מדי שנה, בין יגון קודר לעליצות פטריוטית לאומית, נשמעת הצפירה החותכת. עבורי היא מעלה מחשבות על חלל שלא הכרתי, ועם זאת זכרו טמון בחובי - יהושע חבר ז"ל, אחיו של סבי המנוח דוד, שנהרג במאורעות תש"ח, אולם הוגדר כנעדר עד לפני שנתיים. לעולם לא אשכח את פניו של סבי, שבכל יום זיכרון, עם הישמע הצפירה, פרץ בבכי של תינוק על אחיו יהושע, שיצא לקרב ולא חזר אך יותר מכך בכה על גורלו שלא נודע: גופתו לא נמצאה, ומקום קבורתו לא היה ידוע. בכל שנה, במקום ללכת לקבר אחיו ולבכותו כראוי, סבי נאלץ להסתפק בזיכרון נושן ולהיאחז בתקווה הקטנה שאולי יבוא יום ויוכל להשתטח על קבר אחיו האהוב.
סבי נפטר בשנת 2001 ולא זכה להגשים את חלומו. הוא גם לא זכה לדעת שחלום זה עתיד יום אחד להתממש. זה קרה בשנת 2014, כששיחת טלפון מפתיעה הפרה את שלוות משפחתי, שעודכנה כי גופתו של יהושע חבר נמצאה, כ־66 שנה אחרי שנהרג. 66 שנה של אי־ודאות ושברון לב הגיעו לסיומן.
כפר סלמה, צריפין וכן בכיבוש לוד ובמערכת רמלה.
"בשנת 1948 היינו יחד בפלוגת 'חי"ש פרברים' של תל אביב ופעלנו בגבול יפו־תל אביב", מספר מרדכי אלגרנטי (88), מקלען החטיבה וחברו לנשק של חבר. "יהושע היה רגם המחלקה. הוא היה בחור טוב ושקט, לא דברן גדול. גם כשהיינו מבלים יחד בערבים בהפוגות, הוא היה מאלה שנחבאו אל הכלים ולא אהב להתבלט יותר מדי. לעומת זאת, בן דודו, יוסף חבר, שלימים היה נהג אוטובוס של אגד וגם שירת איתנו במחלקה, היה דברן גדול. יהושע היה מדליק את מרגמות השני אינצ'ים. הוא היה חייל מסור ונתן את כולו למען הפלוגה".
מעדויות שהתפרסמו בספר החללים של צה"ל נרשם כי האויב ירה צרור כדורים, שפילח את לבו של חבר, והוא הוגדר כנעדר. יום לאחר הקרב שבו נפל, נכנעה רמלה לכוחות צה"ל. "לימים התברר שהלגיון הירדני ברמלה מצא את יהושע והעלה אותו על אמבולנס ישראלי שנסע לבית החולים הדסה בתל אביב", משחזר אלגרנטי. "אבל לא ידעו של מי הגופה, כי גם מהאצ"ל נהרגו שם. אף אחד לא זיהה שזה יהושע".
לאחר יומיים הובאה גופתו של החייל האלמוני לקבורה בבית הקברות בנחלת יצחק בתל אביב. על המצבה נרשם: "אלמוני מרמלה 12.7.1948". זמן קצר לאחר נפילתו של חבר, כתב עליו מפקדו בעלון הגדוד: "חבר לכל, טוב לכל. לא ידע פירוש להרע לזולת. היה מקבל כל פקודה ומבצעה על הצד הטוב ביותר".
זמן קצר לפני מותו עוד הגיע חבר לבקר בבית החולים את אחייניתו שזה עתה נולדה, שולה שחר. "סיפרו לי שמיד כשנולדתי, הוא לקח חופש קצר מהקרב ובא עם מדים לראות אותי", מספרת שחר כעת. "הוא אחז אותי בזרועותיו, ואחרי כן אמרו לו: 'שב, תנוח קצת', והוא אמר: 'לא, אני חוזר לקרב'. הוא חזר ולא שב יותר. מספרים שהיה לו לב זהב. הוא אפילו לא הספיק לבקר את חברה שלו לפני שחזר לקרב".
