שצו, כלבו של השודד בדימוס יורם לנדסברגר, קם וקופץ עלי בהתלהבות בגינה הקטנה. הוא נקרא כך על שם שץ, העבריין גד פלום, חברו הטוב של לנדסברגר שנרצח ביריות לפני יותר מ־20 שנה. עושה רושם ששצו, בדיוק כמו שץ שהיה מתאגרף ואחד שלא רואה בעיניים, שומר על האב המאמץ שלו כעל בבת עינו ולא חושש לתקוף אם חש בסכנה מתקרבת.

הוא מתחבב עלי, גורם לי ללטף אותו ולהשתעשע איתו, ואז בלי כל סיבה נראית לעין מחליט לתקוף ונושך לי את היד. “אתה עושה לי פדיחות עם אנשים", צועק עליו לנדסברגר, והכלב מחבק לו את הרגל ומסרב להרפות עד שאתרחק מהמקום.

כשאני מתעניינת לדעת אם שצו לא אוהב זרים בגלל המשטרה, לנדסברגר (ששינה את שם משפחתו לקם לפני כמה שנים) נועץ בי את עיניו הכחולות כים שמסגירות את הכינוי שנתנו לו פעם בברנז'ה, “יורם היפה", ובכל זאת אני עדיין קצת מפחדת. “תקשיבי לי טוב", הוא אומר, “כמעט עשר שנים לא דפקו אצלי בדלת. את יודעת איזה הישג זה לאחד שכל שעתיים הייתה באה אליו משטרה?".

זהו, פרשת?
“פרשתי מזמן. די, אני כבר זקן. לא צריך את האדרנלין, לא צריך את הריגוש. זה לא חסר לי. היום אני סופר, איש רוח ומרצה לבני נוער. מזהיר אותם לא להיכנס לעולם הפשע, לא לעשות את הטעויות שאני עשיתי".

לנדסברגר בן ה-74 טוען שהחליט לעלות על דרך הישר באופן סופי. כחלק מחייו החדשים הוא מציע גם למבוגרים חוגי בית והרצאות. “אני נותן שעה ורבע של אקשן", הוא משווק את סיפוריו מעולם הפשע, ומבטיח שבבתים שאליהם הוא מגיע להרצות לא צריך לנעול את הכספות. “זה מאחורי", הוא אומר.

חוץ מזה, הוא מופיע כמעט מדי ערב במסגרת הסיורים המודרכים של בוקי נאה ברחבי תל אביב. “מגיע לרבע שעה, מצחיק אותם ומוכר את הספרים שלי".

אז מה משתלם יותר, הפשע או ההרצאות?
“על כל הרצאה אני לוקח 1,000, 1,500 שקל. יש מקומות שמזמינים גם ב–2,000. מהפשע לא נשאר לי כלום. מהסיפורים על הפשע אני חי לא רע".

ולמה שינית את השם?
“בגלל פרשת ענת קם. מכרו אותה והזדהיתי. רציתי להזהיר אותה ולכתוב לה מכתבים לכלא, אבל אז אמרתי לעצמי שמכתבים מיורם לנדסברגר יכולים רק להזיק לה, אז ויתרתי. כשהפקידה במשרד הפנים שאלה למה בחרתי דווקא ב'קם', אמרתי לה 'כי לא משנה מה קורה לי, אני תמיד קם'".

אותך מכרו פעם?
“הלשין עלי מישהו שהיה לקוח קבוע. עשה לי אמבוש לפני 40 שנה. חלפן וסוחר תכשיטים שהסתבך עם המשטרה הפליל אותי על כלום כדי לקבל את הדרכון שלו בחזרה".

אתה מדבר על יהודה פיין? כי שנה אחרי זה הוא נרצח.
“מגיע לו שנרצח. לא יודע מי רצח".

