"אם הייתה לי אפשרות לעשות רוורס, בטח שהייתי עושה", יורם סתר משוכנע היום. “לא הייתי אומר מילה ובלבד שלא היה מתרחש המהפך השלטוני ההוא. אבל אז רצינו ארץ נהדרת ונקייה ולא במובן הפרודי. היינו תמימים. ברור שאם זה היה קורה עשר שנים אחרי, הייתי שותק. שיצחק רבין ייהנה, לבריאות".

סתר נהנה מאלמוניות גם 40 שנים אחרי. במרץ 1977 הוא היה המקור של דן מרגלית, אז שליח עיתון “הארץ" בוושינגטון, לידיעה המרעישה על חשבון הבנק שמחזיקה בניגוד לחוק רעיית ראש הממשלה, לאה רבין. ידיעה שהתגלגלה מהעמוד הראשון ועד להודעה הדרמטית של יצחק רבין ב–7 באפריל על הסרת מועמדותו לתפקיד הרם בבחירות שנערכו חודש אחר כך, שהדהימו עם מהפך היסטורי. לראשונה מאז קום המדינה, הימין עלה לשלטון. מנחם בגין, שעמד בראש הליכוד, התמנה לראש הממשלה. מהפך שמשפיע על ההנהגה עד עצם היום הזה.

סתר לא היה עסקן פוליטי או תחקירן. בסך הכל בחור צעיר, סרן בחיל האוויר ששירת בנספחות הצבאית של ישראל בוושינגטון - אחראי לאדמיניסטרציה בפרויקט הבאת מטוסי F–15 לישראל. פרוד טרי, שלצד עבודתו אהב לבלות בוושינגטון הבירה, שהייתה כיפית במיוחד אחרי שהנשיא ג'ימי קרטר מילא אותה בצעירים שאפתנים.



אחרי שהיה מסיים את יומו במשרד, נהג סתר לעצור בדרך הביתה במועדון “THE APPLE TREE", שם התקבצו פקידי ממשל, סלבריטאים וכל מי שרצה להתחכך בצמרת. בשש בערב האפי אוור, ומאוחר בלילה חזרו לשם לרקוד. בביקור אחד במקום הבחין סתר בצעירה אפרו–אמריקאית יפהפייה והחל לנהל איתה שיחה. התברר שהיא פקידה בסניף בנק נשיונל, ששוכן מול השגרירות. התברר כי בבנק זה עובדי הנציגות ניהלו את החשבונות האישיים. השיחה התגלגלה עד שהבחורה סיפרה בתמימות שגם אשת ראש הממשלה, לאה רבין, עדיין מנהלת שם את ענייניה הפיננסיים.

יצחק רבין שימש כשגריר ישראל בארצות הברית מ–1968 עד 1973. לא הייתה בעיה שינהל שם חשבון, אבל הוא היה אמור לסגור אותו אחרי שובו לארץ. השארת חשבון פתוח היא עבירה על הוראות פיקוח המטבע. כל אחד ידע זאת, גם סתר. הוא שאל את הפקידה אם היא בטוחה בכך. היא ענתה שכן. סתר ביקש שאם היא רואה שוב את רבין בסניף, שתתקשר. הוא ביקש לראות את החטא במו עיניו, לפני שהוא ממשיך לפעול. הפקידה התקשרה.

“סיפרתי בשגרירות שאני ניגש לבנק ושאלתי אם מישהו מעוניין להצטרף", סתר משחזר. “המזכירה של הנספח הכלכלי ואחד מאנשיו של השגריר שמחה דיניץ התלוו אלי. אותה פקידה קיבלה אותי בשמחה ואמרה ‘הרגע לאה רבין יצאה מפה'. שאלתי אותה בכוונה, כדי שגם השניים האחרים ישמעו: ‘מה היא עשתה פה?'. היא ענתה: ‘מה זאת אומרת, יש לה חשבון'. בדרך לשגרירות שני אלה שבאו איתי היו מפוחדים, אמרו שנעזוב את זה. החלטתי להמשיך. בלילה נסעתי הביתה עם הנספח הצבאי, האלוף במיל' אברהם אדן (ברן), שהיה שכן שלי. סיפרתי ושאלתי: ‘מה עושים?'. הוא ענה: ‘עשה מה שלבך אומר לך'. שאלתי מאיפה יש לזוג רבין כסף בחו"ל, והוא טען שכשרבין היה שגריר, הוא היה נותן את חסותו לאירועים. בכל זאת רמטכ"ל, גיבור מלחמת ששת ימים. הוא היה מקבל על זה כסף".

