אדולף אייכמן העריך את ישראל קסטנר. יותר מעשר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אייכמן עדיין זכר אותו היטב. "מפני שהוא העניק לי שירות רב כשסייע לשמור על השקט במחנות הגירוש, הנחתי לקבוצות שלו להימלט", סיפר לעיתונאי ההולנדי וילם סאסן שנים בודדות לפני שנלכד על ידי המוסד והובא למשפט בישראל. "הוא עשה עבודה מושלמת. הוא נתן לי את כל היהודים בלי שנורתה ירייה אחת, בלי הפגנות. הוא הנעים לי את החודשים בבודפשט וחסך ממני צרות ומועקות. קסטנר הסכים לסייע לי לגרום ליהודים לא להתנגד לגירוש ואף לשמור על סדר במחנות האיסוף, אם אעצום את עיני ואתיר לכמה מאות או אלפי יהודים צעירים להגר באופן לא חוקי לפלשתינה.

"זו הייתה עסקה טובה. על שמירת השקט במחנות, תשלום של 15 אלף עד 20 אלף יהודים לא היה מחיר גבוה מדי בשבילי. 'אתה יכול לקבל את האחרים', הוא היה אומר, 'אבל תן לי את הקבוצה הזאת כאן'. העניין העיקרי שלו היה לאפשר לקבוצה נבחרת של יהודים הונגרים להגר לישראל. הוא היה נחוש להציל דם יהודי ביולוגי, כלומר חומר אנושי שיכול להתרבות ולעבוד קשה. הוא לא היה מעוניין ביהודים קשישים. הוא ביקש 700 יהודים, רובם צעירים, אף על פי שהקבוצה כללה גם את כל משפחתו. לא היה אכפת לי שקסטנר לוקח את בני משפחתו. הוא יכול היה לקחת אותם לאן שהוא רוצה".



השבוע מלאו 60 שנה להירצחו של ישראל קסטנר, שהיה דובר משרד המסחר והתעשייה ומועמדה של רשימת מפא"י לכנסת. הוא נורה בפתח ביתו בתל אביב ב–4 במרץ 1957. עשרה ימים פרפר בין החיים והמוות. ב–15 במרץ הוא נפטר. כשנתיים קודם לכן קבע בנימין הלוי, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן" בהצילו 1,685 מיהודי הונגריה ברכבת שנקראה "רכבת המיוחסים", במקום לפעול להקטנת ההשמדה ההמונית של יהודי הונגריה. יותר מ–400 אלף יהודי הונגריה שלא נמנו עם המיוחסים נרצחו באושוויץ תוך שלושה חודשים, בין מאי ליולי 1944.

זמן קצר אחרי שקסטנר נורה בתל אביב, באופן מקרי לחלוטין, ראיין העיתונאי ההולנדי וילם סאסן, נאצי בעברו, את אייכמן. במשך ארבעה חודשים שטח אייכמן את משנתו באוזני סאסן בביתו של העיתונאי בבואנוס איירס, לשם נמלטו שניהם אחרי המלחמה. אייכמן, שפיקח מבודפשט על השמדת יהודי הונגריה, דיבר על קסטנר באריכות. דבריו, במלואם, מתפרסמים כאן לראשונה בישראל.

"הייתי קצין אס־אס טוב"

לכל אורך הראיון אייכמן נזכר בקסטנר בהערכה רבה. הוא תיאר אותו כ"אדם צעיר, בערך בגילי, עורך דין קר מזג וציוני פנאטי. כאדם מלוטש ומאופק הוא יכול היה להיות קצין גסטאפו אידיאלי בעצמו. למעשה, היה דמיון בין היחס שלנו באס־אס והשקפת העולם של המנהיגים הציוניים, שנלחמו במה שיכול היה להיות הקרב האחרון שלהם. כפי שאמרתי לקסטנר: גם אנחנו אידיאליסטים, וגם אנחנו נאלצנו להקריב את דמנו לפני שעלינו לשלטון. אני מאמין שקסטנר היה מקריב אלף או מאה אלף מדמו כדי להגשים את מטרתו הפוליטית".

