פעמיים הכה גורל מוזר ומסתורי בגברים של משפחת פרזנט. במאי 1942, בעיצומם של קרבות נגד כוחות הכיבוש הגרמניים בדרום–מערב רוסיה, נעלמו עקבותיו של קצין התקשורת היהודי יוסף לזרוביץ' פרזנט. יוסף, ששירת בצבא האדום בקרבת העיר קורסק (לימים זירת קרב השריון הגדול במלחמת העולם השנייה), הותיר אחריו אלמנה ושני ילדים. ביולי 2012, 70 שנה וחודשיים מאוחר יותר, ירד בנו של יוסף, לאוניד, לטיול היומי בפארק הקרוב לביתו בפתח תקווה. לאוניד בן ה–76 היה אדם צלול, חייכן. אשתו יבגניה עוד הספיקה לעקוב אחריו במבטה מבעד למרפסת דירתם, וראתה שהוא יושב על הספסל הקבוע שלו. כעבור כמה רגעים היא שבה לעיסוקיה, וסברה לתומה שלאוניד ישוב הביתה במהרה. מאז חלפו יותר מארבע שנים וחצי, ולאוניד עדיין לא שב.

לאוניד פרזנט הוא אחד מ–529 אזרחים ישראלים המוכרזים כנעדרים. אנשים שהתפוגגו לחלל האוויר בלי להשאיר עקבות, אך הותירו אחריהם בני משפחה מתגעגעים וכואבים שלא אומרים נואש וממשיכים בחיפושים, גם כאשר לעתים נראה ששאר העולם הרים ידיים. "אנחנו מבחינתנו מחכים בכל רגע נתון לבשורה", אומר נכדו של לאוניד, דניס אסטחוב, "רוב הסיכויים שזו תהיה בשורה רעה, אבל כבר הכנו את עצמנו נפשית גם לזה".

לעבוד עם מועקה


דניס בן ה–36 זוכר היטב את היום שבו סבא שלו נעלם. "זה קרה ביום חמישי, 12 ביולי 2012. סבא גר באותה דירה בבניין משותף עם סבתא יבגניה ועם אמא שלי אירנה, הבת שלו, בשכונת יוספטל בפתח תקווה. באותו בוקר, באזור השעה 9:00, הוא יצא לטייל בפארק ציבורי קטן ליד הבית שלו, כמו שהוא תמיד נהג לעשות. הוא נעל נעליים שחורות ולבש מכנסיים שחורים ארוכים, וטי–שירט בצבע כתום עם שרוולים קצרים - צבע מאוד בולט, ככה שהיה קל לחפש אחריו. לא היה עליו ארנק ולא טלפון, לצערי, אחרת היינו יכולים לנסות לאתר את האזור האחרון שבו נקלטו אותות מהמכשיר דרך חברות הסלולר.
"סבא לא חזר בצהריים מטיול הבוקר שלו, וגם לא אחר הצהריים. אמא שלי ישנה רוב היום, היא הייתה אחרי משמרת לילה בעבודתה במפעל באזור התעשייה סגולה והייתה מאוד עייפה. רק בשעה 17:00 סבתא יבגניה ניגשה אליה ואמרה לה: 'תשמעי, סבא יצא ולא חזר'".
חשדתם שקרה לו משהו רע?








"בהתחלה לא. החלטנו לחכות קצת, אולי הוא עדיין מטייל איפשהו. לפעמים הוא היה יוצא לטיולים ארוכים ונהנה ממזג האוויר הקיצי. אז אמא וסבתא ישבו בבית וחיכו, ואני בינתיים חזרתי מהעבודה שלי באינטל בקריית גת. בשעה 20:00, כשראינו שהוא עדיין לא בא, התקשרנו למשטרה. במקביל ירדתי למטה והתחלתי לחפש בחדרי אשפה בשכונה, למקרה שאולי פתאום הוא שכח איפה הוא גר, אף על פי שהוא היה אדם צלול וזה לא משהו שהיה אופייני לו.
"למחרת נסעתי כרגיל לעבודה, אבל כל הזמן הסתובבתי עם מועקה בחזה. בצהריים אמא שלי התקשרה ואמרה: 'אתה לא יודע כמה משטרה יש פה. ממש פתחו לנו חפ"ק מתחת לבית'. מיד אמרתי בעבודה שאני חייב לצאת וחזרתי לפתח תקווה. כשראיתי שכל האזור שבו סבא גר מפוצץ בניידות ובכוחות משטרה, הבנתי שזה רציני. "בשבוע הראשון של החיפושים, פתח תקווה הייתה מפוצצת במשטרה. גם אנחנו נסענו עם המכוניות שלנו, עברנו שכונה–שכונה, רחוב–רחוב, וחיפשנו את סבא לאוניד".