למה זה הטריד אותך?
“היה בי כעס נורא על ההנהגה עוד ממלחמת יום הכיפורים. ראיתי את הסיאוב במפלגה, ואני בא מבית של אחדות העבודה. אבי העריץ את אלון וגלילי. זה בית ששרו בו שירי ארץ ישראל, ואחדות העבודה הייתה ערך עליון. ראיתי בזה בגידה".

סתר החליט להעביר את הסיפור לעיתונות. “מאוד רציתי לספר לנחום ברנע, שהיה שליח עיתון ‘דבר'. שלוש פעמים כבר הייתי בדרך לדפוק על דלתו ובסוף התחרטתי. פחדתי שחנה זמר, העורכת הראשית, תצנזר. את דן מרגלית לא הכרתי. הכרתי את אשתו לוצ'י (אליאורה ז"ל - א"ל). מאוד אהבתי אותה. סיפרתי לה את זה כשנפגשנו במסיבה, והיא העבירה לדן".

"הייתי עושה רוורס עם הגילוי" יורם סתר, צילום פרטי

סיפור בבטן

מרגלית לא היה אז בסביבה. הוא ויורם רונן, כתב הטלוויזיה הישראלית, נבחרו לייצג את העיתונות, שליוותה את ראש הממשלה בביקורו אצל הנשיא קרטר בוושינגטון בדרך מיאמי, שם רבין נאם בפני הנשיאות הבכירה של הבונדס. בהמשך נסעו לניו יורק לפגישה עם האגודה ליחסי חוץ של ארצות הברית.
“מרגלית פגש אותי במלון ושאל אם יש לי העתק מהנאום של רבין בפני האגודה ליחסי חוץ", נזכר דן פתיר, מי שהיה אז יועץ התקשורת של רבין ואחד ממקורביו. “אמרתי: ‘תעלה לחדרי ואתן לך'. אני זוכר את זה כמו היום, הוא פתאום תפס אותי ואמר: ‘מסתובב לי בבטן סיפור שלמישהו ממשפחת רבין יש חשבון בנק בוושינגטון'. אמר: ‘אל תמהר, סופשבוע עכשיו'. עניתי שאנסה להשיג את תגובתו של יצחק לפני שנמריא לישראל".

מרגלית לא שוכח את האירוע: “הייתי נבוך, משום מה דיברתי עם דן פתיר באנגלית וזה טיפשי, הרי שנינו דוברי עברית. אמרתי לו שאם ראש הממשלה יוציא הכחשה, לא אלך לחפור מתחת לעורו, אלא אם אמצא שהוא משקר. פתיר התחמק ממני ואמר: ‘אני אבדוק, אני אבדוק'".

