"למרות הלחות בכף היד, הצלחתי לפתוח אותה בקלות. כפיסי העץ קרקשו קלות, כמו מנגנים לי שיר אחרון. לשנייה אחת עצרתי, אבל לא היה מקום להיסוס, זה הזמן. משכתי מתוך הקופסה גפרור ושפשפתי אותו על דופן הקופסה. פעם, פעמיים, שלוש ארבע ו... כלום. הקופסה הייתה לחה מדי. רק שלא תהיה בעיה עם כולם. ניסיתי שוב ושוב וכל אותה העת מקשיבה לשקט מסביב. רק ציפור תועה קראה. לא לי. נשפתי החוצה מלוא ריאותיי וניסיתי לשפשף גפרור נוסף בצד הקופסה. רחש ההצתה שעלה מהגפרור לא הותיר לי זמן. קירבתי אותו אל החצאית הספוגה בנפט. חום גדול עלה".
("בערה", כתבה: אנונימית, מתוך "אמא הודו, אבא ישראל")

עוול היסטורי. לא פחות. כך מכנה האמנית והיזמית החברתית אילנה שזור (סוגבקר) את ההתייחסות אל העלייה מהודו. על השאלה "מה טרם סופר על ההודים בישראל" התשובה שלה חד־משמעית: "מה כן? כלום לא סופר, אז הכל צריך להיות מסופר. הנושאים ההיסטוריים, לא רק שלי, ההודית. גם שאר קהילות המזרח הוזנחו, ולמעשה כל העיסוק במהות של החברה הישראלית לא מתקיים על ידי המדינה, שהתקבעה על התפיסה הציונית הישנה והיורוצנטרית. נשים אצלנו התאבדו בשריפה בעקבות משבר העלייה והתפרקות הקהילה. מעולם לא נעשה ניסיון להבין למה, שלא לומר לדון בזה. כך קרה גם עם עליות אחרות, אבל לא נראה שנעשתה למידה של המדינה או החברה הישראלית. כשמסתכלים עלינו כישראלים, רואים שהיינו 'ההקדמה' למה שעברו ועוברים האתיופים כיום. אי אפשר להפריד בין גזענות לגזענות, ויש כזאת הרבה בישראל, למרבה הצער. למרות זאת, רבים בקהילה שומרים על קשר תרבותי ודתי עם המקורות ההודיים העשירים. יש להקות של מוזיקה הודית ופיוטים, יש די־ג'יי של המוזיקה ההודית שלא מכירים, כי זה חלק מהפריפריה ולא המיינסטרים הישראלי. גם השם של החינות ההודיות כבר הפך מוכר".

אילנה שזור. "מי שיקרא יגלה שהישראלים לא יודעים מי חי בקרבם".



את השתיקה סביב העלייה מהודו החליטה שזור להפר. כחלק מפרויקט העצמת נשים יוצאות הודו מלוד ורמלה היא ליקטה וערכה את סיפוריהן. את מה שנגלה לעיניה היא התקשתה לשמור רק לעצמה, וכך, לראשונה בהיסטוריה של המדינה, עשרות נשים ממוצא הודי בישראל משלוש מקהילות יהדות הודו - "בני ישראל", הבגדאדים והקוצ'ינים - מתגייסות כעת להוצאת הסודות שלהן לאור. באסופה "אמא הודו, אבא ישראל", המתעתדת לצאת לאור באמצעות קמפיין למימון המונים שהושק לאחרונה באתר הדסטארט, מובאים 40 סיפורים של אותן נשים - אמיתיים, מרגשים ומטלטלים - המגוללות את התאכזרותם של בני הקיבוצים אליהן, את התאבדותן של חברותיהן לעלייה בשריפה, את ניסיונות מתן השוחד לראשי המחאה ההודית ואת רמיסת התרבות האצילית והמצטנעת על רקע גזענות חריפה, דתית וחילונית. "אנו קבוצת נשים (וגם גברים) יוצאות הודו, שרוצות לצאת מהשקיפות הציבורית בישראל כדי שיכירו אותנו ויבינו מה עברנו ובמה אנו שונות משאר קהילות ישראל", הן כותבות בספר. "אנו מספרות על מה שמעולם לא סופר. כתבנו את האסופה 'אמא הודו, אבא ישראל' בלי צנזורה והראינו איך זוועות הפטריארכיה ההודית והישראלית גובות מחירים כבדים מאיתנו, הנשים. לא התביישנו לספר על הדרך שבה לא פעם הגברים מנצלים ומדכאים את הנשים, אבל לא הסתרנו גם את האכזריות של הנשים עצמן, כי הייתה".