הקשרים ביניהם, על פי אייכמן, היו קורקטיים. "הוא לא ראה אותי או את הכפופים לי שותים כוס אחת של יין או שנאפס, ומעולם לא היו אורגיות שתייה עם יהודים. מלבד בפגישות הראשונות, קסטנר אף פעם לא פחד כשהוא נפגש עם האיש החזק של הגסטאפו", אמר אייכמן לסאסן. "דיברנו כשווים. אנשים שוכחים את זה. היינו יריבים פוליטיים שמנסים להגיע להסדר ובטחנו זה בזה באופן מוחלט. צלב החץ, המפלגה ההונגרית הפאשיסטית, נעשתה חזקה ועיקשת, המפקחים שלהם לא התירו חריגות במהלך הגירושים, ואז היהודים פנו לשלטונות הכיבוש הגרמניים. כשהוא היה במחיצתי, קסטנר עישן סיגריות כאילו ישבנו בבית קפה. הוא עישן סיגריה אחרי סיגריה, הוציא אותן מקופסת כסף והצית אותן במצית כסף קטן".

אייכמן, לדבריו, לא עסק בצד הכספי של הצלת רכבת המיוחסים. את זה השאיר לקצין האס־אס קורט בכר. "בכר החליף יהודים בכסף זר ובסחורות על פי הוראות ישירות מהיידריך הימלר. היו סוכנויות גרמניות והונגריות נוספות שחברו לקסטנר לחליפין של כסף זר בתמורה ליהודים, אבל אני שמרתי מרחק מענייני כספים והשארתי את ההעברות החומריות לבכר".

בסיום המשא ומתן בין אייכמן לקסטנר הובאה קבוצה של "יהודים מיוחדים למקום שנקבע על ידי קסטנר ואנשיו, שם היו תחת שמירת האס־אס כדי שלא יאונה להם כל רע. אחרי שארגונים פוליטיים יהודיים ארגנו תחבורה שיצאה מהמדינה, הנחיתי את משטרת הגבולות להתיר לקבוצה לעבור. הם נסעו בעיקר בלילה. זה היה ההסכם הג'נטלמני שלי עם קסטנר. אחרי שיצאו מהונגריה, יהודים יכלו לנסוע דרך מדינות ניטרליות או להסתתר, בעיקר ברומניה, עד שהגיעו הספינות. כשהם הגיע לישראל הם המתינו על החוף עד שכמה יהודים אמיצים סייעו להם להגיע לחוף, בניגוד להוראות המנדט הבריטי. מאחר שלפליטים לא היו דרכונים, הארגונים היהודיים היו צריכים לשלם סכומי עתק כדי לשחד את הפקידים הרומנים, שלא עשו את הטובות האלה בחינם. כל זה התנהל ברשותו של הימלר. אם דרשתי ציות מכפופים לי, הייתי צריך לציית להוראות מפקדי, לולא כן הייתי קצין אס־אס גרוע. ואני חושב שהייתי קצין אס־אס טוב".

אף על פי שהיה משוכנע שפעל כהלכה, אייכמן חשש שייתפס ויועמד למשפט. "אם היה נערך לי משפט", הוא אמר לסאסן, "הייתי מזמין בין היתר את קסטנר, כדי שיעיד לטובתי".

אייכמן לא הצליח להזמין את קסטנר כדי שיעיד לטובתו במשפטו בירושלים. קסטנר, כאמור, נרצח כשלוש שנים לפני שאייכמן נתפס במאי 1960, והועמד למשפט בישראל. סאסן, החוט המקשר בין אייכמן לקסטנר, נאלץ להימלט מארגנטינה סמוך לזמן לכידתו של אייכמן בעקבות חשדות בקהילת הנאצים בארגנטינה שהוא היה זה שהסגיר את אייכמן למוסד הישראלי.