"סיפרתי ליצחק והוא קפא". דן פתיר, צילום: אריאל בשור

פתיר דווקא מספר שאותה שיחה קצרה עם מרגלית ניקרה חזק בראשו: “חברי לעבודה אפרים פורן היה אז המזכיר הצבאי. פרקתי בפניו את הסיפור. שאלתי מה עושים. הציע שאלך למחרת בבוקר ליצחק. אמרתי ‘פרויקה, אם זה לא נכון, יתפוצץ הבלון. ואם זה כן, אז יכולה להיגרם אי־נעימות מבחינת יצחק'. לא ידעתי אם הסיפור פוליטי או רכילותי. בשבת בבוקר ניגשתי לחדרו של יצחק, אבל המזכירה אמרה שהוא בארוחת בוקר עם קיסינג'ר. חיכיתי לסיום הפגישה ונכנסתי. סיפרתי, ראיתי שהוא קופא במקומו. אמר: ‘תבוא בעוד חצי שעה'. חשבתי שהוא רוצה לעכל, אולי לשוחח עם לאה. חזרתי ואז הוא אמר: ‘עזוב את זה'. הסברתי: ‘אם זה לא נכון, אז אפשר ללכת על זה חזק. ואם יש פה גרעין של אמת, חייבים לטפל. התגובה הכי גרועה היא אין תגובה'. עשר נוסחאות הצעתי והוא המשיך: ‘עזוב'. הבנתי שהוא נעול. אמרתי: ‘יצחק, יש זמן, אל תאיץ בעצמך'. בערב הוא היה אמור להופיע בבית הכנסת הגדול ומשם נסענו לשדה התעופה. חיפשתי את מרגלית ולא מצאתי. צלצלתי לביתו בוושינגטון, אשתו ענתה. אמרתי לה שתמסור שאין תגובה מיצחק. אם תהיה, אודיע".
רבין המריא לארץ במוצאי שבת ללא תגובה מסודרת. לידו במטוס התיישב מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עמוס ערן. רבין הכיר אותו עוד כשהיה שגריר בארצות הברית - ערן שימש כיועץ המדיני בשגרירות, בפועל יד ימינו. במשך שנים נהגו גם לשחק טניס ביחד.

נפגשתי עם ערן במלון "דן אכדיה" בהרצליה, היכן שהוא ורבין נהגו לשחק טניס ולאחר מכן לתפוס פינה ולשוחח על סדר היום. “חצי שנה לפני אותה ידיעה עיתונאית ישבתי במשרד ראש הממשלה בירושלים ונכנס מישהו שלא אגיד את שמו. הוא אמר: ‘אני מוכרח לדבר איתך'", ערן נזכר. “הבחור סיפר שבאותו בוקר יצאו שני אנשים מהארץ ‘לחפש' את רבין בארצות הברית. משום שרבין שירת שם במשך חמש שנים, אז יש להניח שלא סגר את חשבון הבנק שלו, כי תמיד יש תקופת מעבר ומחויבויות כספיות. הרמתי טלפון ליצחק, שכבר היה בביתו ברמת אביב. הייתה שעה מאוחרת. אמרתי: ‘אני חייב לדבר איתך עוד הלילה'. הוא שאל: ‘מה בוער? מחר בבוקר אנחנו נפגשים'. היה קשה לדבר איתו כשהוא היה עייף. אמרתי: ‘אם זה לא היה רציני, לא הייתי מצלצל'.
“הוא הזמין אותי בחוסר חשק. תוך פחות משעה הייתי אצלו. סיפרתי על הפגישה והסברתי שאנחנו בתקופה מתוחה, מכל זבוב עושים פיל. הוא שאל: ‘בשביל זה באת?'. אמרתי לו: ‘לך תדע איך דברים מתפתחים. אם יש משהו שלא הספקת לסגור - חשבונות, כרטיסי אשראי - טפל בזה'. רבין ענה: ‘פינאטס. מה אתה מבלבל את המוח'. לפתע ביקש ממני לחכות ונכנס לחדר השינה. לאה כבר הייתה במיטה. הוא אמר לה: ‘בואי תשמעי מה עמוס אומר'. היא לבשה חלוק וישבה מולי. חזרתי על דברי. היא טיפלה בדברים האלה. ‘אל תדאג, יהיה בסדר', אמרה. הלכתי לדרכי. במשך כמה חודשים, כל שבועיים, הזכרתי. אמרו לי: ‘נודניק, תפסיק'. באותה טיסה לא רציתי להגיד לו: ‘אמרתי לך'".