מלך השחמט

לנדסברגר היה מיליונר, “אבל מיליונר בדולרים", שכבש את לונדון, החזיק נהג צמוד, רולס רויס, עסקים וקזינו ויצא עם עשרות בחורות. כיום הוא מתגורר בחצר אחורית קטנה ולא מטופחת בשכונת הדר יוסף בתל אביב. בצריפון המאולתר יש מטבח, מקלחת וחצי חדר בקושי. “אישרו לי להיות פה", הוא מספר ואומר בטון מתנצל שצריך להביא גנן ולנקות באופן דחוף. “את רואה את העץ הזה?", הוא מצביע על העץ העירום. “באביב הוא פורח. אני קורא לו עץ החיים".

על השולחן בחצר יש לוח שחמט גדול, שם הוא מארח אנשים מהשכונה שרוצים ללמוד מהלכים אסטרטגיים מהאיש שהצליח לשגע לא רק את המשטרה בארץ אלא גם את האינטרפול.

יורם הוא גאון בשח. כילד במוסד לילדים בכפר אביחיל לימד אותו המנהל, שהיה שחמטאי רוסי מקצוען, את רזי המשחק. אחרי כמה שיעורים נתן לו הפספוס הקטן מט - וברח. בגיל 10 הוא כבר היה שודד מדופלם, עם רזומה של גניבות ארנקים בחוף הים של תל אביב וחבילות קרמבו מהקיוסק. הוא גם צירף אליו שני חברים מהפנימייה ושדד 121 לירות מנהג אוטובוס שעצר באמצע הדרך. הוא נתפס רק כי חמד את כל הכסף לעצמו וברח אל אמא שלו בתל אביב במונית שבה ישב לא אחר ממנהל המוסד, שלא הבין כיצד לילד בן 10 מפנימייה יש כל כך הרבה כסף כדי לנסוע בספיישל. 






לנדסברגר מספר שנולד לתוך הפשע ולא הכיר שום דבר אחר. יליד שנת 43', בנם של אריה וחנה ואח של אילנה שמבוגרת ממנו בחמש שנים, ושעמה אין לו קשר עד היום. "כשהייתי בן 17 היא הפלילה אותי סתם", הוא נזכר. "הייתה שוטרת ובגללה ישבתי שנתיים בכלא, ודווקא הפעם לא עשיתי כלום".

ואז הוא קם כדי למזוג לעצמו וודקה לכוס מיץ האשכוליות. "אני לא שותה הרבה אלכוהול, אבל עכשיו דיברנו על אחותי ונהיה לי מגעיל אז אני חייב, תסלחי לי", הוא מסביר.

המשפחה התגוררה בצריף מספר 81 בשכונת מחלול בתל אביב, ובקושי היה לחם בבית. כשיורם היה בן שנה, אביו יוצא הבריגדה התאבד. תלה את עצמו בבית האדום ששימש את מועצת פועלי תל אביב בחוף גורדון. עד היום הוא לא יודע מה קרה שם באמת.

אמו, שעבדה קשה כדי לפרנס את שני הילדים, סבלה מדיכאונות ומהתפרצויות זעם. כשהיה בן 5 שלחה אותו לבית יתומים. כעבור שנה החל יורם הצעיר להתגלגל מוסדות. את הכסף שגנב היה שולח לאמא, שלא כעסה אלא "רק חיבקה אותי והתפללה שלא יתפסו אותי. בכל פעם כשהייתי רוצה חיבוק מאמא הייתי גונב".

כמעט עשר שנים הוא בחוץ, נקי. גם מסמים. 12 שנה היה מכור לקוקאין, הרואין “וכל מה שאת רוצה". הוא מדליק עוד סיגריה בשרשרת ומסביר: “עד גיל 45 לא ידעתי מה זה סם. כשראיתי ברחוב נרקומן הייתי עובר לצד השני של הכביש. אבל נפלתי, לא יודע איך. אין מרכז גמילה בתל אביב שלא עברתי בו. הייתי מגיע, מתחנן אליהם שיקשרו אותי למיטה כי ידעתי שביום החמישי לגמילה אני נשבר, בורח, לוקח מונית ונוסע ללוד להשיג עוד מנה".