"גיא צלמוות"

סאסן מת בצ'ילה ב–2001. למרות הזמן הרב שחלף, די להזכיר את השמות "קסטנר" או "סאסן" כדי לעורר סערה, ולא רק בקרב יהודי הונגריה. הן קסטנר והן סאסן נוכחים אחרי מותם לא פחות מאשר בחייהם. שתי סדרות טלוויזיה, סרט ותשעה ספרים נכתבו על פרשת קסטנר, שהחלה בקיץ 1952 כשמלכיאל גרינוולד, בעל בית מלון ירושלמי, האשים בעלונים משוכפלים שהופצו בעותקים ספורים את קסטנר כי הציל בבודפשט, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, עשרות מקרובי משפחתו ו"כמה בעלי פרוטקציה שמהם הרוויח קסטנר אלפים", בעוד מאות אלפי יהודים הונגרים נשארו מאחור ב"גיא צלמוות".

קסטנר, שהיה עובד מדינה, זכה להגנתה של המדינה. חיים כהן, אז שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, החליט להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד. ב–25 במאי 1953 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעת הדיבה. ב–1 בינואר 1954 נפתח המשפט, שהפך בפועל ממשפט דיבה נגד גרינוולד לכתב אישום נגד קסטנר. ביוני 1955 נתן ד"ר בנימין הלוי, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, את פסק הדין שקבע כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן", וכי הצלת המעטים נעשתה במקום לפעול להקטנתה של ההשמדה ההמונית שבוצעה ביהודי הונגריה. בהודעה מטעמו, אחרי מתן פסק הדין, השווה קסטנר את עצמו לדרייפוס וטען כי ניסה לשרת את עמו "ולהציל לפחות חלק מאחי".

המדינה לא הסתפקה בהודעתו של קסטנר והגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. בינואר 57' נפתח הדיון בערעור בפני חמישה שופטי בית המשפט העליון, בראשם נשיא בית המשפט יצחק אולשן ולצדו השופטים שניאור זלמן חשין, שמעון אגרנט, משה זילברג ודוד גויטין. כחודשיים אחר כך נרצח קסטנר. שבועיים אחרי הרצח הוגש כתב אישום נגד זאב אקשטיין, דן שמר ויוסף מנקס. בינואר 58' הם הורשעו ברצח ונידונו למאסר עולם. מנקס שב וטען שהוא חף מפשע. ב–63' שוחררו השלושה מהכלא. עוד לפני כן, בחודש שבו הורשעו הרוצחים, ינואר 58', ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי וטיהר את שמו של קסטנר, ש"נשא את עיניו למטרה של הצלת יהודי הונגריה בכללם".

השופט גויטין כתב שקסטנר אומנם שיתף פעולה עם הנאצים, אולם ניתן להצדיק את מעשיו "אם יצא מתוך מגמת הניתן להציל, ואי אפשר להכריע ביניהם". לבסוף קיבל גם גויטין את הערעור.

פגישה גורלית

סאסן אינו מוכר בישראל, אולם שמו מעורר סערה באירופה עד היום, והוא מוזכר בספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן. החוקרת הגרמנייה בטינה שטנגנט, הסופר הבלגי סטאן לוריסנס והחוקר ההולנדי יוכם בוטמן כתבו עליו ספרים. בוטמן מפרסם באתר שלו לעתים תכופות תחקירים על סאסן. לוריסנס פגש את סאסן בבואנוס איירס כ־20 שנה אחרי שהעיתונאי ההולנדי ראיין את אייכמן. סאסן מכר מקררים ומכונות כביסה ישנות. "הוא היה פתטי", אומר לוריסנס למוסף, "הוא חלם להיות שחקן אבל היה שחקן כושל עם אנרגיה עודפת. ביליתי במחיצתו לילות רבים שבמהלכם הוא לא הפסיק לשתות ולדבר".