כשנפגשנו בבית המלון, ערן צחק. “לאה סיפרה לי דבר מאוד מעניין", הוא שחזר. “כמה שבועות אחרי שהייתי אצלם בבית היא שהתה בוושינגטון וחשבה לסגור את החשבון. נכנסה לסניף, היו שם מלא ישראלים, אז היא התחרטה. אמרתי: ‘לאה, במקרה אחד מידידי הטובים הוא דירקטור בבנק. היית נותנת פרטים, הייתי מצלצל אליו, היינו סוגרים שם ומעבירים לחשבון בארץ. ושלום על ישראל'".

רק שלא היה זמן לבכות על חלב שנשפך. ערן ייעץ לרבין עוד במטוס, בדרך ארצה, לא להתמהמה ולשכור עורך דין בכיר. במקרה, מיד אחרי הנחיתה, ממש לפני שנכנס הביתה, רבין פגש ברחוב את עו"ד שמעון אלכסנדרוני, שהתמחה במסחר. הוא ביקש ממנו להתלוות אליו לביתו ושאל אם יהיה מוכן לטפל בתיק.

אלא שהידיעה עדיין לא פורסמה. מרגלית חיכה ליום שני בבוקר, כשהבנקים נפתחים, וניגש לסניף הנכון. “כתבתי צ'ק על סך 50 דולר לפקודת לאה רבין והפקדתי", העיתונאי הבכיר נזכר. “באותו שלב לא ידעתי שגם יצחק בעל החשבון. הפקידה בדקה שיש חשבון ורשמה מאחורי הצ'ק את מספרו. זכרתי בעל פה והלכתי. למחרת הידיעה פורסמה בעיתון ‘הארץ', מישהו שם אותה דווקא בהצנעה בעמוד הראשון. חשבתי שזו ידיעה גדולה, אבל לא העליתי בדעתי שהיא תפיל ראש ממשלה. מתי גולן, שהיה הכתב המדיני, צלצל ולחץ: ‘תעשה פולו–אפ, אחרת הידיעה תמות'. ידעתי רק דבר אחד: שהאיש שמטפל בחשבון שלהם הוא פרופ' דוד נחמנסון, שהיה דוד של לאה. טלפנתי אליו לניו יורק ושאלתי כמה כסף יש בחשבון. הוא ענה: ‘בישראל הופיע הסיפור, נעשה לכלוך פוליטי ליצחק'. הוא לא ידע שזה אני. המשכתי: ‘כמה היה להם?', והוא ענה: ‘לא יכול לספר, כי לאה ביקשה ממני להשמיד את המסמכים'. אמרתי תודה, סגרתי את הטלפון והעברתי ידיעה לעיתון: ‘לאה הורתה לי להשמיד את המסמכים'. לימים סיפר לי אהרן ברק, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, שהידיעה השנייה היא שהדליקה אצלו את האור האדום, לא הראשונה".

"רבין לא לקח אחריות". דן מרגלית, צילום: שמואל רחמני

הג'וב אבוד

היום, כדבריו של הקומיקאי אודי כגן, שמחקה את ח"כ דוד ביטן, בטח מישהו היה אומר על פרשה כזו: “ואם קרה, אז מה קרה?". זה נראה כעניין שולי, אבל לא אז.

“הביקורת בתוך המפלגה הייתה חזקה משל מבקר מדינה", מספר השר לשעבר משה שחל, אז סגן יו"ר הכנסת וח"כ מבטיח בעבודה. “המפלגה קבעה נורמות איך חבריה צריכים לנהוג ומה עליהם לעשות, וכל סטייה הביאה לביקורת חזקה מכל מוסד חיצוני. באותה תקופה היינו אחרי ההתאבדות של אברהם עופר, פרשת ידלין. הרגשנו מבוישים. לא תיארתי לעצמי שאצלנו יקרו מקרים כאלה".