ואיך נגמלת בסוף?
“אלוהים אוהב אותי כנראה. היום אם תשימי לי פה סם, ארצה להקיא".

ומה עם הימורים? את כל הכסף שלך הפסדת הרי בהימורים.
“זו תמיד הייתה נקודת התורפה שלי. היום אני פה ממלא ווינר, שם מפעל הפיס, מקודם שמתי ארבע הגרלות בצ'אנס. אבל מה זה ייתן לי? סתם קצת ריגוש. אם אקח את כל ארבע ההגרלות ארוויח 10,000 שקל. את יודעת כמה הבאתי פעם בקזינו במכה? 400 אלף דולר בלונדון".

אין מחיר לחופש

במשך 20 מתוך 74 שנותיו ישב לסירוגין בבתי כלא ברחבי העולם. “מי יחזיר לי את הזמן הזה? אין סכום של כסף בעולם ששווה את זה שלוקחים ממך את החופש", הוא אומר.

את כל סיפוריו מהילדות, בתי הכלא, מעשי השוד וניסיונות הבריחה שכאילו נלקחו מסרטי מאפיה איטלקיים, ואפילו על הזוג קוסובר, זוג חשוך ילדים ועשיר שאימץ אותו כשהיה בן 20 בניסיון לעזור לו לחזור למוטב, הוא איגד בספר שנקרא “פושע, כל החיים - אוטוביוגרפיה של עבריין צמרת". את הספר הוציא לפני כמעט שלוש שנים בעידודו של בוקי נאה שעזר לו להשתקם.

אז נכונה השמועה שבחרת את זירות הפשע בעולם לפי איכות בתי הכלא?
"בכל מדינה שהייתי מגיע אליה שאלתי איך בתי הכלא שם. בהולנד היה הכי טוב. בכל שבוע הייתי מזמין בחורה דרך הטלפון. יש שם קטלוג כמו 'פנטהאוז' של דוגמניות עם מספר טלפון. היה לי חדר לבד. שם האסירים נמצאים רק לבד. ואין הגבלה של כסף. הייתי מיליונר. בכל שבוע לוקח מישהי אחרת לחדר התייחדות. קונה לי מצרכים, מבקש מאנשים שיבשלו לי, מפנק עם סיגרים, שוקולדים ועניינים".

נשמע כמו גן עדן.
"איזה. אתה כלוא. אגב, בחו"ל זה לא היה פשע לנסות לברוח. ואני הייתי אלוף ניסיונות הבריחה. אחרי כל ניסיון בריחה היו מעבירים אותי לבית סוהר אחר. שם זה לא פלילי. הסוהרים אומרים לך: 'זכותך לברוח, חובתנו להגן עליך'".

בארכיונים הוא מתואר כשודד מתוחכם וקר רוח. “הייתי מפורסם יותר מקוקה קולה", הוא מספר. “שודד פוטוגני, פושע אשכנזי. הייתי סלב". דרכונים מזויפים, שיער צבוע בגוון דבש “כדי להיראות כמו שוודי. וראש שחושב מחוץ לקופסה". את פרסומו הראשון הקנתה לו בריחה וירטואוזית מבית המעצר ביפו ב־1963, שאותה ביצע עם אלוף הבריחות, העבריין נחמן פרקש. כיום טוען לנדסברגר שפרקש תפס עליו טרמפ, וכל התכנון המוצלח היה שלו.

העיתונים סיקרו בהרחבה את פשעיו. למשל, שוד כנסיית הקבר שביצע עם העבריין שוקי ויינגרטן - שוד שהיה מוצלח עד שהתברר שהכתר שגנבו היה מזויף. היה גם חשד לניסיון לחטוף את השגריר הגרמני, שעליו הוא אומר ש"לא היה. לא רציתי מעולם לגרום לתקריות דיפלומטיות". על ניסיון הפריצה לחדר של המיליארדר הסעודי חשוגי אומר לנדסברגר: “לקחתי חדר קומה מעליו וירדתי עם חבל מבחוץ כשמחכים שם ארבעה שומרים חמושים. חבל שהמוסד לא מקבל עבריינים". היה גם שוד התכשיטים באמסטרדם שהסתבך והפך לקרב יריות. הנהג נכנס לפאניקה והשאיר את לנדסברגר עם היהלומים ביד מול תחנת המשטרה.