אילו היה חי, סאסן היה היום בן 99. הוא נולד בהולנד להורים ימנים קיצוניים. במהלך המלחמה התגייס, יחד עם אחיו, אלפונס, לאס־אס. אלפונס היה חבר אישי של פושע המלחמה הנאצי קלאוס ברבי. ארבע אחיותיו של סאסן עבדו בצלב האדום ובתחנות רדיו גרמניות בהולנד ובגרמניה. סאסן נפצע בחזית הרוסית, חזר להולנד, הצטרף למשרד התעמולה הגרמני והיה שדרן בתחנת רדיו גרמנית ששידרה תעמולה נאצית. מכריו מאותה תקופה זכרו אותו כרודף נשים שאהב לשתות וקיווה להיות שחקן.

אחרי המלחמה הוא נעצר בעיר אוטרכט על ידי אנשי ביטחון השדה הקנדי, הצליח לברוח לבלגיה, נתפס שוב והועבר להולנד. בסיוע מחתרת מקומית הוברח לדבלין ומשם הפליג לבואנוס איירס. על חלקו במלחמה נידון ל־20 שנות מאסר בהולנד ולעונש מוות בבלגיה.

סאסן נישא שלוש פעמים והוא אב לשישה. בתו הידועה ביותר היא פרופ' ססקיה סאסן, סוציולוגית מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומומחית לגלובליזציה, שאף ביקרה בישראל לפני ארבע שנים והשתתפה בכנס בינלאומי של עיריית תל אביב. סאסן דיברה על אביה לעתים רחוקות. בשבוע שעבר ניאותה להתראיין למוסף, אבל כשנשאלה על קסטנר, כפי שנחשף בראיון של אביה עם אייכמן, ניתקה מגע. בעבר אמרה בראיון עיתונאי נדיר כי כשהגיעה ללמוד בארצות הברית לא סיפרה לאיש שגדלה בארגנטינה, מחשש לחשיפת העובדה שגדלה בבית של נאצי לשעבר. היא לא יצרה קשרים חברתיים קרובים כדי שלא תיאלץ לספר לחברים על אביה. לטענתה, הוא לא אהב את הנאצים אלא ראה בהם מקור פרנסה. "לזכותה אפשר לומר שהיא לא שינתה את שמה ואפילו הקדישה כמה ממחקריה לאביה", אומר לוריסנס.

בבואנוס איירס השתלב סאסן בקהילת הנאצים המקומית. הוא ערך עלון חדשות שיועד לחברי הקהילה, הקים סוכנות ידיעות קטנה ופרסם מאמרים בשמות בדויים, כתב ספרים עבור נאצים נמלטים כסופר צללים והיה עיתונאי של ה"שטרן" הגרמני ושל סוכנות ידיעות אמריקאית. לעתים נתקל בסיפור טוב. בוטמן כתב בתחקיר שפורסם לפני שבועות אחדים שסאסן הצליח לראיין את חואן פרון, נשיא ארגנטינה, במהלך ניסיון להדחתו ומכר את הראיון לשבועון "טיים".
לא ברור איך הגיע סאסן אל אייכמן, שהיה ידוע בקהילה הנאצית בבואנוס איירס אך לא הרבה להתרועע עם חבריה. על פי גרסה אחת, את הקשר בין השניים יצר אוטו סקורזני, שנמלט לארגנטינה ב–49'. סקורזני, אוסטרי במוצאו, היה קצין נאצי בכיר שנודע כמי שסייע לבניטו מוסוליני לברוח ממקום שביו. אייכמן קרא מאמרים של סאסן בעיתונות הנאצית המקומית וביקש מסקורזני שיפגיש ביניהם.

על פי גרסה אחרת, סאסן חיכה לחבר בבית הקפה בבואנוס איירס כשנתקל באדם בעל חזות מוזרה, שהייתה לו עווית בצד שמאל של פיו. סאסן לא יכול היה להסיר את מבטו מהגבר הזר. אייכמן שאל את סאסן מדוע הוא מתעניין בו והזדהה בשם ריקרדו קרומיי, שילוב בין שמו הבדוי של אייכמן לשמו של אחד מעוזריו. כשהבין שסאסן הוא עיתונאי אמר שהוא יכול לספר לו סיפור יוצא דופן בעל ערך היסטורי רב הקשור ליהודים.

