"בלילה, תוך כדי שינה, אני מתפרץ בצרחות אימה ובבכי. אשתי כבר מכירה את הנוהל, והיא מעירה אותי עם המרפק ומרגיעה אותי. לא פעם ולא פעמיים אחרי אירוע כזה אני פשוט קם, מתלבש, נכנס לאוטו ונוסע לאחד מבתי הקברות הצבאיים להעביר את הלילה ליד חברי שנשארו צעירים. בבוקר אני חוזר לאוטו ונוסע ליום עבודה. אני גם נמנע מלהשתתף באירועים, ואם בכל זאת מגיע אליהם, תמיד יושב בפינה עם הגב לקיר ולא רוקד. עברתי דברים לא קלים בחיי, אבל כמוני יש הרבה".

הווידוי הכואב הזה מגיע מפיו של יזהר שרון, הלום קרב שהשתתף במלחמות ישראל ובמהלך שירותו הצבאי נפצע באורח קשה שלוש פעמים. שרון נמנה עם דור ההתיישבות העובדת שנולד בשנות ה־50, דור שעבר את מלחמת יום הכיפורים וקרבות הבלימה בסיני. דור שהיה שותף בבניית הארץ ושילם על כך מחירים כבדים. את סיפור חייו המרתק, שהוא בעצם סיפור של דור, הוא החליט להעלות על הכתב. את ספרו "בחיי כך זה היה" (בעריכת בני מאיר) הוא סיים לכתוב לפני כשנה, חילק עותקים בודדים לחברים בלבד, ואילו כעת ניתן להשיגו באמצעות ContentoNow - הוצאת ספרים וסוכנות לשיווק דיגיטלי. 





בספר מעלה שרון אנקדוטות מתוך תקופת הילדות והנערות, מתקופת השרות הצבאי וכן מעיסוקיו לאחר שחרורו. "כמו ניצולי השואה, כך גם אני ממעט לדבר על מה שחוויתי במהלך שרותי הצבאי", הוא אומר, "במהלך טיפול פסיכולוגי, שהתקיים במסגרת היחידה לנפגעי תגובות קרב של צה"ל, קיבלתי החלטה להעלות חלק מהאירועים שחוויתי על הכתב, כדי להימנע מלדבר או לספר זאת באופן אישי אפילו לבני משפחה קרובים. כשאמא שלי קראה את הספר, היא לא הפסיקה לבכות שבוע שלם, וכל מה שהיה לה להגיד זה: 'לא ידעתי'".

למי מיועד הספר?

"לקבוצה שלמה של שורדי מלחמת יום הכיפורים, לנכי צה"ל ולבוגרי הקיבוצים השיתופיים משנות ה־50־60, שחוו את חוויות הילדות השיתופית כמו שאני חוויתי. הספר גם מיועד למפקדים בצה"ל, כדי להדגיש שתפקיד המפקד הוא להנהיג את חייליו ולא רק להוריד פקודות". 


שרון (63) נשוי ואב לחמישה ילדים וסב לנכדה, מתגורר בכפר סבא. הוא עובד כמנהל תפעול וממונה נגישות של חברת השכרת רכב. בד בבד הוא גם סא"ל במיל' בתפקיד קצין אג"ם באוגדת ההכרעה של פיקוד צפון. "אני עדיין ממשיך לעשות מילואים, כדי לשמור על חיי החיילים, וזאת מתוך הניסיון הרב שיש לי", הוא מחייך.

"והארץ הייתה עצובה"

שרון גדל בקיבוץ נחשון, בן בכור להוריו, ששירתו בנח"ל והולידו אותו כשהיו בני 17. מגיל 13 הוא למד בבית ספר בקיבוץ כפר מנחם וגדל על ערכי השוויון והשיתוף של הקיבוצים באותה תקופה. "גדלתי בעמק איילון, שרווי קרבות ודמים, ותמיד עניינה אותי ההיסטוריה הקיומית של ארץ ישראל המתחדשת", הוא מספר. "הייתי תלמיד לא כל כך מוצלח, אבל הצטיינתי בספורט ובאמנות, ואף הייתי כמה שנים אלוף ישראל בקפיצה במוט".

שרון מספר שהיה ילד ונער מלא שמחת חיים, שהפך עם התבגרותו לגבר ששמחת החיים ממנו הלאה. "כשהתגייסתי בשנת 1971 הייתה תחושה ש"גמרו לנו את העבודה", הוא מספר. "כלומר, גדלנו על סיפורי קרבות יום העצמאות, על לטרון. שני טייסי קרב מצטיינים מהקיבוץ היו חולפים מעל המשק עם מטוסי הקרב, והיינו מעריצים אותם, לוחמי השייטת היו מגיעים מאובקים לסוף שבוע והיינו שומעים את הסיפורים שלהם. מחזור הגיוס שלי הרגיש שהחיילים הגיבורים במלחמות ישראל בעצם סיימו את כל הקרבות וכל המלחמות, ואנחנו עכשיו נתגייס לשלוש שנים משמימות משהו".

