"בלילה, תוך כדי שינה, אני מתפרץ בצרחות אימה ובבכי. אשתי כבר מכירה את הנוהל, והיא מעירה אותי עם המרפק ומרגיעה אותי. לא פעם ולא פעמיים אחרי אירוע כזה אני פשוט קם, מתלבש, נכנס לאוטו ונוסע לאחד מבתי הקברות הצבאיים להעביר את הלילה ליד חברי שנשארו צעירים. בבוקר אני חוזר לאוטו ונוסע ליום עבודה. אני גם נמנע מלהשתתף באירועים, ואם בכל זאת מגיע אליהם, תמיד יושב בפינה עם הגב לקיר ולא רוקד. עברתי דברים לא קלים בחיי, אבל כמוני יש הרבה".