סאסן נענה לאתגר והזמין את אייכמן לביתו. כך החלה סדרת המפגשים הארוכה שהולידה את הראיונות הידועים כ"מסמכי סאסן". ססקיה סאסן סיפרה בעבר שאייכמן נהג להגיע לבית המשפחה בימי ראשון. היא הייתה אז ילדה בת עשר, וזכרה אותו כגבר רזה, לבוש מעיל גשם ועל פניו חיוך מריר קבוע. הם הסתגרו בחדר במשך שעות, ולעתים הצטרפו לאביה כמה מחבריו, נאצים נמלטים, שהאזינו בדריכות לאייכמן.

"אני קורבן של יהודים"

בתחילה לא ידע סאסן מיהו הדובר. אייכמן דבק בזהות בדויה, אולם די מהר לא הצליח להתאפק ובאחת השיחות אמר שהוא, אייכמן, נתן פקודות. מאותו רגע השתחררו הבלמים ואייכמן דיבר בחופשיות. הוא היה מוטרד ממחיקתו מספרי ההיסטוריה, והיה להוט להוכיח כמה רב היה חלקו ברצח היהודים. הוא אמר שטעותו היחידה הייתה שלא הרג את כל היהודים: "לא ביצענו נכון את עבודתנו. אפשר היה לעשות עוד".

הוא השווה את היהודים לבעלי חיים או לשקי קמח, את צעדות המוות כינה "טרקים יהודיים" שנעשו "בצורה הכי אלגנטית". הוא אמר שאכן היו מי שמתו במהלך הצעדות, "אבל אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים". את מפקד אושוויץ, רודולף פרנץ הס, הוא כינה "אדם ראוי", ואמר שהיה פועל בדיוק כמוהו. "אם הייתי מקבל פקודה לשים יהודים בתאי הגזים או לירות בהם, הייתי מיישם אותה". הוא התפעל מביתו של הס באושוויץ, ובעיקר מריהוט העץ שנבנה על פי האופנה הנאצית. לכל אורך השיחות שב והתלונן על כך שהוא קורבן של היהודים, שבגללם נאלץ להסתתר בארגנטינה במקום לחיות בגרמניה עם כספי הפנסיה שלו.

דבריו של אייכמן הכו את סאסן בתדהמה. הוא קיווה שאייכמן יתכחש לחלקו בשואה. חבורת הנאצים המקומית ניסתה לומר שמספר הקורבנות היהודים קטן מכפי שנטען ולטהר את שמו של היטלר. הם היו מכחישי שואה עוד לפני שהמושג נטבע. כל אימת שאייכמן התפאר בהרג של יהודים, סאסן וחבריו שנכחו במפגשים התכווצו בכיסאותיהם. ההתפארויות של אייכמן הטילו גם אותם לבוץ הטובענית. באחד המפגשים האחרונים ביניהם שאל אייכמן את סאסן מה הוא חושב על מה ששמע. סאסן לא ענה. זה קשה, אני יודע, אמר אייכמן, אבל אני לא יכול לומר לכם משהו אחר. זו האמת, למה שאכחיש אותה.
השאיפות המנוגדות - הכחשת השואה מול התפארות ברצח המוני של יהודים - הביאו לסיומם של המפגשים בין סאסן לאייכמן, אבל גם כך הניבו אלה 67 קלטות שתומללו ל–650 עמודים. חלקם מאושרים בכתב ידו של אייכמן, באחרים ביצע תיקונים.

שלוש שנים היה לסאסן סקופ גדול ביד בלי שיכול היה לעשות בו דבר. "סאסן פעל מתוך מניע כספי", אומר לוריסנס, אבל למרבה אכזבתו איש לא התעניין בזיכרונותיו של נאצי נמלט. היו מי שטענו שהקלטות שבידי סאסן מזויפות, שכן הסברה הייתה שאייכמן, כמו היטלר, אינו בחיים.