מי זה "אנחנו"?

"אני ואשתי, אחי הגדול ואשתו, ההורים של אשתי, ההורים של גיסתי, כולם התנדבו לעזור. פנינו גם לעיריית פתח תקווה וביקשנו את עזרתה. דובר העירייה, חזי חקאק, לקח את המשימה מאוד ברצינות, והדפיס בשבילנו שלטים ענקיים עם תמונה של סבא ופרטים מזהים של מה שלבש, ומעל זה כותרת גדולה: 'לאוניד נעדר'. עוד באותו הערב העירייה התחילה להדביק את השלטים על גבי לוחות מודעות בכל רחבי העיר". גם בחברת אינטל, שבה עבד הנכד דניס עד לאחרונה, נרתמו לסייע. דובר החברה גיא גרימלנד פרסם בשמו של דניס פוסט בפייסבוק שזכה למאות שיתופים ותגובות. "גובהו 1.64 מ', מבנה גופו רחב, קירח", נכתב בפוסט, "סבא לאוניד מדבר רק רוסית. אבא של לאוניד, יוסף, נעדר במלחמת העולם השנייה. אני רוצה לעשות הכל כדי שסבא שלי לא יקבל את הגורל של אבא שלו".

בני המשפחה ניסו במקביל ליצור קשר עם ערוצי הטלוויזיה המסחריים, ואפילו קבעו להגיע לאולפנים ולהתראיין. אלא שרצה הגורל וב–18 ביולי אירע פיגוע טרור באוטובוס בנמל התעופה בבורגס, בולגריה, שגבה את חייהם של חמישה ישראלים ונהג בולגרי, ובאופן טבעי דחק את סיפורה של משפחת פרזנט מסדר היום הציבורי.

"אחרי בערך שבועיים–שלושה הבנו שאין ברירה, ולאט־לאט התחלנו לחזור לעבודה", משחזר דניס בעצב. "בערבים, אחרי העבודה, המשכתי לחפש. הייתי חוזר מיום ארוך בקריית גת והולך להדביק מודעות עם הפרצוף שלו בתל אביב. הסתובבתי בכל שכונות דרום תל אביב, בבתי תמחוי, במקלטים של הומלסים, וחילקתי פלאיירים עם התמונה של סבא, בתקווה שאולי מישהו ראה אותו".

למה דווקא שם?

"היה נראה לי הגיוני שאם הוא יגיע לאנשהו, זה יהיה לעיר הגדולה הכי קרובה. מה גם שבפתח תקווה כבר כיסינו כל סנטימטר פנוי. היו מודעות על סבא בכל הלוחות, על עשרות עצים. אפילו הצלחנו לגייס את חברת קווים שתסייע לנו. באתי עם אחי לתחנה המרכזית שלהם בקריית אריה שבפתח תקווה, והם הרשו לנו להדביק מודעות בכל האוטובוסים שנסעו מפתח תקווה ואליה".



ילדות קשה בברית המועצות


דניס אסטחוב מתאר את סבא שלו כמי שמצבו הגופני סביר יחסית לגילו הלא צעיר (76). "הוא היה חולה פרקינסון. מדי פעם התחילה לרעוד היד, אז הוא לקח כדורים כדי להוריד את זה. אבל מבחינה מנטלית הוא היה בסדר גמור. אפילו יותר מזה. הוא היה זוכר דברים קטנים, כמו תאריכי לידה של כל בני המשפחה. הוא יכול היה לשבת איתך שעות ולספר בפרטי פרטים על כל העבר של המשפחה שלנו. לפעמים היו תקופות שהוא אמר לנו: 'אני חולה', אז לקחנו אותו לכל מיני בדיקות, כולל כמה שהיו כואבות ולא נעימות, אבל בממצאים לא התגלה שום דבר. לא יודע אם זה קשור למה שקרה. אולי כן, אולי לא. אולי הוא סתם חיפש לקבל ככה תשומת לב".