במפלגה חשבו בהתחלה על פתרון בדמות תשלום כופר, קנס שיסגור את פרשת חשבון הדולרים. “נפתחו שיחות עם אהרן ברק ועם שר האוצר יהושע רבינוביץ'", מספר ערן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. “המחשבה הייתה על כופר. הרי שני חשבונות הבנק בארצות הברית היו קטנים, 17 אלף דולר יחד. סכום מגוחך. רבינוביץ' אמר שהוא רוצה להביא את הנושא לוועדת הכופר. ברק אמר לו שאם יהיה בג"ץ הוא לא יגן עליו. כמו שעכשיו היועץ אמר בחוק ההסדרה. לא יודע איזה ג'וק נכנס לו לראש".

"הביקורת בתוך המפלגה הייתה חזקה משל מבקר המדינה". משה שחל, צילום: קלאודיו פיימבלט

מרגלית דווקא מבין היטב את החלטת ברק. “לפי ה'ניו יורק טיימס', היו שם 90 אלף דולר, של אז, שזה המון כסף", הוא מדגיש. “אני לא חושב שרבין רצה להבריח כסף, הוא לא רצה להביא את הכסף הזה לישראל. הרי הייתה מתעוררת השאלה למי שילם מס הכנסה? בנקודה הזו אני באמת לא יודע. זה נשמע מטורף ששגריר ישראל שילם בארצות הברית מס הכנסה, ואם לא שילם שם אז בטח שלא בישראל. ברק התחיל בחקירה שגילתה שמה שטענו בהתחלה, שהיו שם בסך הכל 2,500 דולר, לא היה ולא נברא. שר האוצר אמר שיפתור את הבעיה בכופר ולא יהיה רישום פלילי. ברק ענה שיהיה בג"ץ, רבינוביץ' המשיך: ‘לא יגישו', אז ברק החזיר: ‘אני אגיש'. ברק היה אדיר. שלא תהיה אי־הבנה, רבין לא לקח אחריות. לאה לא הייתה נותנת לו להתפטר מהממשלה. אלא מה, ברק אמר לרבין: 'או שתתפטר וזה ייתר את הצורך להעמידך לדין, או שאעמידך לדין'. אז רבין התפטר. הוא ידע שהג'וב אבוד. ב–92' הצבעתי בעדו. לא שללתי או פסלתי אותו לכל החיים".

מרגלית הציע שברק יאמת את גרסתו. היועץ המשפטי לשעבר ענה בכתב: “בנסיבות העניין איני מוכן להתראיין".

לאה רבין אכן ישבה לבדה על ספסל הנאשמים, אבל מקורביו של ראש הממשלה המנוח טוענים שהדברים נראו אחרת. “יצחק רצה להופיע ביחד איתה, או במקומה", מספר פתיר, שהיה יועץ התקשורת. “שכנענו אותו שהיא תלך לבד. הוא הרי כבר התפטר מהמועמדות לראשות הממשלה. המשפט היה בבוקר, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קרוב מאוד למשרד שלנו בקריה. רבין אמר: ‘תעשה טובה, תתמקם באולם, אל תתבלט, אבל תהיה בקשר עין עם לאה'. סימן שהוא עוקב אחריה, כמו להחזיק לה את היד. צריך להבין, רבין לא התפטר אף פעם מראשות הממשלה, הוא התפטר מהמועמדות לראשות העבודה בבחירות. זה הבדל קטן שהיה חשוב לו. למה? הוא לא רצה להסיר מעצמו אחריות. לא יודעים, אבל על כל המבצעים הצבאיים עד לבחירות הוא חתם כמקובל. אחריות ראש ממשלה".

מקום 17

היום שבו רבין החליט להודיע לעם שהוא זז הצדה נקבע במפתיע ליום היסטורי אחר: גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין מכבי תל אביב לווארזה האיטלקית, משחק שהוביל לזכייה ראשונה של הקבוצה הישראלית בתואר ולשמחה היסטרית (כתבה נרחבת ומיוחדת במלאת 40 שנה לזכייה ההיסטורית של מכבי באליפות אירופה תתפרסם ביום שני, במוסף ערב החג של "מעריב").