במאי 60' התהפך מזלו של סאסן כשאייכמן נעצר. ניק ודיטר, בניו של אייכמן, מיהרו לביתו של סאסן בבואנוס איירס בתקווה שהעיתונאי ההולנדי יוכל לסייע להם לשחרר את אביהם, אבל סאסן לא יכול היה לעשות דבר. סאסן לקח את שני האחים במכוניתו "כדי לראות אם יוכלו לגלות עקבות כלשהם שיובילו אותם לאייכמן", כותב ניל בסקומב בספרו "המצוד אחר אייכמן", אבל "שני הנערים ידעו כי הם זקוקים לעזרה רבה יותר מזו שסאסן יכול היה להציע".

לא רק שסאסן לא יכול היה לעזור, הוא אף מיהר לנצל את ההזדמנות. הוא פנה לכמה עיתונים והציע להם את הראיון עם אייכמן, שבסופו של דבר התפרסם בשני חלקים, בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר 60', במגזין "לייף". על פי פרסום ב"מעריב" מדצמבר 60', הכתבניות במגזין "לייף" שהתבקשו להדפיס את הווידוי של אייכמן היו כה מזועזעות מדבריו עד שסירבו להקלידם. סאסן קיבל כמה עשרות אלפי דולרים תמורת הסקופ, ואף זכה בתהילת עולם עם פתיחת משפטו של אייכמן בירושלים, כשהתובע גדעון האוזנר ביקש להביא את מסמכי סאסן כראיה לחומרת מעשיו של אייכמן.

האוזנר לא הצליח להשיג את הקלטות של הראיונות עם אייכמן, אבל בדרך לא דרך הגיעו לידיו תמלילי הראיונות. אייכמן התנגד לשימוש בתמלילים כחומר ראיות נגדו וטען שדיבר עם סאסן מתוך שיכרות, וכי סאסן שיפץ את הדברים כדי שיוכל להפוך את אייכמן למעניין ולמכור את הראיון בסכום כסף גבוה ככל האפשר. באחד הדיונים, כשנשאל על מסמכי סאסן, אייכמן התפרץ בצעקות ואמר שלא יענה לשאלות על המסמכים. "בעיני, כל המסמכים האלה בלתי מהימנים ובלתי הוגנים. יש לי הרגשה שמטגנים אותי כאן עד שהנתח יבושל. בכל עמוד אני יכול להוכיח שהמסמכים אינם נכונים, כלומר אינם משקפים את דברי".

"שרץ נאצי מהולנד"

בסופו של דבר קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים כראיות רק את העמודים שאושרו על ידי אייכמן במהלך המשפט. סאסן עצמו לא הוזמן להעיד, גם בגלל החשש לתסבוכת משפטית עם בלגיה, שם ניתן נגדו פסק דין מוות, וגם מתוך אי־רצון להיעזר בו משום שהיה בעצמו נאצי פעיל בעברו. העיתונאים הישראלים שסיקרו את המשפט הדגישו את העובדה הזאת במילים בוטות. "שרץ נאצי מהולנד", כינה אותו שמואל שניצר ב"מעריב", "כשלעצמו אין לו חשיבות. סתם נאצי קטן הוא, המזכיר לך חרק מבחיל שאתה רומסו בהיסח הדעת ומנקה היטב את נעלך לאחר מכן. אבל המקרה זימן גם לו תפקיד בדרמה הגדולה של משפט אייכמן".