סיפור חייו הלא פשוט של לאוניד פרזנט מתחיל באוקראינה (אז בשליטת ברית המועצות), בשנת 1936. הוא נולד ליד חרקוב, בצפון–מזרח המדינה. אבא שלו, יוסף, היה מיור (רב־סרן) בצבא הרוסי, ושירת כקצין תקשורת בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר כוחות הכיבוש הנאצים שעטו מזרחה. בשנת 1942 אבדו כאמור עקבותיו של האב בקרבות, מכה קשה ביותר ללאוניד בן ה־6, לאמו ולאחותו. כשהאפשרות שהעיר תיפול לידי הגרמנים הפכה ממשית יותר, פונתה משפחת פרזנט הצעירה מזרחה, לעיר נובוסיבירסק.

רצף הטרגדיות לא נגמר שם. האם, שהתחתנה מחדש תוך פרק זמן קצר וניסתה לשקם את חייה, נישאה לגבר אלים. כשהיה לאוניד בן 10 בלבד הוא היה עד למחזה מבעית, עת רצח אביו החורג את אמו בהלמות גרזן. כעת, משהיה יתום משני הוריו, הוא עבר עם אחותו לגור אצל הסבתא. משבגר לאוניד, הוא גויס לשירות חובה של שלוש שנים בצבא האדום. אחר כך למד בבית ספר מקצועי, התמקצע כטכנאי של טרקטורים והשתלב בעבודה ברפתות. בשלב מסוים הוא החליט להחליף את הנופים הקפואים של רוסיה במזג האוויר השמשי יותר של חצי האי קרים, השוכן לחוף הים השחור.

לשמחתו, הוא גילה במהרה שאכן "משנה מקום, משנה מזל". שם, בקרים, הוא פגש את אהבת חייו יבגניה, שעד מהרה הפכה לאשתו, ובכפר הקטן שבו בנו את ביתם נולדו להם הבת אירנה (אמו של דניס) והבן אנטולי. "גם אני נולדתי באזור חצי האי קרים באוקראינה", מספר דניס, "אני זוכר את עצמי כשהייתי קטן, היינו באים לבלות את כל הקיץ אצל סבא לאוניד וסבתא יבגניה בכפר. סבא עבד ברפת, עם הפרות והחזירים, וסבתא הייתה גננת בגן ילדים". החיים היו פשוטים אך יפים, וטרגדיות הילדות של לאוניד התחלפו בעבודה נמרצת לפרנסת המשפחה ובגידול דורות המשך לתפארת.

השלב השלישי בחייו של לאוניד היה העלייה לישראל, וההשתקעות בדירת ארבעה חדרים בשכונת יוספטל השקטה בפתח תקווה. שנה קודם לכן, ב–1998, עברה לכאן הבת אירנה עם שני בניה, הנכדים ולרי ודניס. "תמיד רצינו לעזוב את אוקראינה", מספר דניס, "החיים באוקראינה היו טובים אך דלים, וההורים שלי רצו למצוא מקום עם עתיד טוב יותר בשביל הילדים. בהתחלה היה דיבור על קנדה, אבל בגלל השורשים היהודיים החלטנו שעדיף לעלות לישראל". הסבתא יבגניה לקתה בינתיים בשלל מחלות לב, ובתה אירנה סברה שבארץ תוכל לקבל טיפול רפואי טוב יותר למכאוביה.

