"זה היה במוצאי שבת, 4 בפברואר 1950. אבי משולם, אמי טובה, אחותי רוחקה ואנוכי ישבנו בביתנו ברחובות סביב תנור הנפט הישן שלנו, שהוכיח את מעלותיו גם בקור העז ששרר בחוץ וחדר פנימה לבית. בערך ב–9 בערב הקישה על הדלת אראלה, בת השכנים, וקראה בהתרגשות: 'מה אתם יושבים בבית כמו גלמים? צאו החוצה, יורד שלג'. שלג ברחובות? לא ייאמן. מיהרנו החוצה ולעינינו נגלה מחזה מרהיב: פתיתי שלג גדולים, דמויי נוצות לבנות, ריחפו וצנחו מהשמיים. החצר שלנו הייתה מכוסה בשטיח לבן שכמותו לא ראינו מעולם".



ההיה שלג ברחובות או שמא חלמנו חלום? מתברר שהיה, חד–פעמית, כפי שהיה ברחבי ישראל הקטנטונת דאז. במושבה הושבתו הלימודים ליומיים שלושה. לא ייאמן כי יסופר, אבל בנו בה בובות שלג, כמו באירופה. "בסך הכל יצאנו בשלום מגל השלג והכפור, מה שאי אפשר לומר על מחנות העולים (המעברות), שבהם התגוררו רבבות באוהלים. מבצעי פינוי רחבי היקף נערכו בכל הארץ. אלפי ילדים הועברו לבתי תושבים ותיקים".



חרם על אמריקה



"אנוכי" כאן הוא ד"ר מרדכי נאור (82), הסופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, בעבר מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב ומפקד גלי צה"ל. לאחר שפרסם יותר ממאה ספרים, ובהם ביוגרפיות של אישים דוגמת הברון רוטשילד, פנחס ספיר, חיים לסקוב ויעקב דורי, התפנה לכתוב בספר "כאלה היינו", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, את סיפורו האישי, ובו הוא מזמין את קוראיו למסע במנהרת הזמן בישראל הצעירה של שנות ה–50.



"בחרתי שרירותית את התקופה שבין 1 בינואר 50' ובין 21 בינואר 60' - היום שנולדה בו בתי הבכורה נטע", מסביר נאור. "לאחר שהתנהלה מלחמת העצמאות וקמה מדינת ישראל, שעליהן כתבו רבים, העדפתי להתרכז בעשור הראשון, שלדעתי היה העשור המכונן של המדינה. אלה היו ימי התום, ובהם האמנו בכל - בציונות, בקיבוץ ובבן־גוריון. ראינו בו סגן אלוהים".



ב–1 בינואר 50', כשהייתה המדינה תינוקת בת שנה ושבעה חודשים, ונאור היה נער בן 15 וחצי, חגגה רחובות את יום הולדתה ה–60 ועמדה להפוך, על 15 אלף תושביה, ממושבת ההדרים לעיר. הוא היה ילד הסנדוויץ' של הוריו - משולם לבית לרנר, צבע במקצועו, וטובה, בעלת חנות סדקית קטנה, גלנטריה בלשון הימים ההם - בין רינה, הבכורה, אז בת 23 וחברת קיבוץ יחיעם, ובין רוחקה בת ה–12.



איך חיו אז בבית שנבנה ברחוב לא סלול, סמוך לפרדס גדול? "שטחו של הבית היה כ–60 מ"ר", נזכר נאור. "היו בו חדר אורחים, ששימש גם חדר השינה של ההורים, חדר נוסף שהתגוררנו בו רוחקה ואני, ועוד היו בו הול, מטבח, שירותים ומרפסת מקורה. חצר בת חצי דונם הקיפה אותו, ומאחורי הבית ניצב צריף. המשפחה התגוררה בו לפני שנים, ועתה הושכר לדיירים וסייע בפרנסתה".



התנאים נשמעים כיום בלתי מתקבלים על הדעת, אבל אז איש לא חשב לקטר. "לסירוגין התגוררו אצלנו דיירי־משנה, כדי למלא את החור התקציבי הנצחי שלנו", מעיד נאור. "אם זה היה גבר, ישנתי איתו באותו החדר, ורוחקה אחותי נדדה למיטה מתקפלת בהול; אם זו הייתה אישה - התחלפנו".



