חמש משפחות ירושלמיות של צעירים אוטיסטים בתפקוד נמוך, שהגיעו לגיל 21 לאחר שלמדו יחד מכיתה א' ולמעשה סיימו את שלב חוק חינוך חובה לילדי החינוך המיוחד, החליטו שהן לא רוצות לשלוח אותם למרכזי תעסוקה או הוסטלים ייעודיים לאוכלוסייה זו, וכי הן מעדיפות לשמור על המסגרת הקיימת שאליה התרגלו במשך 12 שנים.

מכיתה א' ועד י"ב למדו החמישה – רפאל אזולאי, אריאל אלקיים, שלמה גולדשטיין, אילון שגריר ותמיר זהבי - בבית הספר הניסויי בירושלים, ועם סיום לימודיהם חיפשו מסגרת חדשה. "התחלנו לחפש מקומות שיסכימו לקלוט אותם, אבל זה לא היה כל כך פשוט", סיפרה ל"מעריב־השבוע" אורנית קליין־שגריר, אמו של אילון. "היינו בהרבה מקומות שלא הסכימו לקבלם בגלל בורות, חשש ולפעמים גם מחוסר מקום - ואז הגענו למכללת דוד ילין. היה לנו מזל גדול שהנשיאה של המכללה, פרופ' זמירה מברך, מיד ראתה עד כמה זה צעד נכון עבורנו ועבורם". 
 שניים מחברי הקבוצה השתלבו במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בקורס אמנות, והיתר עובדים בקפטריה ובפינת החי במשך שלושה ימים בשבוע, ויומיים בקיבוץ צובה. "הם לא סטודנטים מהמניין אבל הם מקבלים את החוויה של קמפוס רגיל", מסבירה סילביה שטיגליץ, המרכזת את הפרויקט מטעם המכללה. "יש להם מדריכי משק"ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים) שמפעילים את המסגרת הזו מהשירות הלאומי. מתנדבים מפר"ח עובדים איתם, וגם המורה שלימדה אותם הרבה שנים בבית הספר הקודם ומכירה אותם היטב מעורבת בפרויקט. במכללה יש להם המקום שלהם. אף אחד לא חלם שאנשים בתפקוד כזה יוכלו להשתלב באקדמיה, זה פרויקט מדהים".

כמה מהתלמידים במהלך קורס אמנות. צילום: באדיבות המשפחות

לילך ששון, המרצה לאמנות ששניים מהחמישה שולבו אצלה בקורס במהלך הסמסטר הראשון, וישולבו בקורס נוסף בסמסטר הבא, מספרת כי "הייתה חוויה מאוד משמעותית ללא ספק. זה היה אתגר כי הם נכנסו לאחד הקורסים הקשים, שיעורים ארוכים של שלוש שעות, והם עבדו כל הזמן ללא הפסקה. הרגשתי שגם בשביל הסטודנטיות יש כאן אתגר גדול, אבל בעיקר הרגשתי שזה היה פרס", הוסיפה ששון. "כמורות וגננות לעתיד הייתה להן הזדמנות לפתוח את ההבנה שלהן וההתנסות שלהן דרך המפגש הבלתי אמצעי עם תלמידים כאלה".
קליין־שגריר סיכמה: "אני רוצה להגביר את השילוב של חמשת התלמידים ביותר שיעורים, ואני בטוחה שזה יקרה בהמשך. אני גם מקווה שמישהו ייקח את המודל שלנו ויחקה אותו".