"ההדסטארט מוכיח את הפרגון של רבים וטובים שסייעו בכל דרך, כמו דניאל ראובן וחדר העריכה שנידב לנו; האמן זוכה פרס שרת התרבות מידד אליהו והאמנית ההודית האמריקאית היהודייה סיונה בנג'מין, שנידבה לנו את ציור הכריכה של הספר", אומרת שזור, שפגשה את קבוצת הנשים במסגרת בית ספר לנשים שניהלה. "בהתחלה אספנו סיפורים של הנשים בקבוצה, ואחר כך הגיעו עוד נשים שרצו לספר , כי 'כל הזמן שתקתי'. אנו מספרות את מה שאיש לא טרח להעלות על הכתב קודם. כל מי שיקרא את הסיפורים שלנו יגלה בהם את ההיסטוריה שלא כתובה בתוכניות הלימודים של ישראל ומציאות נדירה ואיכויות אנושיות מאירות עיניים. כל מי שיקרא את הסיפורים שלנו יתהה איך זה שהישראלים כל כך מקוטבים ומרוחקים זה מזה עד שאינם יודעים מי חי בקרבם. הספר שלנו מעורר דיון מחדש בסוגיות יסוד של מדינת ישראל שאנו מעדיפים להניח בצד, כמו בסוגיית 'מיהו יהודי'. עברנו נידוי והדרה דתית, ועדיין ישנן תופעות גזעניות וחרדה כלפינו. אסור לנו לדבר על הקיפוח וגם על השקט שליווה את קליטתנו בישראל. כל זה מתברר לי מהסיפורים. הספר זה הוא למעשה הדרך שלי לעקוף את המחסור שמייצרת המדינה בנושא. תחליף לנעדרות שלנו בתוכניות הלימוד ובתקצובים התרבותיים".

אנני רוקהר. "רציתי להראות לכולם שיש לנו תרבות". צילום פרטי

מקום לביקורת

שזור, אם לשניים, מתגוררת כיום בחיפה אחרי 30 שנה שבהן חיה בתל אביב. היא גדלה במושב מצליח ולמדה בתיכון ברמלה. בעשור האחרון פעלה עם קבוצת נשים בלוד וברמלה מהקהילה שלה, "בני ישראל", שהגיעו לארץ מהודו בשנות ה־50 וה־60. "הפעילות ולימודי המחשבים שהבאתי במסגרת ניהול בית הספר לנשים הצמיחו קבוצה של נשים מהודו בלי שבכלל התכוונו לכך. הפכתי להיות חלק מהקבוצה, כי הייתי סקרנית להכיר את 'ההודיות', בעצם את עצמי. אחרי התגבשות, החלטנו להביא לתודעה את הנושא של נשים מהודו בישראל וגם את סיפורן של הקהילות ההודיות בישראל וההיסטוריה המושתקת שלנו".

מהם מאפייניה המובהקים של העלייה מהודו?
"בישראל אנו מורכבים מארבע קהילות, שרובן עזבו את הודו עם הקמת מדינת ישראל (ישנה גם 'בני מנשה' – כס"ו). אין דמיון בשפה, במראה ובמנהגים הדתיים בין הקוצ'ינים ל'בני ישראל', אבל יש מכנה משותף חזק שקושר בינינו בצורה מדהימה. המאפיינים המובהקים של 'בני ישראל' הם שאנו לא באנו מהיסטוריה של 'גלות יהודית' טיפוסית של אנטישמיות. בהודו היינו שווי זכויות לאורך כל שנות הגלות בהודו. כיום שגרירות הודו פונה אלינו כ'הודים בגלות', וכשמגיע ראש הממשלה ההודי לביקור, הוא פונה לפגוש את הקהילה כולה כאילו הם עדיין 'הודים'. אנו הדיאספורה של הודו, וזה מדהים, כי ישראל רואה ביהודים בעולם דיאספורה".