“רבין קרא לי אליו ואמר: ‘יש לחץ ציבורי גדול, לא אשאיר את לאה לבד במערכה. החלטתי להתפטר, גם מהכנסת וגם מראשות הממשלה'", נזכר עמוס ערן. “ישבתי איתו כמה שעות לפני שמסר את ההודעה ואמרתי: ‘אני לא נכנס איתך לוויכוח לגבי ראשות הממשלה, זו החלטה אישית, אבל אתה מעניש את עצמך הרבה מעבר למה שצריך עם התפטרות מהכנסת'. אמרתי לו: ‘יש קרוסלה שאם אתה בפנים היא יורדת ועולה, אבל אם אתה מחוצה לה, אתה מחוץ למשחק'. הוא אמר: ‘עזוב'. שלחתי את הנהג להביא את לאה ושנינו ישבנו איתו כדי שלא יתפטר מהכנסת. צחוק הגורל שעד אז הרשימה לכנסת הייתה מעשה ועדה מסדרת. אנשים לא ידעו שהוא עומד להתפטר וכל הזמן צלצלו משלחות מהצפון, מהנגב, ‘תכניס אותנו'. סוריאליסטי לגמרי. ישבנו איתו הרבה זמן עד שבסוף הוא אמר: ‘הקרוסלה? יש בזה היגיון'. רבין שינה את ההודעה וביקש שאעדכן את שמעון פרס. ‘תגיד לו שאני עומד להגיש התפטרות, מסכים להישאר ברשימה, אבל יש בקשה אחת: אני רוצה להיות במקום שבו התחלתי, 17. לא רוצה בחמישייה הראשונה'. הלכתי לפרס, שישב במשרד הביטחון. עדכנתי והגשתי את הבקשה לגבי המיקום. פרס אמר ‘מכבד את רצונו'. הם לא דיברו".

"השידור תוכנן לאחרי חצות ונבלע בשמחה" צילום מסך

רבין הסכים לומר את דברו לאומה אחרי משחק הכדורסל, אי־שם בסביבות חצות. לא חשבו אז שמכבי תנצח את האיטלקים הפייבוריטים, לכן ההודעה הדרמטית די נבלעה בשמחה הספורטיבית.

“לשכת ראש הממשלה הייתה בבניין הישן שלה, שער ויקטור בקריה", מספר פתיר. “הטלוויזיה הישראלית בצד השני של הכביש, מרחק יריקה, אבל ראש ממשלה לא יכול ללכת ברגל. אז יצחק אמר לנהג לנסוע והסביר שנחכה באולפן עד לתחילת השידור. יצחק היה דייקן. קיבלתי את הידיעה על הניצחון בכדורסל, והוא אמר שהוא לא רוצה להפריע לעם לחגוג. התחילו לזרום אלפים דרך רחוב קפלן לכיוון העירייה. המכונית עמדה, בכביש עברו אלפי חוגגים, ורבין אמר לנהג: ‘תן לחבר'ה לעבור, לא רוצה להפריע'. תחשוב על הסיטואציה: העם זורם שמח, וראש הממשלה יושב במכוניתו בדרך להודעה דרמטית".

איפה הצלמים?

מי שישב מול רבין באותו שידור היה יעקב אחימאיר, הכתב המדיני של הטלוויזיה הישראלית. “הגעתי לאולפן ואין צלמים, כולם בכיכר מתעדים את השמחה", הוא מספר. “שיירת ראש הממשלה עמדה להגיע, ואני לא יודע מה לעשות. בסופו של דבר הפמליה נכנסה, גם הצלמים, ומה שנשאר בזיכרוני זה שלא היה שם מצב רוח שפוף. לאה רבין אפילו צחקה. לא הרגשת שראש הממשלה עומד להתפטר. אני דווקא הייתי מאוד מתוח".