שרון התגייס תחילה לקורס טיס, אבל בהמשך הודח והגיע לצנחנים. "מהר מאוד גם הבנתי שזה לא מדויק שאין יותר אירועים, ובאימון לוחמה ביעד מבוצר נפצעתי מאוד קשה בצוואר מכדור טועה", הוא משחזר. "אחרי תקופת החלמה של כשלושה חודשים התעקשתי לחזור לאימוני היחידה. סיימתי את המסלול, והפכתי למפקד כיתה בצנחנים. אחר כך יצאתי לקורס קצינים, וממש לקראת סיומו פרצה מלחמת יום הכיפורים".

מלחמת יום הכיפורים היא חור שחור מבחינתו של שרון, והיא גם לא מוזכרת בספרו. "אני לא כל כך רוצה ולא יכול נפשית לדבר על גדוד 890 שלחם בחווה הסינית ולמעשה איבד את כוח הלחימה שלו באותו קרב, שלטענת רבים היה קרב שיצאו אליו ללא מודיעין", הוא מסביר. "רבים מאנשי הגדוד, וביניהם הרבה חברים שלי, נהרגו או נפצעו בגלל חוסר המודיעין. כמו כן, לוחם פצוע שזעק לחבריו 'תצילו אותי', היו כאלה שקמו אליו וגם שילמו על כך בחייהם. והיו אחרים שבחרו לחיות ולא קמו אליו, ולאחר מכן אמורים לחיות עם התחושה מה היה קורה, אם היה הפוך. כלומר, אם אתה היית קורא 'תצילו אותי', האם החבר שלך היה קם אליך אפילו במחיר חייו. לכל לוחם שנמצא בסיטואציה כזאת קשה עד בלתי אפשרי להתמודד איתה גם עשרות שנים אחרי כן".


איך המלחמה הזאת השפיעה עליך?
"היא הפכה אותי למפוקס מאוד, כבר לא לקחתי דברים כמובנים מאליהם. לכל דור השורדים של מלחמת יום הכיפורים נגמרה בעצם שמחת החיים, והארץ הייתה עצובה. שמענו על זה שנהרג ועל ההוא שלא מוצאים אותו, וזה היה מאוד קשה ".

בתום מלחמת יום הכיפורים סיים שרון קורס קצינים ועשה הסבה לקצין שריון. הוא הגיע לרמת הגולן כקצין שריון של חטיבה 7, ישר לקרבות ההתשה שהתנהלו במובלעת הסורית, ובשלב מסוים נשלח לשיא החרמון הסורי. "מצאתי את עצמי מפקד על שלושה טנקים, כאשר יתר הפלוגה מפוזרת בשאר מוצבי החרמון במרחקים של מספר קילומטרים אחד מהשני", הוא משחזר. "לכל אורך שהותנו על רכסי החרמון ניתכה עלינו ברצף אש כבדה של קטיושות ומרגמות 240 מ"מ. היה לי ברור שהפגיעה היא רק עניין של זמן. מצאתי את עצמי, ילד בן 20, מתחיל לדבר עם היושב במרומים ומתחנן בפניו שאם מישהו צריך להיפגע בטנקים, שזה יהיה אני. והוא אכן שמע לקולי והביא לחלק העליון של הטנק שלי פגז מרגמה, שפצע אותי בצורה אנושה. אילולא שני רופאים של גולני שעסקו כל הלילה בהחייאה שלי, לא היינו מדברים היום. זו בעצם הייתה הפציעה הקשה השנייה שלי במהלך שרותי הצבאי".

שרון ממשיך ומספר ש"תקופה קצרה אחרי שחרורי מהצבא חזרתי לשרות קבע ומוניתי לקצין אגף מבצעים של חטיבת המילואים הראל. בשנת 1977 עבדתי במשרד בבסיס שהיה קרוב מאוד לצומת גולני, ופתאום שמעתי פיצוצים. יצאתי החוצה וראיתי שהחלה שריפה בסככת טנקים חמושים. טנקים החלו להישרף ולהתפוצץ, להדליק טנקים אחרים ופגזים עפו לכל האזור.

"רצתי ללא חשש לטנקים שעדיין לא בערו, תוך כדי חטפתי רסיסים וכדורים, אבל לא הרגשתי כאבים וגם לא פחד, אלא ראיתי מול העיניים את כל החברים שלי שכבר אינם. נהגתי את הטנקים החוצה, הרחקתי אותם ממוקד האש, ובהמשך ניסיתי לחלץ גם טנקים שכבר בערו. על אירוע זה, שבו למעשה מנעתי השמדת גדוד טנקים, קיבלתי צל"ש מטעם אביגדור בן גל, אלוף פיקוד הצפון דאז".