מה גילית, עם העיסוק בספר הקורם עור וגידים, שלא ידעת?
"לאורך כל 70 השנה שאנו פה, גזענות היא חלק מחיינו בכל מקום, ואנו שותקים. קראתי לפני כמה שנים כתבה באחד המקומונים של תל אביב, שלועגת להודים. הכתבה שמורה עמי. בכתבה הוזכרו אורך הפין וגודל השדיים שבהם משתמשים בסרטים על הודים כדי ללעוג להם. קשה להאמין, אבל מדינת ישראל התקדמה יפה מאוד עם הסגנון הגזעני הזה".

אחד הסיפורים המדהימים עוסק במחאה הראשונה בישראל. כתבה שפורסמה בעבר בעיתון "מעריב", ששלח אל שזור החוקר ואיש הרוח ד"ר עמוס נוי, חשפה בפניה את השביתה הגדולה שערכו ההודים בישראל בשנות ה־50 המוקדמות. "המחאה של ההודים התנהלה באופן מדהים: מחאה לא אלימה, שביתת שבת בנוסח גאנדהי, שנכתב בעברית 'גנדי' בטעות. בגלל הארגון והתחכום של המנהיגים באותם ימים, ובראשם אייזיק דיווקר, הם השיגו יותר מרוב המחאות אם לא כל המחאות במדינת ישראל מאז. המחאה של ההודים הייתה מתוחכמת. ארגון מעולה יצר קשר עם עיתונות בינלאומית ויזם פנייה לראשי ממשלת ישראל והודו, וכך הצליחו להכניע את בן־גוריון. הוא קיבל את דרישת המוחים על האפליה והגזענות והחזיר את השובתים להודו".

ויש עוד גילוי. "לצערי, גיליתי שהישראלים אוהבים את הודו, אבל לא ממש מתעניינים בקהילות של ההודים בישראל. אני תוהה למה. יכול להיות גם שיש מקום לביקורת פנים־קהילתית, שלא ממש מתקיימת מאז שהקהילות מהודו התפרקו. הסיפורים שלנו הצליחו לתפוס את הרגע, לפני שהכל השתנה ואז התחיל להיבנות כאן מחדש".

הספר "אמא הודו אבא ישראל". צילום: יח"צ

המסורת עברה בעל־פה

"הדודה מרי ילדה את הילד שהיה ה'סברה', יליד הארץ הראשון שלנו. שלושה ימים אחרי הלידה, היה עליה למסור אותו לחדר תינוקות של הקיבוץ. לא עברו שבועיים וניגש אליה סדרן הקיבוץ ודרש ממנה לצאת לתורנות ניקיון. הדודה מרי אמרה שהיא מיניקה ואיננה יכולה לעבוד, והסדרן ענה לה שכולם חייבים לעבוד. הדודה מרי לא האמינה שאחרי שהפנה את גבו עוד הוסיף, 'עובדת אוכלת, לא עובדת לא אוכלת'"
("אמא הודו, אבא ישראל", כתבו: אילנה שזור וצאצאי אייזיק ודייזי דיווקר, מתוך "אמא הודו, אבא ישראל")

בישראל חיים כיום כ־120 אלף איש ואישה ממוצא הודי וצאצאיהם. ההיסטוריון אליעז דנדקר מונה חמש קהילות של עם ישראל שחיו בהודו: "בני ישראל" - ממדינת מהרשטרה, הקוצ'ינים - יהודים ממדינת קרלה בדרום הודו, הבגדאדים - יהודים מהגרי עסקים, רובם מיהודי עיראק, "בני אפרים" - החוזרים ליהדות לאחר התנתקות ארוכה ו"בני מנשה" ממיאנמר שעל גבולה הצפוני של הודו. קהילת "בני ישראל" גרה אלפי שנים בהודו, כנראה מתקופת בית המקדש הראשון או לאחר גזירות אנטיוכוס הרביעי בשנת 175 לפני הספירה. היא קיימה את מצוות הדת ושמרה על מסורתה בדבקות. כינויה בהודו היה "שומרי השבת ואוצרי השמן" בשל שמירת השבת ומקצוע אצירת השמן שהיה אופייני לה.

