את הבית", מוסיף פיטוסי. "התנגדתי לגירוש, לא פתחנו את הדלת לחיילים ולא יצאנו ברגלינו מהבית. מבחינתי, זה היה ממש גירוש. גירוש זה לקחת אדם שנשלח בשם החוק של מדינת ישראל לבנות את ביתו במיטב כספו, למעלה מ־25 שנה היה כפוף לחוקי המדינה, ופתאום ביום בהיר אחד, ללא שום הוכחה משפטית, נדרש לעזוב את מפעל חייו".

שאג מוסיף ומספר שאת הבית שלו פינו במשך 10 שעות. "הייתי שם יחד עם עוד 150 איש", הוא מתאר. "אף אחד מהם לא הרים יד על חייל, כולם התנהגו באצילות. מצד שני, היה מאוד קשה להוציא אותנו מהבית. בגלל שזה חילול השם, התנגדנו לזה בכל כוחנו. אגב, היו פה כ־2,500 שוטרים, וכל התקשורת טפחה למשטרה על השכם על הרגישות הגדולה. אבל מבחינתי להוציא ילדים מהמיטה שלהם זו לא רגישות. הרגע הכי קשה עבורי היה כשיצאתי מהבית. לא הסכמתי לצאת ברגליים. היו צריכים לסחוב אותי חמישה שוטרים, ופשוט ריחמתי עליהם, על כך שהם יישארו עם כתם לכל החיים".

את התחושות שלו מתאר שאג במילים "עין במר בוכה ולב שמח". "הרגשתי שאני שבור, שקרה לי אסון, אבל אני בלב שמח, כי אני יודע שאת שלי עשיתי", הוא מסביר. "עשיתי כל מה שיכולתי כדי שזה לא יקרה, ועל זה יש לי מקום של שמחה ושלמות. זה עצב גדול. זה מראה קשה מאוד. עכשיו אני אוסף דברים מהבית, מנסה להציל מה שאפשר. עד עכשיו לא היה לי כוח נפשי, התרחקתי מעמונה, ועכשיו חזרתי. אני מסתובב פה בין בתי השכנים, מנסה לנחם אותם, לתת כוח".

ואיך הגיבו האישה והילדים?
"זה היה דבר מאוד קשה, אבל אנחנו דיברנו עם הילדים לאורך כל התקופה. הסברנו להם שזה יכול לקרות ונטענו בהם את האמונה שאנחנו עושים את הדבר הנכון, גם אם זה לא יצליח בסופו של דבר. הרי לא רק התוצאה קובעת, אלא גם הדרך. חלק מהילדים בכו, חלק לא בכו. בזמן הפינוי עצמו העליתי את אשתי והילדים על המכונית, והם ירדו למטה. אני נשארתי בבית".



פיטוסי: "לנו עדיין יש התמודדויות יומיומיות בעקבות הגירוש. כבר עבר למעלה מעשור ואנחנו עדיין מתמודדים עם קשיים בתפקוד היומיומי כמשפחה נורמטיבית, והילדים מתמודדים עם קשיים לימודיים. אגב, אסרנו על הילדים שלנו לראות את המחזות בעמונה, כי ראינו שהחשיפה לזה מחזירה אותם ליום הגירוש שלנו".

פיטוסי מספר כי "שנים אחרי הגירוש הייתי צריך לקחת טיפול תרופתי כדי להירדם בלילות, וגם התפרצה אצלי מחלת הסוכרת מיד אחרי הגירוש. עברתי דברים לא פשוטים, ושלא יקומו כל הציניקנים ויגידו שבסך הכל עברנו בית וקיבלנו כסף מהמדינה. הצטרכנו להוכיח כל שקל שהשקענו בגוש קטיף, כדי לקבל אותו בחזרה, ושום פיצוי לא קיבלנו".

איך הסתדרת מבחינת פרנסה?
"גירשו אותנו באוגוסט. באוקטובר התחיל לרדת גשם, ולא היו לנו אפילו בגדי חורף. חוץ ממזוודה שאיתה יצאנו מהבית לא היה לנו דבר. עבדתי בכל עבודה מזדמנת כדי לנסות לפרנס. עבדתי בשירותי קייטרינג, בלילות הייתי גם שומר בבית ספר, ניסיתי הכל".

מפנה בתחום התעסוקה הגיע אצל פיטוסי, כאשר שלוש שנים אחרי הגירוש הצטרף לארגון "תעסוקטיף" שהוקם בידי הרב יוסף צבי רימון זמן קצר לאחר ההתנתקות, כדי לסייע למפונים. "שלחו אותי לקורס קונדיטוריה ואמנות הבישול, ולאחר מכן עזרו לי בהקמת העסק וברכישת הזיכיון של קפה קפה", הוא מספר, "ואילו את אשתי שלחו לקורס דולה, ואחר כך ללימודי סיעוד. כיום היא עובדת כאחות במחלקת יולדות בשערי צדק וגם כיועצת הנקה".

בעצם אפשר לומר שהחיים חזרו למסלולם?
"החיים אף פעם לא יחזרו למסלולם. לא נחזור לגן עדן שהיינו בו ולא לחברים. אני מצפה שהממשלה תיקח אחריות, תיישם את התובנות מגירוש גוש קטיף ותמנע כל צער מאנשי עמונה".

"הכל פיקציה"

על אף ההבטחות הרבות שנתנה הממשלה למפוני גוש קטיף ב־2005, כעשור לאחר מכן, ב־2015, עדיין נמצאו כ־180 משפחות שהתגוררו במגורים זמניים, חלקם בקרווילות. שאג מודה שגם לו יש חשש מפני העתיד לבוא: "אנחנו רוצים להישאר כיישוב אחד. ראש הממשלה ושר החינוך הבטיחו לנו שהם יקימו עבורנו יישוב חדש. ביבי אפילו אמר לנו: 'זו פעם ראשונה אחרי יותר מ־20 שנה שיוקם ישוב חדש ביו"ש וזה בזכותכם'. ובכן, עם כל הכבוד, אנחנו פשוט לא מאמינים. מבחינתנו הכל שקר. עד שלא נראה בעין, הכל פיקציה.

עד היום, במבחן התוצאה, מדינת ישראל הפרה את כל התחייבויותיה לתושבי עמונה. הרי הם הבטיחו שוב ושוב את הסדרת עמונה בחוק ואת בניית עשרות בתים, וכלום לא יצא מההבטחות האלו. כרגע אנחנו מחכים שביבי ובנט ימלאו את הבטחתם להקים יישוב חדש לפליטי עמונה. נראה עכשיו אם בזה הם יעמדו".

איציק, מה היית מייעץ לאנשי עמונה?
"קודם כל, להיות חזקים ולא לאבד את האמונה בקדוש ברוך הוא. תושבי עמונה עוברים ימים לא קלים. גם אנחנו חווינו הרבה פעמים משברים, והיו תקופות מאוד קשות. מניסיון שלנו, אני יכול לומר שהעצה הכי חשובה זה להישאר מאוחדים, ואחר כך מיד להתחיל בבניית יישוב קבע כשכולם ביחד. לאחדות הזאת יש משמעות. אל תתנו לאף גורם לגרום לפירוד ביניכם, כי האחדות שלכם היא הניצחון".

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.