נאור למד בתיכון מאוחד רחובות. בהיותו נער היה חבר נאמן בקן התנועה המאוחדת: "באביב 50' העלה מישהו את הרעיון שסרטי הקולנוע, בעיקר האמריקאיים, מקלקלים את הנוער וראוי להחרימם. החלטנו, כמה חברים מהתנועה, שבמשך שנה נימנע מצפייה בסרטי קולנוע. לא נבהלנו ממבטי הלגלוג של מי מחברינו שחשבו שאנחנו מטורפים".



נאור הנער השתדל לסייע להוריו בכלכלת הבית. תקופה מסוימת חילק, רכוב על אופניו, את "הדור", עיתון מפא"י, לבתי המנויים. ואולם הקריירה העיתונאית המוקדמת שלו הסתיימה בטרם עת: בשעת מילוי תפקידו נתקלו אופניו באבן, הוא עף ונחבל בזרוע שמאל. בחופשות החגים עבד בפרדסי המושבה. את כל שכרו מסר להוריו, פרט לארבע לירות שקיזז לטובת רכישת קומקום חשמלי - לבית, כמובן.



"האם היינו עניים?", שואל נאור בספר. "ללא ספק", הוא משיב. "האם חשנו עצמנו עניים? לגמרי לא. רוב המשפחות חיו בתנאים דומים, כך שלא היו לנו רגשי נחיתות או אפילו קנאה. הייתה לנו גם גאוות יחידה של דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה, כך שהמחסור לא נתפס כמשהו קשה או מתסכל".



טיפוס מסוכן



בספטמבר 50', לאחר תרועת חצוצרה, נגינת "התקווה" ודברי ברכה מטעם ראש הממשלה ושר הביטחון בן–גוריון, החלו שידורי תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל. למאזין המושבע נאור היו אורה ושמחה. "מי שלא הכיר ולא זכה להאזין לשידורי הרדיו של שנות המדינה הראשונות, לא יוכל להבין את גודל השעמום הרדיופוני", הוא כותב. "קול ישראל שידר בגל יחיד, ואף לא בכל שעות היממה. לנו, נערים ונערות בגיל העשרה, חסרה תחנה דינמית יותר, שתשדר פזמונים ותוכניות קלילות. מפעם לפעם נהגתי להאזין לשידורים באנגלית מתחנת השידור של הצבא הבריטי בקפריסין, ואפילו לתוכניות פזמונים בצרפתית, ששודרו ברדיו דמשק".



מסעות במרחבי ישראל היו אז להיט. הטיפוס על מצדה היה גולת הכותרת, וליקוק לימונים היה תרופה למשמעת המים הקפדנית שהוטלה על המטיילים. "ממרחק השנים אני יכול לקבוע שהטיפוס למצדה היה מבחן משולב של אומץ ושל סיכון - להעלות לשם חבר'ה צעירים בדרך כה מסוכנת", כותב נאור מנקודת מבט מבוגרת. "נס גדול שלא אירעו שם אסונות".



החו"ל של הנער נאור היה בקיבוץ יחיעם, שם התגוררה אחותו רינה. הוא הגיע אליה בלא פחות מארבעה אוטובוסים: "בנהריה היה האוטובוס מתמלא בעשרות עולים מגלויות המזרח והמערב, לבושים בבגדים ססגוניים, שבדרכם למעברת אשרת נשאו מצרכי מזון, כלי בית ואפילו עופות. פעם אחת נסעתי בחברתה של עז".



בבחירות 51' התייצב נאור לעזרת מפא"י, המפלגה של הוריו: "התייצבנו בסניף המקומי והוטלו עלינו משימות של הדבקת כרוזים וביקור בבתי אזרחים, כדי לעודדם לצאת ולהצביע. קישטנו את האופניים באות א' ובמשך יומיים הסתובבנו בעיר, חשים בכובד האחריות על כתפינו".



סיפור מדהים היה כרוך בשכנות של התיכון לארמון נשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן. כשנודע שחלה החמרה בבריאותו, ניגשה משלחת מהתלמידים אל המנהל פוזנר עם בקשה מוזרה, ולפיה הדאגה לשלום הנשיא מפריעה להם להתרכז בלימודים. הם השיגו מהמנהל אישור שמדי שיעור יישאר אחד מהם בחוץ וישקיף לעבר הארמון, כדי לראות שנס הנשיא עדיין בראש התורן. ויצמן החזיק מעמד עוד קצת והשיב את נשמתו לבורא לאחר שנאור ושות' סיימו את לימודיהם.