בסדרת מאמרים שפרסמה באתר "העוקץ" עם דנדקר כתגובה לציון "יום הפליטים היהודים ממדינות ערב", מספקת שזור הצצה למציאות של היהודים ההודים. לאורך השנים, היא מספרת שם, הקהילה העבירה את המסורת בצורת סיפורים בעל־פה ושאפה לחזור לארץ האבות. כמו רוב קהילות ישראל בעולם, המתינה לבוא המשיח. במהלך השנים הקשר עם שאר קהילות ישראל נותק וחודש עם ביקורו של דויד הסוחר, אחי הרמב"ם, בשנת 1169 לספירה, שבמצוות הרמב"ם עדכן את הקהילה בחידושי היהדות. הקשר בין הקהילה לשאר עם ישראל נותק וחודש עד לתחילת ההשתלטות הבריטית על הודו בשנת 1662. הקהילה הפכה בהדרגה מקהילה כפרית לעירונית ברובה. חלק גדול מחברי וחברות הקהילה רכשו השכלה, ורבים מהגברים התגייסו לצבא ההודי־בריטי. במהלך השנים נערכו ביקורים של אנשים מהקהילה בארץ ישראל, שהמוקדם שבהם התרחש ב־1850. הכמיהה לציון הייתה בלבה של הקהילה, אף שלא סבלה מרדיפות ואפליה בחוק או בחברה ההודית.

בשנת 1897 שלח תיאודור הרצל הזמנה לקהילה להשתתף בקונגרס הציוני הראשון. למרות תמיכתם בעיקרון הרעיוני של התנועה הציונית, בני הקהילה סירבו בנימוס להשתתף בקונגרס, ממניעים משיחיים. החל מאמצע שנות ה־30, החלו צעירים מהקהילה לאמץ את החזון הציוני שהביאו השליחים של קרן היסוד והסוכנות היהודית להודו וחלמו על חלוציות בארץ האבות, ציון. כמו כן, התארגן גרעין של חלוצים וחלוצות במומבאי, וכשהגיעו נציגי הקיבוץ אפיקים, הם גייסו אותם להכשרה בקיבוצם והבטיחו לתמוך בהם בהקמת הקיבוץ הדתי הודיה.

באותן שנים גם הייתה תופעה של צעירים הודים נלהבים שנסעו לאנגליה ומשם לארץ ישראל המנדטורית, התגייסו להגנה או לאצ"ל וניסו להשתלב בחיי היישוב. טיפין־טיפין הם הגיעו וניסו להשתלב ביישוב העברי. עם הקמת המדינה ועליית הגרעין החלוצי ההודי בשנת 1949, החלה הקהילה היהודית בהודו להתפרק, ועד שנות ה־70 עזבו הרוב. כיום נותרו בהודו כמה אלפים מ"בני ישראל".

"עמד בין המחנות"

"בזמנים שכל האחרים איבדו שליטה והרגו זה בזה בהודו, היה סבי מהאנשים הבודדים שידעו לעשות את הדבר הנכון. סבי היה אדם מיוחד במינו, מכובד, חכם ומקור גאווה לכולם, כי ידע להתחשב באנשים בחברה כולה ולא רק בבני עדתו. אין פלא שהמוסלמים כינו את סבא 'באבן בהיי' שמשמעותו 'אדון אח' וההינדים כינו אותו 'באבן שט' שמשמעו 'אדון מכובד'. אלה ואלה רחשו כבוד לסבא, כי הוא עצר את האלימות והאכזריות שהייתה בעיר שלנו. כיום אנו צריכים מנהיגים דגולים כמו סבא שמואל, שינהגו בצורה כזו"

אנני רוהקר מלוד, אם לשני בנים ושתי בנות, סבתא לנכדים ולנינים, עלתה לארץ מהודו בשנת 1964 עם שלושת ילדיה הגדולים. כאן ייסדה את "ארגון נשים יוצאות הודו" ("מיילה מנדל לוד" בהודית), שהיה פעיל בהודו, הוקם מחדש בישראל ויחגוג בקרוב יובל להיווסדו. "אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא הנסיעה שלי עם סבא על עגלה עם שוורים למעבה היער, שם ראיתי בפעם הראשונה את הטווס רוקד לטווסה עם הזנב המפואר שלו", מספרת רוהקר. "לעולם לא אשכח את הרגע הזה, שסבא אמר לי 'ששש...' והסתכלנו ביחד בטווס הרוקד. זה היה כמעט לפני 80 שנה, וכשסיפרתי את הסיפור על סבא, נזכרתי ברגע הזה".