הלחץ עשה את שלו. ב–1999 ארזו לאוניד ויבגניה את מיטלטליהם, עלו למטוס ונחתו בנתב"ג בלי לדעת מילה בעברית. "זמן קצר אחרי שהיא באה לכאן, סבתא עברה שני ניתוחי לב שהצילו את חייה", נזכר הנכד, "אני בטוח שאם היא הייתה נשארת באוקראינה, היא כבר הייתה מזמן 'מעבר לכביש' כמו שאומרים". בהיעדר כישורי שפה אך בזכות מוטיבציה גבוהה השתלב לאוניד, אז כבר בשנות ה–60 לחייו, בעבודה בניקיון. הוא מצא עבודה בטיאוט רחובות דרך עיריית פתח תקווה. "זה לא היה באופי שלו, לשבת סתם בבית ולא לעשות כלום. אם הוא היה נשאר יותר מכמה ימים בבית, ישר היה מתחיל להתלונן באוזנינו על מחלות מדומות", נזכר דניס בחיוך, "אז הוא למד מילה פה, מילה שם בעברית ויצא לדרך".

לימים, כשיצא לפנסיה, המשיך לאוניד למצוא דרכים להעסיק את עצמו. הוא היה מטייל ברחובות העיר עם אשתו יבגניה, שם היו פוגשים גמלאים בני גילם, רבים בהם דוברי רוסית שניתן היה לגלגל איתם שיחה. פעם ביום היה יורד בגפו לפארק ליד הבית, ברחוב דון יוסף הנשיא. לעתים, ולו רק כדי להעביר את הזמן, היה אוסף בקבוקים ופחיות ברחובות ופודה אותם תמורת סכום הפיקדון. השגרה היומית נקטעה באבחה אחת כאשר באותו יום קיץ גורלי בשנת 2012 מיאן לאוניד לשוב לביתו.

תקופת ההיעלמות הייתה אינטנסיבית מאוד. גורמים של העירייה, של המשטרה ואפילו של זק"א ערכו סיורים, החברים עזרו. אבל ככל שחלף הזמן התחלף מצב החירום במצב של שגרה, והתעלומה הפכה לעובדה קבועה. "לפעמים, אחרי חודשים, המשטרה הייתה מתקשרת אלינו ושואלת: 'יש לכם חדשות?'. צחקתי עליהם בטלפון ואמרתי: 'אני רוצה לשמוע מכם חדשות, ולא ההפך'".

מה לדעתך קרה לסבא?

"בחיי שאין לי מושג. בהתחלה חשבתי שאולי דרסו אותו, אבל מישהו היה מפנה אותו לבית חולים או שהיו מוצאים גופה. חיפשנו 'פלוני אלמוני' בכל בתי החולים באזור, אולי לא הרגיש טוב והתפנה עצמאית. אבל בכל חדרי המיון אמרו לנו שהמשטרה כבר ביררה מולם ושהם מאוד מצטערים, אבל לא הגיע לשם מישהו שמתאים לתיאור של סבא.

"ביררנו גם במכון הפתולוגי, וגילינו שיש להם מאות עצמות שהמשטרה מצאה ושלא עשו להן בדיקת דנ"א עדיין. היינו בכנסת, בדיון בנושא יחד עם נציגים של ארגון 'בלעדיהם', המסייע למשפחות של נעדרים אזרחים. אמרו לנו בדיון שזו בדיקה יקרה שלוקחת הרבה זמן, ותמיד יש דברים דחופים יותר, למשל אם מצאו גופה 'טרייה'. שאלתי בדיון: 'יכול להיות שמצאו את העצמות של סבא שלי והן פשוט יושבות וממתינות בתור לבדיקה?', ומנהל בכיר במכון הפתולוגי ענה לי: 'בפירוש כן'".

יכול להיות שלא היה לו טוב? שהוא ניסה לברוח?
"לא נראה לי. התוקף של הדרכון האוקראיני שלו פג, דרכון ישראלי לא היה לו, תעודת הזהות שלו נשארה בבית. דווקא היה מעניין אם הוא היה בורח או נמלט, אבל באמת שלא הייתה סיבה. נכון, סבתא לפעמים הייתה מאוד נוקשה כלפיו: 'לאוניד תעשה את זה, לאוניד תלך לשם'. אבל כל החיים היא הייתה ככה, זו הייתה הדינמיקה ביניהם. "אמא שלי חושבת שאולי חטפו אותו בשביל לעשות עליו ניסויים רפואיים, אבל אני לא מאמין לזה. אמרתי לה שזה יקר מדי לגנוב ישראלי עם תעודת זהות, עם משפחה, שאי אפשר יהיה להבריח אותו מהארץ - ושאם באמת מסתובבים כאלה אנשים, שמחפשים לחטוף, בטח יותר משתלם למצוא איזה עובד זר ו'להתלבש' עליו".