הקלטות המקוריות נמצאות בארכיון לאומי בקובלנץ שבגרמניה, והתמלילים בארכיון המדינה בישראל. במשך שנים נחשבו לחומר חסוי, אך לפני כמה שנים פנו ילדיו של גדעון האוזנר, עורכי הדין תמי רווה ועמוס האוזנר, למני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, וביקשו ממנו לחשוף את המסמכים. הבקשה נענתה. המסמכים עדיין לא נסרקו ואינם נמצאים באתר האינטרנט של ארכיון המדינה, אבל ניתן לעיין בהם. "בערך באותו זמן התפרסמו יומני אייכמן, שהציגו אותו כקטן ומסכן וכבורג במערכת. במסמכי סאסן הוא מצטייר כפי שהיה באמת. רציתי שלצד היומנים יינתן פרסום גם לפסק הדין במשפטו ולמסמכי סאסן, כדי שהציבור יוכל לקבל את התמונה בשלמותה. אבי האמין שמסמכי סאסן היו אותנטיים וסיפרו את הסיפור האמיתי", אומר עמוס האוזנר. "אם היה יודע שהתיאוריה של חנה ארנדט, הבנאליה של הרוע, שניסתה לגמד את דמותו של אייכמן, תהיה כה פופולרית, הוא בוודאי היה מתעקש על הפרסום של מסמכי סאסן".

גילוי מסמכי סאסן הקפיץ את שמואל תמיר, שהיה עורך הדין של מלכיאל גרינוולד במשפט קסטנר. הוא דרש מהתובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, שיאפשר לו לחקור את אייכמן, מתוך תקווה שחקירתו תטיל אור חדש על פרשת קסטנר ותאפשר קיום משפט חוזר. האוזנר סירב, בטענה שלוח הזמנים אינו מאפשר זאת. תמיר פנה לבית המשפט העליון, שדחה את הבקשה של תמיר למשפט חוזר. קסטנר המת לא יוכל להזים את דברי אייכמן, קבע נשיא העליון יצחק אולשן בהחלטתו. עו"ד יוסף תמיר, בנו של שמואל תמיר, אומר שאביו עמד מול הממסד עם כוח אדם מוגבל ולא יכול היה לעשות הרבה כדי לשנות את ההחלטה. "בכל מקרה, אני לא זוכר התבטאויות של אבי שנגעו להחלטה, היה כאן מכלול שלם. אייכמן אומנם לא היה עד מהימן, אבל במסמכים הוא דיבר בגילוי לב לעיתונאי נאצי".

בארגנטינה, הרחק מבית המשפט המחוזי בירושלים, נאלץ סאסן להתמודד עם כוחות גדולים ואפלים. חודשים ספורים אחרי שאייכמן נלכד, חברי קהילת הנאצים בבואנוס איירס חשדו שסאסן היה זה שהסגיר את אייכמן לישראל כדי שיוכל למכור את זיכרונותיו ולהתעשר. בינתיים גם נטען, על פי פרסומים זרים, שסאסן עבד עבור המוסד הישראלי בניסיון לתפוס את מנגלה. סאסן, שידע לאיזו אכזריות מסוגלים הנאצים, ברח לרומא ושהה שם עד תחילת שנות ה–70. שש שנים אחר כך סאסן לא רק שב לדרום אמריקה, אלא אף קיבל דרכון גרמני ונסע מעת לעת לגרמניה.

לוריסנס פגש אותו באמצע שנות ה־70 בבואנוס איירס. בספרו, "הירושה של אייכמן", הוא מתאר את סאסן כפנסיונר שהתעייף מהחיים. פה ושם הוא עוד עשה עסקים יחד עם אחיו אלפונס, ואף מכר נשק, אבל בעיקר נשען על תהילת העבר. עם שפם כמו של השחקן קלארק גייבל, סמלו המסחרי, בבית קפה על גדות נהר הריו דה לה פלטה, סאסן שתה וויסקי והתפאר בהישגיו. הוא הבין שמותו של אייכמן הרג במידה מסוימת גם אותו. בגאווה רבה השמיע ללוריסנס קטעים נבחרים מהקלטות ששינו את חייו. "כיוונתי את הרכבות האנושיות למחנות הריכוז", נשמע קולו של אייכמן. "הרגתי את האויב, כי הוא לקח לחם מהמשפחות הגרמניות שלנו".

"אבל אייכמן נתלה", אמר סאסן המובס ללוריסנס, "הסיפור מת". 

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.