אנני רוקהר. מייסדת ארגון "נשים יוצאות הודו". צילום פרטי

"למה כתבתי את הסיפורים? הסיפור 'בין המחנות' עוסק בסבא שלי", היא ממשיכה. "סבא היה חשוב לי, כי הוא בנה הרבה דברים טובים לקהילה של 'בני ישראל' בהודו. הוא גם בנה את התשתיות בכפר סריוורדן בהודו, שעד היום עובדות שם. הוא היה חזן ובעל אדמות וחבר מועצת הכפר. היה חשוב לי לשמור את השם של סבא. היינו שש אחיות, ובגלל סבא כולנו התקדמנו בחיים. כשהתחילו הפוגרומים בין ההינדואים למוסלמים, סבא עמד בין המחנות והפסיק את הטבח".

מה דומה בין אנני של הודו לשל ישראל?
"אין הבדל. שם המצב היה אחר, אנשים אחרים, היו עניים, ולנו היה טוב מאוד שם, הייתה לנו אדמה רחבת ידיים, והיו שני בתים. היו חיות ולא הייתה בעיה כלכלית. ההודים לא אוהבים ריב, תמיד רוצים לשמור על הדת שלנו ועל 'בני ישראל'. פה מצבנו לא רע, עבדתי 33 שנה כפועלת בתדיראן. זו הייתה פרנסה טובה. הילדים למדו, הבת עובדת באוניברסיטה. עברנו הרבה, צחקו עלינו וקראו לנו 'הודו גלי גלה'. זה כואב לי, גם לאחרים. בגלל זה נהייתי פעילה, רציתי להראות לכולם שיש לנו תרבות".

"יש המון דברים שאדם יכול לעשות כדי להתגבר על קשיים, אבל אין כמו התמיכה שהוא מקבל מהמשפחה ומהחברים. זכיתי להכיר אנשים פורצי דרך כמו אייבי נתן, לוחם השלום המנוח, ומאסטר זובין מהטה, שבדיוק מונה למנצח לכל חייו. אני זוכרת במיוחד שיחה אחת איתו, שהשפיעה עלי ממש אחרי סגירת המסעדה הראשונה. הוא היה עסוק בתכנון היצירה שעליה הוא עמד לנצח בתזמורת הסימפונית של ישראל. הוא דיבר על הדרך הנכונה לשלב את כלי הנגינה - ואני חשבתי על הגראם מסאלה, תערובת התבלינים המיוחדת שלנו. הבנתי שגם מסאלה היא יצירה. יש מסאלה לטעם, יש מסאלה של ריח, והעיקר הוא בשילוב 'כלי הנגינה' של הטעם: המרכיבים"
("דרך האוכל שלי", כתבה: רינה פושקרנה, מתוך "אמא הודו, אבא ישראל")

זה שנים רבות שרינה פושקרנה, שעלתה מהודו ב־1982, מתפקדת כשגרירה של התרבות ההודית בישראל. ב־2004 קיבלה תואר כבוד מלשכת המסחר ישראל־אסיה על הבאת תרבות הודו לארץ, אבל מבחינתה לא מדובר בהישגים אישיים. "זה לכל ההודים בישראל", היא אומרת. "זה כבוד לקהילה ההודית בארץ, וכולם רואים שיש צד אחר של הודו. לא כמו שנדמה, שהכל שם עוני.

"בסיפור שלי בספר סיפרתי איך קירבתי את האוכל ההודי לישראלים", מספרת פושקרנה. "היום אני מתרגשת לראות דור שני ושלישי לעולי הודו שבאים למסעדות כדי להתגאות בהודו. בתמורה קיבלתי מהישראלים הרבה אהבה בכל פינה. לספר את הסיפור האמיתי של חיי זה לעשות התבוננות על מה שעברתי. היה לי קל לספר, כי זה לא אני לבד. עשיתי זאת עם המשפחה שלי שנתנה לי את הכוח".