מנסים להיות ריאליים


שלוש שנים עמד החדר של לאוניד ויבגניה פרזנט כמות שהוא, כאילו בכל רגע נתון ייכנס לאוניד ויישן באחת משתי המיטות הנפרדות. ב–2015 החליטו הנכדים לפנות את הבגדים מהחדר, ולהוציא גם את המיטה השנייה. "ניסינו קצת לחדש, לא למחוק אותו חס וחלילה. מכל החפצים שהיו קרובים ללבו, השארנו רק את התמונה הגדולה שלו ושל סבתא, מחתונת הזהב שערכנו להם", מספר דניס.

איך סבתא מקבלת את ההיעלמות שלו?
"בהתחלה היא הייתה מדברת רק על זה. היא נהגה לעקוב אחרי הדיווחים בטלוויזיה, נתפסה לכל פרט. יום אחד הודיעו בחדשות שמצאו גופה לא מזוהה בתוך אוטו, והיא הייתה בטוחה שזה הוא. בדיעבד הסתבר שזה היה נהג מונית שהתאבד בתוך הרכב שלו. כיום אנחנו קצת פחות מדברים איתה עליו, כי אנחנו לא רוצים לגרום לה צער. רק על מסורת אחת אנחנו לא מוותרים. לפני שסבא נעלם היינו נפגשים בבית שלו כל שנה ביום ההולדת שלו, שחל ב–6 ביוני, כל המשפחה שגרה פה בארץ. החלטנו שעד שלא נדע מה עלה בגורלו, אנחנו לא מפסיקים את המסורת".

ספר על הפעם האחרונה שבה פגשת אותו.

"סבא גר עשר דקות נסיעה מהבית שלי, בתוך פתח תקווה. בפעם האחרונה שבאתי אליו הוא יצא כלפי, חיבק אותי, אמר 'שלום שלום' כרגיל. לא היו סימנים מקדימים לזה שמשהו חשוד או רמז למשהו חריג. גם סבתא לא הבחינה ברמזים מקדימים. הוא זכר אותי, זיהה את כולם. בגלל זה כל העניין הזה כל כך מוזר בעיני. ההתפוגגות הזו שלו בלי להשאיר סימן. הרי אם יצאת מהבית - אפילו אם ניקח את המקרה הלא סביר שהוא הלך לאיבוד - בסוף מישהו ימצא אותך, תבקש ממישהו אוכל, מישהו בסוף יעזור לך, יזהה אותך בתמונות. נגיד שהוא הלך מזרחה, ובשלב מסוים היה נופל ומת. אם הייתה גופה, היה נשאר ריח חזק. כלבים היו מריחים את זה, אנשים היו מריחים את זה. מה גם שבחום של הקיץ, תהליך הריקבון מהיר מאוד. אבל אין גופה, ומצד שני הוא גם לא נמצא חי. כל המצב הזה מאוד מבלבל.

"תראה", אומר דניס ומרצין, "אנחנו מנסים להיות ריאליים. אנחנו מבינים שכנראה התשובה תהיה שמתישהו ימצאו את העצמות שלו. אבל בינתיים התרגלנו למצב הנוכחי. ואתה יודע מה? אולי טוב שכך. כי בזיכרון שלי, אני זוכר אותו חי ומחייך בחיק המשפחה. ואני יכול לחשוב שאולי הוא חי איפשהו לא רחוק, ואפילו טוב לו. אחרי הכל, לא ראינו אותו מת ולא הודיעו לנו שהוא מת. ואולי, אולי זה גם מה שמחזיק את סבתא יבגניה בחיים".