"אני ראיתי אותה ביום הראשון אחרי האירוע וזה היה מראה שלא אשכח", נזכר זילברברג. "הכרתי אותה עוד מלפני כן, כשייצגתי את בעלה ומשפחתו. ואני רואה מישהי שמתייפחת, הגיעה לבית המשפט אזוקה בידיים וברגליים, אישה מוכה, סובלת, מוקפת שוטרים, תמונה מזעזעת וקשה. והיא לא הפסיקה לבכות על בנה במשך חודשים על גבי חודשים".
במהלך הראיון זילברברג אף הזיל דמעה: "היה לי קשה מאוד לקחת את התיק הזה, כי זה סיפור דרמטי וטרגי מאוד. לא תיק משפטי קלאסי. התגובות היו, איך אתה מעז, איך אתה מסוגל. אמרתי להם, רבותיי, זאת אישה חולה. היה קשה להיכנס איתה לתוך המקרה. בכל פעם שהייתי נכנס איתה לעובדות כדי להכין אותה למשפט זה היה קשה מאוד. היא הייתה ממלמלת ובוכה. כשהכנתי אותה לעדות בבית משפט כדי שנעבור על המקרה, ויש עובדות קרות ויבשות, בתאריך כך וכך, הלכה איתו לחוף הים וכו', וברגע שהייתי מדבר איתה על זה היא הייתה נשברת לרסיסים. היו לה רגשי אשם קשים מאוד. היו ימים קצת יותר טובים והיו ימים ממש קשים".
"בהתחלה, בצדק רב, הגישו נגדה כתב אישום על רצח", אמר עורך הדין. "לאחר שקראתי את חומר החקירה פניתי אליהם והם הסכימו להמיר את כתב האישום להריגה. גם לזה לטעמי לא היה מקום, אבל לא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת. העובדות והנסיבות שם מצמררות. ארבעה חודשים לפני קרות האירוע, בגלל התנהגות ביזארית, היא אושפזה בבית חולים וכשהגיעה לבית החולים פסיכיאטר שראה אותה אמר שהיא נמצאת במצב פסיכוטי. ואני אז זעקתי זעקה גדולה, איך זה שאתם יודעים שהיא נמצאת בבית חולים ובמצב פסיכוטי ולא מבררים מי האישה הזאת ואם יש לה ילד. שחררו אותה ונתנו לה רצפט של כדורים פסיכיאטרים והמצב לא השתפר. היא חשבה שמה שיעזור לה זה אולי אלכוהול. השילוב של אלכוהול עם הכדורים היה קוקטייל קטלני שגרם לה לא לישון בלילה".
"היא חשבה שהדבר הכי טוב לעשות בשביל הבן שלה זה להטביע אותו, וזה מצמרר", המשיך זילברברג. "היו ראיות שהיא שמרה עליו ואהבה אותו. זאת הייתה טרגדיה מזעזעת. אני טענתי לאורך כל הדרך שאישה חולה כזו, שהעובדים הסוציאליים כשלו, הפסיכיאטרים כשלו, וכל המערכת כשלה, צריך לקחת אותה ולזרוק אותה לכותלי הכלא? וגם שם, לצערי, היא לא קיבלה את הטיפול הראוי. היא טופלה בבית הסוהר, אבל לדעתי הטיפול לא התאים למצב שלה. היא הייתה צריכה להיות בבית חולים לחולי נפש".
התרעות פיקוד העורף