באמצע שנות ה–70 התעייפה המשטרה הישראלית מלרדוף אחריו. בעסקת טיעון יחידה במינה ביקשה ממנו שיארוז את חפציו ויגלה את עצמו לתקופה של שלוש שנים מהארץ. שלושה שבועות לפני שעלה עם הנהג הצמוד שלו לאונייה (“לא רצינו מטוס שבו אין מקום לרגליים. רצינו לנסוע מפה כמו מלכים עם אוכל טוב ובחורות"), הוא החליט לעשות עוד מכה אחת קטנה ולגלח את הוויטרינה של פדני, שהייתה ממוקמת במלון שרתון דאז בתל אביב.

“נשיא ארה"ב ניקסון בדיוק ביקר בארץ", נזכר לנדסברגר. “ידעתי שכל המשטרה תהיה בירושלים, ואני הייתי חם על הוויטרינה של פדני כבר הרבה זמן. טיפסתי על סולם, לבשתי אוברול של מוכר והשתלשלתי מלמעלה. בתוך תיק גדול הכנסתי את ארבע כנפות תבל המרשימות של פדני. נשארה רק ויטרינה אחת שהשארתי להם כטיפ, כי לא היה לי מקום בתיק".

בעצם לא עמדת לדין על השוד הזה מעולם?
“לא. התיישנות. יחזקאל אדירם, אז כתב הפלילים של ‘ידיעות אחרונות', קיבל ממני סקופ, שהיה שוד בפדני. המשטרה הצליחה במשך שלושה שבועות כמעט לעשות איפול על הפרשה. ביום שעליתי לאונייה ראיתי ידיעה שבה לכאורה אמרתי שאני את שלי עשיתי, אני לא צריך לשדוד יותר ויש לי מספיק כסף. השוטרים גם ראו את זה, ואני מניח שלא היו חכמים מספיק להבין שאני עשיתי את זה. כשעליתי לאונייה עשיתי להם אצבע משולשת ונעלמתי".

והתנצלת אחרי שנים.
“אני כל הזמן אומר בהרצאות שאני מקווה שנשמתו של פדני תהיה בגן עדן. הוא שיקם אותי, עשה לי התחלה טובה. 30 שנים אחרי, בזכות בוקי נאה, הלכתי להביא להם פרחים וביקשתי סליחה".



מלך לונדון

אחרי ההגליה מרצון הוא הגיע לציריך, וממנה לפרנקפורט. לבסוף השתכן בלונדון שאותה הוא מכנה אהובתו, שם חי כמו מלך. "היו לי מלא חברות, לשבע מהן שכרתי דירה. מלכות יופי אחת אחת. כל לילה ישן בדירה אחרת". נשים שברו לו את הלב בזו אחר זו. גלית, אם בתו היחידה ספיר (חרדית ונשואה לרב, שממנה יש לו שלושה נכדים), הרתה לגבר אחר בזמן שישב בכלא, אף ששלחה לו מכתבים שבהם הבטיחה שתחכה לו. הוא גילה זאת כשהשתחרר ובא לבקר אותה בערד עם הנהג שלו. "פעם ראשונה ואחרונה בחיים שלי, את לא תאמיני, שבכיתי כמו תינוק", הוא אומר. "כל הדרך לתל אביב באוטו לא מפסיקות לי הדמעות".

הייתה גם רונית אפולו, נערת זוהר שנראתה עם חבר במסיבה, ולבנה אהובת לבו שנכנסה להריון משוקי ויינגרטן ושברה לו את הלב. הייתה גם אולגה שרצתה ממנו ילד, אהבה אותו, אבל ניסתה לגנוב ממנו יהלומים מזויפים. עד היום הוא אוהב אותה. הייתה לו גם בחורה בת 28 שמתה ממנת יתר. כיום הוא רוצה אהבה, צריך, אבל לא מתכוון להתאמץ בשביל זה. "נשים תמיד עפו עלי כמו דבורים", הוא מפרגן לעצמו. "אם זה יבוא, זה יבוא".