בחורף הסתער שיטפון לא נורמלי על יושבי המעברות. נאור ושות' נרתמו לעזרת תושבי מעברת רחובות. הם ביקשו להעביר את ילדיה לבתי הספר בעיר, שהיו ריקים בשל חופשת החנוכה. "זו הייתה משימה קשה ונוגעת ללב", נאור משחזר. "לא תמיד הסכימו ההורים להיפרד מילדיהם. היה עלינו לשכנעם בתנועות ידיים, ביידיש מגומגמת ובמעט הערבית שלמדנו בתיכון, כי אנו לוקחים את הילדים למרחק קילומטר אחד בלבד, ונשכן אותם בכיתות מחוממות עד שתחלוף הסכנה".



צלב קרס על רובה



באוגוסט 52' גויס נאור לצה"ל. "תחפושות פורים החווירו לידינו", הוא מדווח. "קיבלתי מדים שהיו גדולים עלי בשלושה מספרים. על הטירונות שלנו בבסיס הטירונים בנתניה העיבה תקרית עם טירון אחד. בלילה, בהיותו ש"ג, לא אפשר לזוג שהגיע מהים להיכנס לבסיס בלי אישור. לגבר מהים לא עזרה הטענה שהוא סגן־אלוף וגם לא קרב דחיפות. במשפט פומבי לעיני כל המחנה נידון הש"ג הנחוש לכמה ימי מחבוש". השומר היה מאיר הר־ציון.



את רוב הטירונות הם העבירו בבסיס טירונים בירושלים. לתדהמתם קיבלו רובים צ'כיים שעליהם היו חרוטים צלבי קרס. התברר שרובים אלה הגיעו במלחמת העצמאות מבית החרושת הצ'כי "סקודה", והיו שאריות ייצור כפוי למען הגרמנים במלחמת העולם השנייה. הטירונים התמרדו, וכשאיימו להגיע עם השערורייה עד הרמטכ"ל יגאל ידין הביאו להם מפקדיהם רובים אחרים.



לאחר סיום הטירונות והחלפת סמל הטירון בסמל הנח"ל, יצא נאור עם חבריו לשנת הכשרה חקלאית מקוצרת במעיין ברוך. בתקופה זו, שבה שימש בין השאר עורך עלון ההכשרה, יצא לסדרה רטובה מרוב גשם בגוש שגב. שם נחתה עליהם הידיעה ש"שמש העמים", כפי שכונה אז סטלין, שליט ברית המועצות הכל־יכול, מת. אז נכשל ניסיון של שמאלני המחלקה לקבל יום חופשה כדי להתאבל.



ממעיין ברוך עבר נאור עם חברי הגרעין שלו דרומה, כדי לאזרח היאחזות נח"ל מול עזה, שעמדה להפוך לקיבוץ נחל עוז. חיילי ההיאחזות באו לקבל את פניהם בעגלה רתומה לשני סוסים. שם, בדרום, סיים למעשה את שירותו הצבאי והיה לשל"תניק, כלומר מי שממשיך בשירות ללא תשלום.



נאור זוכר היטב את יום האזרוח או חג העלייה על הקרקע, כפי שקראו לזה. הנח"ל שלח לאירוע חמישה תרבותניקים, ובהם אחת שהתבלטה. כך הוא כותב עליה: "היא מוכשרת כשד, מבוגרת בהרבה מהחיילים, בת 23 (בשל התארכות לימודיה באקדמיה למוזיקה), צחקנית חסרת תקנה ופורקת עול, שניהלה רומן עם במאי האירוע".



בתום שהות של עשרה ימים במקום השאירה בו את "הורה נחל עוז". זאת הייתה החיילת נעמי ספיר, שעד מהרה תינשא לבמאי המופע גדעון שמר. "עדיין לא ידענו אז שזו תהיה לימים נעמי שמר הגדולה", אומר נאור. לאחר שהסתיימה החגיגה, התנסה נאור בעבודה חקלאית ושם עין על צ'וצ'ו, כפי שכונתה הנח"לאית שעד מהרה נודעה כרעייתו, הפזמונאית לאה נאור.