לי הוא נראה קצת נבוך בראיון.
“רבין היה אדם מאוד רציני. הכרתי אותו קצת באופן אישי והוא התנהג בראיון בצורה ממש אצילית, לקח על עצמו אחריות למעשה. תמיד דיבר בצורה ישירה, לא עיגל פינות. היום זה נשמע בדיחה, התפטרות מראשות ממשלה בגלל חשבון בנק אסור בחו"ל, אבל הוא לא היה אחד שעושה תרגילים".

באותו ראיון אחימאיר שאל את רבין: “אדוני ראש הממשלה, האם גם אתה משכת כספים מהחשבון בוושינגטון, או שזו הייתה רק רעייתך, הגברת רבין?". רבין השיב: “זה לא רלוונטי, משום שכל מה שהיא עשתה מקובל גם עלי". המראיין המשיך: “וזה היה בידיעתך?". רבין לא היסס: “הכל. אין לנו סודות והכל מקובל בינינו. מכל מקום, נראה לי שהנושא הזה קיבל ממדים בתוקף העובדה שאני ראש ממשלה, מועמד מטעם מפלגת העבודה לראשות הממשלה בקדנציה הבאה, ערב בחירות. הנושא הזה קיבל ממדים, לפי דעתי, בלתי פרופורציונליים לסך כל הבעיות שלנו, כי ביסודו של דבר איש בתפקיד ציבורי צריך להימדד בשני מישורים - מישור הדרך שבה הוא מבצע את תפקידו, והמישור השני הוא ההתנהגות האישית. אין לי ספק שבתחום ההתנהגות האישית היה פה משגה. היה פה משגה שלא העלמתי, וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי, במסגרת החוק, בהתאם לנוהל הרגיל, לכפר עליו".

אחימאיר זוכר שכשהסתיים הראיון הוא ורבין יצאו החוצה. ראש הממשלה הצית סיגריה של אחרי. “דוד רובינגר עמד מהצד עם המצלמה, ואילו אני אמרתי לרבין: ‘תזכור, אדוני ראש הממשלה, שיש לך עוד ידידים'. הבנתי שהוא ייכנס לתקופה קשה. כשיצאתי עם המכונית מהקריה, באחד הרמזורים עמדה מונית. חיכינו שהאור יתחלף והנהג שלה פתח את החלון וצעק: ‘אחימאיר, איך הסתיים מכבי?'. אני עדיין המום מהודעת ראש הממשלה, ואת זה מעניין המשחק. עם ישראל".

"הייתי המום מההתפטרות ושאלו אותי על מכבי". יעקב אחימאיר, צילום: אביב חופי

על מפלגת העבודה השתלטה עגמומיות, עוד מכה בדרך למהפך. “זו הייתה הקדנציה השנייה שלי בכנסת. השיקולים היו פוליטיים. מה יהיה עכשיו, מה עם הבחירות? הלם", מספר השר לשעבר שחל. “רבין הפך לבודד, ולדעתי אם פרס היה מצליח להרכיב ממשלה ב–77', רבין היה מסיים את דרכו הפוליטית".
עמוס ערן זוכר היטב את הבדידות של חברו אחרי שהכל נגמר: “הוא הרגיש שסידרו אותו, שמו לו מלכודת. אמרתי לו: ‘עברנו תקופה סוערת, לא זוכר שלקחת יום חופש בחייך. קח את לאה, אני אקח את יעל וניסע לכמה ימים, נתרחק מההמולה'. הזמנתי חדרים במלון 'דן קיסריה' ונסענו. למחרת שאלתי: ‘מישהו צלצל?'. הוא אמר ‘אף אחד'. ארבעה ימים היינו שם וכמעט אף אחד לא התעניין בשלומו".