באירופה הוא היה מה שמכונה מוכר ויטרינות. “הייתי עומד עם לקוח מול ויטרינה של חנות תכשיטים, בוחן אותה יחד איתו, סוגר על מחיר ומביא לו בערב את הסחורה ארוזה", הוא מסביר. “לפעמים הייתי רואה את המוכר מתווכח עם לקוח על איזה תכשיט ואומר לעצמי: ‘חבל, הוא לא יודע שהסחורה הזו כבר נמכרה'".

הוא עשה מה שנקרא בשפת הפשע “תשש". “את כל בתי המלון באירופה, חמישה כוכבים ומעלה, את כולם 'תיששתי'", הוא אומר. "הייתי לוקח חדר ומוחק את כל השורה כמו חתול. טיפסתי 10 ו־20 קומות בלי מרזבים. הייתי בכושר טוב, מלא אמביציה ואדרנלין. רץ כל יום חמישה קילומטרים, והנהג של הרולס רויס נוסע אחרי".

הוא התגאה תמיד שהיה שודד אדיב וגנב רק מעשירים, אלא ששנים אחר כך הסמים דרדרו אותו גם לחטיפת תיקים מזקנות ומכל הבא ליד. “הסם הרס אותי, לא ראיתי בעיניים. זה כבר לא היה יורם לנדסברגר הגדול אלא איש מת, סמרטוט. יכולתי לחטוף גם ממך את הארנק".

בשנת 79', עדיין בתקופת הזוהר הנקייה מהסם, הוא הכריז על פרישה. בדירתו הלונדונית, שבה שהו גם חבריו הרצל אביטן, שץ, שמעיה אנג'ל ואורית ארביב, הוא אמר שנשבר לו מעולם הפשע. “חגגתי יום הולדת 35, הייתי כבר מיליונר, הזמנתי 35 שמפניות, בחורות", הוא נזכר. "ואני שישבתי בראש השולחן קמתי ואמרתי: 'יש לי חדשות בשבילכם. ברגע זה גמרתי עם הפשע'. פרשתי, והם כל היום היו מדברים על פשעים, 'בוא נעשה זה, בוא נעשה שם'. לא הייתי צריך את זה יותר, הייתי במצב כלכלי נהדר. אבל כמה ימים אחרי זה עצרו אותי, הסגירו אותי להולנד והחזירו את הגלגל אחורה".

צ'אנס אחרון

את דירת החדר הקטנה שלו מעטרות חמש תמונות שבהן הוא מצולם עם חבריו לשעבר. “את יודעת מי זה?", הוא מצביע על תמונה עם הרצל אביטן, ועל עוד אחת עם יצחק אברג'יל. וגם דודו טופז מופיע איתו פה.

אחרי נבירה בארכיונים של “העולם הזה", אי אפשר היה לפספס את לנדסברגר מצולם בכל פעם עם בחורה בוכייה אחרת בבית המשפט, ומבקש הזדמנות לחזור למוטב. השופטים התרשמו מעיניו הכחולות ונתנו לו צ'אנס שוב ושוב, והוא בתמורה הבטיח להזמין אותם לחתונה עם המתייפחת התורנית.

לנדסברגר טוען שאין לו כבר חברים מעולם הפשע. יש לו שני חברים שהוא מסרב למסור את שמם, אבל טוען שהם כבר מזמן חזרו למוטב. הוא בקשר גם עם קוסטובסקי סלובדי המכונה “קולה", יוגוסלבי שישב איתו בכלא. לפני שלוש שנים הוא שלח לו אלף יורו כדי שיקנה כרטיס ויבוא לבקר אותו בספרד. אחרי תיאומים עם כל הרשויות הוא טס. “כיום הוא ראש ארגון פשע שכל אירופה בידיים שלו. אמר לי: 'בוא, קח איזו מדינה שאתה רוצה, אבל אתה חייב לדעת אינטרנט'. אבל אני טכנופוב וגם לא רציתי שוב לשחק באש. אמרתי לו: 'יש לי ילדה בארץ, נכדים, עזוב'".