בעודו נהנה מהחלוציות בנגב, נחתה עליו הגזירה, שלפיה נבחר ל"אחוזים" ולצאת לשליחות מטעם הקיבוץ. כשנשאל אם ירצה לצאת לפיקוד בצבא או להדרכה בתנועה, ניסה להתמרד: "אתם מכריחים אותי לבחור בין דבר לכולרה". לבסוף קיבל את דין התנועה ובחר בדבר, כעדותו, וללא כל ניסיון הדרכה קודם יצא להנהיג במשך שנה ורבע את קן התנועה המאוחדת בפתח תקווה.



בדרך לקריירה החדשה יצא לפסק זמן קצרצר בתל אביב. בדיזנגוף פגש את חברו לקיבוץ, וזה מיהר להזמינו לסעודת צהריים אצל הוריו. שם החבר: אמנון מסקין - לימים שחקן ובמאי נודע, וגם הבן של. כך כותב נאור: "לא היה גבול להתרגשותי. אחרי הכל, לא בכל יום זוכה בחור בן 19 להיפגש עם בכיר שחקני ישראל, אהרן מסקין, ועוד לאכול על שולחנו".



לכאורה, נחל נאור הצלחה רבתי במלאבס. כיום הוא מודה שלשם כך היה עליו לחצוב מים מהסלע ולשנורר כספים כדי לתפעל את קן התנועה. המצב היה רע. פעם חלב על בטן ריקה 25 לירות ממנהל לשכת המס בעיר. אז לא התגבר על יצרו. "יש כסף, נוסעים לאכול פלאפל בתל אביב", הודיע לחברו להדרכה, שנודע לימים כסוציולוג פרופ' אפי יער. "ידענו שהמעשה אינו כשר, אבל היינו רעבים", הוא מתוודה בספר. "נטלנו מתקציב התנועה שתי לירות שלמות, לשלם למונית שירות הלוך ושוב, ובעבור שתי מנות פלאפל ושתי כוסות מיץ. אבל היינו כה רעבים ומתוסכלים ממצב הביש שנקלענו אליו, שסלחנו לעצמנו".



מכתב דרמטי מאבא



בתום שליחותו בפתח תקווה, חזר לנחל עוז ומצא את עצמו בדירה אחת עם שני חברים ועם צ'וצ'ו. הגבול עם רצועת עזה התחמם. החלה סדרת הפגזות ממצרים. בינתיים סערו הרוחות בנחל עוז. חתונות נערכו בו בשרשרת. המתנות שהובאו אליהן, בפרט רדיו–פטיפון אחד, איימו על השוויון בקיבוץ הצעיר. האויב מעבר לגבול תרם לאי־שקט. כך כתב נאור באוגוסט 55' בעלון הקיבוץ: "לפתע - רעם של נפץ, וצלחותיהם של מסיימי ארוחת הבוקר הועפו ממקומן. מספר חברים שהיו בחדר האוכל הוכו בתדהמה, אך מיד התאוששו. התפוצצויות נוספות נשמעו מדי פעם. פגזים מצריים נפלו בין בתי המשק בקצב גובר והולך".



"פצצה" אחרת נפלה במשפחת נאור ברחובות. משנודע להוריו שהוא ולאה שלו נכנסו ל"חדר המשפחה" בלי חופה וקידושים, נעו אמות הספים. נוכח מכתב דרמטי מאביו מיהרו השניים להירשם ברבנות. נאור גויס כדי לשמש מדריך טיול של חברי קיבוץ מפלסים למצדה. בדרך חזרה, בעיר העתיקה בבאר שבע, איתר הזוג הצעיר צורף, וממנו נרכשו טבעות הנישואים. האיש חשב שמותחים אותו. השניים, מאובקים, במכנסיים קצרצרים ובנעליים גבוהות, נראו לו כילדים.



ואכן, בחג כלולותיהם בקיבוץ, ב–25 באוקטובר 55', היו מוטקה בן 21 וחודשיים ואשתו בת 20 ותשעה חודשים - והשניים נשואים באושר עד עצם היום הזה. דרך אגב, האוטובוס שנשכר כדי להביא את משפחת הכלה מהרצליה כמעט איחר. התברר שהם התעכבו בדרך יותר מדי כדי לצפות באטרקציה דאז - אתר קידוח הנפט בחלץ.



