הבן שלי, הצעיר מבין הילדים שלי, חלה לפני שנה בלוקמיה. הגענו עם אילי להדסה לאחר שהרגיש כאבים בכתף. הגענו למיון ילדים, ומשם נשלחנו למחלקה האונקולוגית. זה היה שוק מוחלט. ברגע שיודעים שהילד חולה בסרטן, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.
אם מירה עוזבת, אני לוקחת את הילד לאן שהיא עוברת. להחליף צוות זו מכה עבור אילי, שרגיל לצוות ולמטפלים בו. עם כל הפחד שלו לבוא ולהידקר שוב בבדיקות דם, הוא נותן להם כי הוא מכיר אותם.
זו לא שפעת חולפת, זו התמודדות יומיומית. יש חשש שזה יחזור. לא מספיקות הדאגה והמלחמה שהילד יבריא? לבוא ולקחת את המקום המוכר ואת הצוות שאנחנו יכולים לסמוך עליו זה לא הגיוני ולא נתפס. אני לא סומכת על שום רופא אחר. לא פשוט להעביר את הילד לרופא אחר, ולחשוש שהוא לא מצוי במצבו כמו הרופאים שמכירים אותו.
התרעות פיקוד העורף