קשה לדבר על שוק התקשורת הישראלי מבלי להזכיר את שמו של יצחק לבני, שהלך לעולמו היום (א') בגיל 82. לבני עבר בכל התחנות המרכזיות של עולם התקשורת וביצע בהן מהפיכה. בין אם כמפקד גלי צה"ל בין השנים 1968-1974, אז הפך את התחנה הקטנה והשולית למעצמת רדיו שהחלה לשדר 24 שעות. בין אם כמנכ"ל רשות השידור בין השנים 1974-1979, כשבזמן כהונתו עלה אחוז יצירות המקור בערוץ לכ-70%, עם מגוון תכניות אקטואליה וסאטירה שהידועה והנשכנית ביניהן היתה "ניקוי ראש". בהמשך עמד בראש צוות ההיגוי של הקמת ערוץ 2 הניסיוני ושימש במשך תקופה קצרה כיו"ר חברת החדשות של הערוץ. כמו כן עמד בראש ועדה שנשאה את שמו במטרה לבחון את תפקודו של השידור הציבורי.
לבני הגיע לתקשורת די במקרה לאחר שהיה בטוח שהוא בכלל יהיה סופר. כחבר בקבוצת "לקראת" קבוצת המשוררים והסופרים הראשונה של דור המדינה, בה היו חברים נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן וגם דליה רביקוביץ' שהיתה רעייתו הראשונה. בגיל 17 החל לפרסם סיפורים ונהג לפקוד מידי שבוע את פרלמנט המשוררים שהתכנס בירושלים ובתל אביב. על קבוצת 'לקראת' סיפר לי בראיון למוסף מעריב סופהשבוע לפני כחודשיים: "הייתי מאושר להיות שם ראיתי את עצמי כסופר ולא כאיש תקשורת. ממש לא. אבל יחד עם זה החיים מחליטים לפעמים אחרת".
ב-37 השנים האחרונות היה מזוהה לבני בעיקר עם הרדיו. תכניתו "בין שישי לשבת- שיחה בשניים" ששודרה ברשת ב' בכל שישי ב 23:00, זכתה לאלפי האזנות ולמעריצים נלהבים. "האפשרות לדבר באופן רציני ובנועם לא בריב או צווחה עם כ"כ הרבה אנשים במשך שעה שלמה, היא מתנה" סיפר. וכשתהיתי איך מחזיקים מעמד באותו פורמט במשך כל כך הרבה שנים ענה: "אני לומד משהו חדש בכל תכנית, אם אני לא לומד משהו חדש אז גם המאזין לא ילמד, וזה המוטו שלי בבחירת המרואיינים ובכלל בתכנית. אני מגיע עם אותה מידה של התלהבות וסקרנות לכל תכנית במשך כל השנים הללו".
לא רבים יודעים, אך מי שעמד מאחורי תחייתם של ערבי שירי המשוררים היה זה לבני עצמו שהחל לקדם לפני שני עשורים הלחנת שירי משוררים ותחייתו של ז'אנר חדש. "הייתי מאד לא מרוצה כשהדגש מושם רק על הזמר או הזמרת ולמילים אין שום חשיבות. אז פניתי לפזמונאים בשנים ההם כדי שיכתבו יותר טוב, וזה לא כ"כ עבד.
בסוף ראיתי שאין ברירה אלא לעבור על השירים של המשוררים הגדולים שאהבתי במיוחד וניתנים להלחנה, ולצאת לדרך". כאן לבני עצר את שיחתנו ולקח אותי אל הספרייה הגדולה שבביתו כדי להציג בפניי את העותקים הראשונים של ספרי השירה של אבידן ורביקוביץ, ובתוכם הסימונים בצהוב של השירים שמאוחר יותר הולחנו והושמעו בכל תחנות הרדיו. ספרייה עצומה שרק במבט מספרת את סיפורה של הספרות העברית לדורותיה. "מה שקרה הוא שמאז נוצרה מגמה של ערבי שירי משוררים מולחנים שנמשכת עד היום, וזה מאד משמח אותי".
כאמור, על חלומו להיות סופר, לא הסכים לבני לוותר ובשלושים השנים האחרונות עמל בשקט על רומן בשם "חומר החיים" שקטעים נבחרים ממנו פורסמו בשנת 2015 בספר הנקרא: "קטעים מתוך חומר החיים" שזכה לביקורות נלהבות. "ידעתי כל הזמן וחיכיתי בקוצר רוח שאהיה מסוגל להפסיק את עבודתי בתקשורת. מאד אהבתי את מה שעשיתי ואני לא מצטער על דבר. גם היום, במבט לאחור, למרות שהפסדתי את השנים הללו ולא התאפשר לי לכתוב בתדירות שרציתי, עדיין כתבתי קצת". סיפר. "אני יודע שעשינו עבודה חשובה בתחום התקשורת, וגל"צ למשל, היה לדעתי חידוש שבשום אופן לא הייתי מוותר עליו. אבל ידעתי שאני בכוח אפסיק מתישהו ולשמחתי גמרתי יחסית מוקדם. אני מודה שקצת זירזתי תהליכים כדי לפרוש".
כשלבני דיבר על כתיבה, היה בעיניו ניצוץ ילדותי מרוגש. כשהצעתי לו להתראיין לכתבה יחד עם הקולגה מרשת ב' יצחק נוי, הוא ביקש שאם אפשר יהיה לדבר בעיקר על כתיבה זה ישמח אותו מאד. "אני מגדיר את עצמי סופר, מעל הכל". אמר. בפגישתנו שנערכה בצהרי שישי לפני כחודשיים, בביתו בהרצליה, הוא נראה נינוח ומאושר והדבר היחידי שהפריע לו היתה לטענתו דלקת מרגיזה ברגל.
הוא סיפר שקיימים כמעט 1000 עמודים כתובים של 'חומר החיים', ושהביקורות שמפארות את כתיבתו מגשימות לו חלום כמוס ישן נושן. "אני יודע שזה נשמע לא צנוע, ואולי לא כדאי שתכתבי את זה בעיתון" אמר, "אבל כשאני שמח על הביקורות זה באמת לא מגיע ממקום של אגו, אלא בעיקר כגמול על תהליך הכתיבה המאד בודד. אני לא אשקר, שבחים זה נחמד וזה מעודד להמשיך. התכנון שלי הוא שרומן 'חומר החיים' המלא ייצא עוד בימי חיי אבל דאגתי שבמידה ולא אהיה בחיים הוא עדיין ייצא לאור".
"חומר החיים" עוסק לא רק בחיים אלא הרבה במוות. "זה מרגיז אותי שמתים וזהו זה. קשה לי להיכנע לעניין הזה" אמר. ובספרו כתב: "הנה אני, איש בין אנשים. לפעמים החיים גדולים עלי, אבל אני חי אותם כי אני מוכרח, כמו כולם. והנה זה העיקר: פעם הייתי ילד, היום אני אבא. חיי חולפים, אני חי אותם ומתבונן בהם. אני כותב כי זו הדרך שבה אני מנסה להיאחז בהם עד כמה שאפשר, שלא ילכו לאיבוד".