פתיחת עונת הרחצה: האם יש סיבה להיות אופטימיים ממצב החופים?

השמש כבר יוקדת והקיץ בפתח. רובנו כבר מריחים את הים, את הקרטיב ואת קרם ההגנה. ורובנו גם רוצים לבלות בחוף נקי, לשחות במים צלולים וליהנות מחול רך ונעים. אולם בעוד הציבור הישראלי משקיע המון בבריאות כשזה נוגע להגנה מפני נזקי השמש, הוא כמעט אינו מודע לסכנות בריאותיות כמו זיהום המגיע מפסולת ושאר קוליפורמים. רובו גם אינו שם לבו לכך שעם השנים הולכות רצועות החוף שעליהן הוא מתרווח ומצטמצמות, ואיומי הבנייה על קו הים, שעדיין לא תמו, עוד יגרמו לו להצטופף תחת השמש הרבה יותר.

נושא הבנייה בחופים הוא אחד המטרדים המדירים שינה מהרבה אוהבי ים, טבע וספורט ימי ושאר אזרחים חובבי רחצה. מתוך רצועת חופי הים התיכון, שכוללת 196 קילומטרים בסך הכל, 50 קילומטרים אינם נגישים לציבור בשל מתקנים ובנייה מסוגים שונים.

“שני המוקדים העיקריים במאבק הציבורי להחזרת החופים לציבור הם גביית תשלום כניסה ובינוי על קו החוף”, אומרת יעל דורי, ראש תחום תכנון בעמותת “אדם טבע ודין". “בבנייה האיומים נמשכים. יש בנייה מאושרת בתוכניות ישנות, ובמקומות רבים הן מועלות מחדש לקבלת היתר. מדובר ב’מפלצות’: בחוף הכרמל, למשל, יש זכויות בנייה בתוכנית ישנה לעוד ארבעה מבני מגורים אשר במקרה הטוב ישמשו למלונאות ובמקרה הרע לסוג של מגורי נופש. תוכניות דומות קיימות גם בבת ים, אשדוד, אשקלון, חיפה, חדרה ואכזיב".

חוק החופים חוקק בישראל ב־2004, והוא מגדיר מה המרחק המותר לבנייה ומה ניתן לבנות בקרבת החוף. זה כולל בעיקר מתקני שירות למתרחצים, מסעדות, מתקני ספורט וכדומה. כל אלה יכולים להיבנות בטווח של 100 מטרים. בטווח הרחב יותר, של 300 מטרים, ישנן הגבלות נוספות, אך בשום מקרה אין אישור לשטחי מגורים חדשים. אולם יש מי שמצאו דרך לעקיפת החוק, והם מעלים באוב תוכניות בינוי ישנות טרום החקיקה, המוגשות לאישור מחדש.