שחל, ראש הסיעה, שחזר את הימים הראשונים באופוזיציה: “רבין היה כעוס, רגזן, הייתי אומר שראה את מטרת חייו להתחשבן עם פרס. אל תשכח שחשד שפרס היה זה שהדליף את הידיעה לדן מרגלית. לי פרס נשבע שזה לא הוא. יום אחד הזמנתי מרצה, פרופ' יחזקאל דרור, שיבוא לסיעה וידבר על ממשלים. הפרופ' העלה ביקורת על ממשלות שמפסידות שלטון. רבין חשב שזה כוון נגדו ואמר: ‘מי אתה שתדבר, מי הזמין אותך?'. הוצאתי את רבין מחדר הישיבות. הפריע. הוא היה אובססיבי".

קוטג' לצהריים

מי חשב אז שאותו פוליטיקאי מובס יהפוך כעבור שנים לסמל למנהיגות. היום, על רקע הידיעות והחקירות, מצחיק לחשוב על איזו פרשה התעכבנו אז.
“איזו שחיתות? מזבוב עשו פיל", ערן משוכנע גם היום. “רבין היה צנוע. בשנים האחרונות היה לו שיגעון שמירה על המשקל. הייתי נכנס אליו בצהריים והוא היה אוכל גבינת קוטג'. הייתי אומר: ‘אתה צריך כוח', אז הוא היה עונה: ‘בערב אוכל סטייק'. סטייק היה בשבילו השיא. כל החשבונות שלהם היו עוברים אותי בבית ראש הממשלה. שום דמיון להיום".

אפילו עם מרגלית בני הזוג רבין הספיקו להשלים לפני מותם: “כמה חודשים אחרי המהפך, שאול שיף, שהיה הכתב של ‘הצופה', שאל אם אני מעוניין בפגישה עם רבין. עניתי שבטח. באתי לקריה מתוח וכשנכנסתי ראיתי שגם הוא מתוח. הודעתי שאי אפשר להתחיל בלי העניין ההוא. סיפרתי לרבין שאמרתי בזמנו לפתיר שאם תכחיש את נושא החשבון, לא אחפור מתחת לעור. רבין ענה: ‘ומה רצית, שאשקר ואגיד שאין לי חשבון?'. באותו רגע הוא קנה את לבי. עברו הרבה שנים, וגיורא מיוחס, שניהל את מרכז רבין, צלצל וביקש שאראיין את לאה למרכז. הסכמתי. אני ולאה כבר היינו ביחסים טובים. כמה זמן לפני כן ישבתי לידה בארוחה, והיא, שמעולם לא דיברה איתי על החשבון, פתאום אמרה: ‘אתה יודע שהיה עוד משהו שלא גילית'. שאלתי: 'מה?', אבל ישב לידנו איש אחד שלפתע החל לצעוק: ‘לא מאמין, לאה רבין ודן מרגלית ביחד'. לא הצלחנו להשתיקו, וללאה היה פתיל קצר, אז היא אמרה: ‘בפעם אחרת', קמה והלכה. חשבתי שאם יהיה ראיון אזכיר לה. לא הגענו אליו. היא אושפזה ונפטרה".

הקריירה העיתונאית של מרגלית עלתה מאז אותו פרסום והוא הפך לאחד מבכירי העיתונות הישראלית, כמו אחימאיר שהיה ועודנו אייקון בערוץ הראשון. פתיר המשיך לשמש כיועץ תקשורת גם בתקופתו של מנחם בגין, שותף להסכם השלום עם מצרים. ערן ממשיך להתרוצץ, משמש בגיל 80 כדירקטור בחברת כלל ביטוח. שחל נשאר בפוליטיקה אחרי מהפך 77' עוד כ־20 שנה, עד שחזר לעבודתו כעורך דין מצליח.

רק סתר נותר באלמוניותו, מעולם לא ביקש להיות סלב. “לא הייתי אומר מילה אם הייתי יודע מה יהיו התוצאות", הוא מדגיש. “לא שהיה לי משהו נגד בגין, שנבחר אחרי רבין. דווקא חשבנו שהגיע האור אחרי הסכם השלום, אבל כשאתה רואה את ההמשך, אוי ואבוי לנו".
 
"האשים את פרס בהדלפה". שמעון פרס בישיבת המפלגה, צילום: שמואל רחמני