במהלך חילוצו של אחד הטנקים הבוערים, התפוצצה התחמושת שהייתה בבטן הטנק, ושרון נפצע שוב קשה מאוד, "אבל בסופו של דבר הצלחתי לשרוד גם פציעה זו", הוא מספר. "זו הייתה הפעם השלישית שהורי קיבלו בלילה הודעה טלפונית ש'בנכם במצב קשה, ונא להגיע לרמב"ם'. אחרי הפציעה הזאת אמא שלי אמרה לי: 'אולי די?' ואז באמת החלטתי להשתחרר".

שלוש פעמים אלוהים בעצם חס עליך

"אני אפיקורס מוחלט. חוץ מזה, הוא הציל אותי, אבל אין יום שלא עוברים בפני אלה שהוא לא הציל. חלק מהילדים שלי, אגב, קרויים על שמות החברים שלי שנהרגו".

דור הפטריוטים

שרון, המוגדר כנכה צה"ל, מספר שבמשך שנים הוא סובל מתופעות ש"הסתבר לי שהן משקפות לוחמים הלומי קרב. זה אומר עבודה מחמש בבוקר עד חצות ללא הפסקה וללא לקיחת חופשים. לא הייתי מסוגל להיות בסיטואציה שאני לא מעסיק את עצמי, כי אז המחשבות מיד מתחילות לרוץ".

בעקבות כתיבת הספר הוקל לך?
"כן ולא. כן, כי סוף־סוף זה לא מפוצץ רק אותי. אולי עכשיו הילדים שלי, אשתי, אמי והחברים יבינו יותר טוב את ההתנהגות שלי. מצד שני, חוויות שהצלחתי להדחיק, עלו שוב והציפו אותי. אבל אשתי אומרת שעכשיו אני פחות עצבני או פחות דורש מעצמי. אני כבר לא זה שעובד כל היום, ופתאום בשנתיים האחרונות גם לקחתי חופש ונסענו יחד לחו"ל".

לחמשת ילדיו השתדל שרון להנחיל ערכים דומים לשלו. "שלושה בנים שלי שירתו כלוחמים, אחד עדיין לא התגייס, וגם הבת הייתה קצינה", הוא מספר. "את כולם לימדתי לכבד את הזולת, וגם לדעת שהאויב שלך הוא בסופו של דבר בן אדם חושב, ולכן אל תזלזל בו. דבר נוסף שלימדתי אותם זה שגם הצרפתים והאנגלים היו פעם אויבים מרים אחד של השני".



מהו המסר שרצית להעביר דרך הספר?
"קודם כל, מדובר בדור שלחם כפטריוט, כדי לחיות בבטחה במדינה די צעירה. זה היה דור עם הרבה מאוד חזון, מה שלא בדיוק ניתן להגיד על המדינה של היום. היום אתה נחשב יותר אם אתה עושה אקזיט, ולא אם אתה בוחר לשרת ביחידה מובחרת או בוחר את מקצועך כאיש קבע. אז ידענו בדיוק עבור מה אנחנו עלולים לאבד את חיינו, וברור שזה לא נכון היום. לכן אני רוצה להבהיר שאנחנו כמדינה די קטנה וייחודית, שנלחמת ותמשיך להילחם על חייה, נוכל לשמור על ייחודה ועל קיומה רק בתנאי שבניה יהיו ערבים זה לזה. מה שהכי מפריע לי כיום במדינה שלנו זה שהמערכת האזרחית־פוליטית נכנסת להערכתי בצורה יותר מדי דורסנית לצבא, ואירוע אלאור אזריה הוא דוגמה מצוינת לכך.

צבא הגנה לישראל הוא לא גוף פוליטי, ובטוח לא גוף דמוקרטי. יש לו מבנה היררכי לצורך מטרות ברורות ומוגדרות. וכל גורם, בעיקר פוליטי, אבל גם אזרחי, שמנסה לכפות על אותו גוף תפיסות שיביאו לו אולי יותר מצביעים, אבל לא ישרתו את המטרה שלשמה הגוף הזה קיים, רק יפגעו ביכולת העמידה שלנו בעתיד. וכן, אני מתכוון גם לאמהות וגם לאשתי (הוא צוחק) שאומרת: 'הילד חזר עם מלא פצעים, אני מתקשרת למפקד שלו'. אז אני מבהיר לה שהיא לא מתקשרת למפקד שלו, כי גם אמא שלי לא התקשרה למפקד שלי ". 







גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.