הגזרה בגבול הרצועה התלהטה. "חבר נחל עוז נחטף ונרצח", זעקו כותרות העיתונים. החלל היה רועי רוטברג, הממונה על הביטחון בקיבוץ. הוא יצא לעבר ערביי הרצועה שעברו את הגבול כדי לקצור בשדות המשק. עליו, שהיה בן זוגה של לאה בריקודי העם בחגיגות במקום, כותב נאור: "כל הבנים קינאו ברועי על קומתו הגבוהה, גופו הזקוף והחזק, ובעיקר על בלוריתו הבהירה". בלוויה שלו השמיע הרמטכ"ל משה דיין נאום הספד, ובו אמר בין השאר: "מיליוני היהודים אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו".



קיץ 56' היה סוער במיוחד. ב–29 באוקטובר פרץ מבצע סיני. "כל הקיבוץ ירד אל מתחת לפני האדמה", כותב נאור, ששימש רגם והוציא בהפוגות שבין ההפגזות שני גיליונות של "דפים", עלון הקיבוץ. עזה הובסה. לאה ומוטקה נאור היו מחברי המשק שמיהרו לעלות למשאית כדי לסייר בעיר הכבושה.



נוף לבית הקברות



המתח הביטחוני התפוגג באחת. רעידת אדמה אנושית התחוללה בנחל עוז. חברים במשק לא ראו טעם להישאר ביישוב המרוחק. באלה שחישבו מחדש את עתידם והחליטו לעזוב היו בני הזוג נאור. תם הפרק החלוצי בחייהם. ב–1 בינואר 57' הם עזבו ועברו העירה. ההתחלה לא בישרה טובות לזוג המובטלים. יומיים שימש נאור עוזר למחלק מוצרי תנובה ברחובות. ניסה גם לעזור לרגע בהובלת פרי הדר. את המשימה העיתונאית הראשונה שלו השיג בפרוטקציה ב"במעלה", ביטאון "הנוער העובד", שעם עורכו דאז, שמואל (שמיל) שי, התיידד במעיין ברוך. אגב כך השיג עם רעייתו בדמי מפתח דירת חדר על הגג ברחוב טרומפלדור. נוף בית הקברות שממול סידר להם מחיר מציאה.



במקביל החל נאור לכתוב גם ב"במחנה נח"ל", שעורכו, יצחק לבני, היה חברו לגרעין, מהקבוצה התל־אביבית. אגב כך נודע לו על קיומו של השבועון החדש "רימון". הוא עלעל בו בדוכן העיתונים והגיע למסקנה שכדאי לו לכתוב בו. לאחר שהשיג את היעד ומשימה רדפה משימה, הבין שעליו לרכוש מכונת כתיבה, שלדבריו "עלתה כמעט חצי משכורת חודשית". דרך אגב, לרכישתה הסתייע במכירת אלבום הבולים שלו.



נאור הצעיר יצא בהתלהבות למשימות עיתונאיות מרתקות מדן ועד אילת, אך כמו רבים אחרים לא ידע מי עמד מאחורי "רימון". רק שנים לאחר שנסגר בחיפזון נודע לו שמאחוריו עמד לא פחות ולא יותר הש"ב - השב"כ של אז - בראשותו של איסר הראל.



כדי להתקיים איכשהו, תמרן בין כמה משרות חלקיות, וביניהן התנייד באופניו. באחת מהן שימש איש יחסי הציבור של ה"אהל" ועם כל תושייתו לא הצליח להציל את תיאטרון הפועלים המקרטע. בראשית 58' עמדו להעלות שם קומדיה בתרגומו של אברהם שלונסקי. מנהל התיאטרון שלח אותו אל המשורר לשם הגהת תוכניית ההצגה. המשורר הגיש לו בחביבות כוס מיץ וכמעט כתב מחדש את התוכנייה. "עם שלונסקי לא מתעסקים", אמר לו מנהל "אהל".



מבין מרואייניו הוא זוכר במיוחד את ס. יזהר, שאותו בא לראיין עם הופעת ספר הדגל שלו, "ימי צקלג". הסופר הדגול לא מיהר להתרצות. "כתבתי ספר בן למעלה מ–1,100 עמוד; כל מה שיש לי לומר ביחס אליו כבר כתוב בו", אמר ואט–אט נפתח. הספר על שנות ה–50 מסתיים, כאמור, בינואר 60'. לאה עמדה ללדת והשתהתה. כדי להפיג את המתח יצאו השניים לצפות בקולנוע "זמיר" בסרט הרוסי "הדרך לחיים", ואז החלו צירי הלידה. הנאורים נכנסו למכונית ה"טופולינו" שלהם ודהרו לבילינסון. נטע נאור נולדה, והספר הגיע לסיומו.