אתה יוצא כנגד מה שקורה היום בעולם התחתון, החיסולים. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהתמונות שעל הקיר.
“ההרג של חפים מפשע זה משהו שלא היה נהוג בתקופה שלי. לא היו מורידים אדם כי בגד או הלשין, וגם אם כן אז רק על ידי אקדח שמוצמד לרקה. אין דבר כזה לפגוע בחפים מפשע. זה לא מקובל עלי. התמונות שאת רואה הן של אנשים שחיבבתי באופן מיוחד. את שץ אני מכיר מהילדות, הרצל היה נשמה של אדם. ועל שמעיה כתבתי שהוא האדם הבלתי אמין ביותר שהכרתי מימי. היו לו אלף חברים ולא היה חבר של אף אחד, אבל בא אלי וגר אצלי".
ואברג'יל?

“לא בקשר הדוק. אולי אלך למשפט אם ייצא לי. שישה עדי מדינה יש עליו. תראי מה זה. פעם הוא היה בא אלי בחופשות. בכל חופשה שם לי אלף יורו על השולחן. אומר לי: 'תגיד לי מה אתה רוצה, בוטיק, מסעדה, יהיה לך את הבוטיק הכי יפה בתל אביב. אתה לא הולך לשום מקום'".

כיום הוא לא צריך דבר. נמאס לו מריגושים. הוא מתפרנס מהרצאות עם בוקי נאה, רואה את הנכדים כמה פעמים בשנה, והבת שלו ספיר גאה בו ומכירה את כל מעלליו. במהלך השיחה מתקשרת ילדה בת 7. “בת זקונים של חבר טוב. אימצתי אותה", הוא מספר. הילדה רוצה לבוא לבקר אותו ואת שצו, והוא מזמין אותה אליו. “אני אוהב אותה, היא חברה שלי".

זו הפעם הראשונה שבה אני מרגישה שלנדסברגר, ששמר על קור רוח מחושב כמעט כל השיחה, מתרכך.
זו הזדמנות טובה לשאול אותך אם יש לך חרטות.

“אני לא מתחרט על שום דבר. מה זה יעזור לי? אלה הם חיי, לטוב ולרע. אבל דבר אחד אני יודע, שהפשע לא משתלם. כיום אני מחפש שקט נפשי ורוגע. הגיל עושה את שלו. וגם יש לי ילדה ונכדים וחתן שאני מאוד אוהב".
קצת נס שנשארת בחיים.

"היה לי מזל, ואולי גם שכל. אבל תמיד הייתי איש של שלום ולא של מלחמות. סגרתי הרבה סכסוכים בין חברים שעמדו לרצוח זה את זה. וכשהיו מקרים שאחד מהצדדים היה אומר לי 'יורם, אל תתערב', הייתי הולך אחורה. מי שלחץ ראשון נשאר, השני מת".

מהן התוכניות שלך לעתיד?
“כולם רוצים שאכתוב עוד ספר. הרבה סיפורים לא כתבתי כי אנשים לא היו מאמינים שזה אמת. המציאות לפעמים גדולה יותר מהדמיון. אני רוצה לעשות הרבה הרצאות. אם היה לי כסף, אולי הייתי עושה סיבוב אחרון מסביב לעולם".

כשהצטרף לשיחה אריאל הצלם, נאלצנו להזיז מהשולחן הגדול את אגרטל הפרחים. לנדסברגר נזעק: “את רואה את הפרחים האלה? אני הגבר היחיד בעולם שקונה לעצמו פרחים. אוהב כל שבוע שיהיו פה פרחים, בכל הצבעים. תמיד הייתי רומנטי אף על פי שבגדו בי".