הידיעה על פטירתו של חבר והיותו נעדר הגיעה למשפחה כעבור שבוע ימים. "דוד שלי, אברהם חבר, היה בן 14, כשהגיעו מקצין העיר ומסרו לו את ההודעה על פטירתו של אחיו", מספרת שחר. "הוא היה כל כך נסער, ולא היה לו האומץ להודיע להורים שלו. הוא פשוט ברח מהבית ומהבשורה. סבתא שלי, שמחה, דאגה שאין שום מידע או עדכון לגבי יהושע שלא חזר הביתה, אז היא הלכה לקצין העיר, ושם בישרו לה את הבשורה המרה".
מאז 1948 סיפורו הלא פתור של יהושע חבר ריחף כעננה עמומה על ראש משפחתי, ובכל שנה התפללו בני המשפחה שיבוא יום ויימצא מקום קבורתו, כדי לבכות על הקבר במקום על תמונתו הדהויה. "אני זוכרת את סבתא שלי, בכל יום זיכרון, מחבקת את התמונה של יהושע ומתייסרת בבכי על כך שאין ליהושע קבר", נזכרת שחר. "יום אחד הבאתי לאבא שלי, דוד, את ספר הנופלים הגדול והראיתי לו את התמונה והמידע שרשמו על יהושע, והוא שבוע ימים בכה בכי קורע לב, עד שהצטערתי שהראיתי לו וגרמתי לו את הצער הרב הזה. מותו של יהושע היה פצע פתוח במשפחה, בייחוד לאור העובדה שהוגדר כנעדר. אגב, צירוף מקרים מצמרר הוא שאבי גר במשך 50 שנה ברחוב קרייתי, על שם החטיבה שבה שירת אחיו יהושע. אחותי מרים גרה ברחוב הגיבור האלמוני, על שם חללי צה"ל שלחמו וכיוון שזהותם לא ידועה, נקברו כאלמוניים".
בתחילת שנות ה־2000 נחקק שמו של חבר על אנדרטת הנעדרים שהוקמה בירקון בתל אביב, אולם בכך לא תמה הפרשה. בשנת 2009 התבקש סא"ל (במיל') אריק תיבון, חוקר ביחידת איתור הנעדרים (אית"ן) של צה"ל, למצוא את מקום
קבורתו של חבר. בשנת 2012 חלה התפנית בחקירה, כשיחידת אית"ן החליטה לבדוק את קברי הנעדרים בבית הקברות שבנחלת יצחק. "החיפוש אחרי חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע נעשה באופן מסודר החל משנות ה־90 ביחידת איתור הנעדרים", מספר סא"ל (במיל') גבי אלמשעלי, אז ראש ענף איתור נעדרים בצה"ל, שפיקד על חקירת איתור גופתו של חבר. "בהקשר של נעדרי קרב רמלה נעשו חקירות זה כמה שנים, אולם יהושע חבר נותר כתעלומה. היה צריך למצוא מה עלה בגורלו, כי ממסמכים ידענו שהוא נשאר שם ברמלה, ומצד שני, לאט־לאט התברר כי הייתה גופה שפונתה משם. עקבנו אחרי הגופה הזאת וכן אחרי קבר אלמוני שהיה לנו בנחלת יצחק, ואז התברר לנו שלקבר הזה הגיעה גופתו של חבר. דיברנו עם בני המשפחה והסברנו להם את הכיוונים שלנו. לקחנו דגימות דנ"א דווקא מהבנים של האחות, משום שהדנ"א המיטוכונדריאלי עובר רק דרך דם האם".
"ברמלה התחוללו כמה קרבות, שבהם נפלו כמה חללי אצ"ל, ובהתחלה חשבנו שאספו את גופתו של יהושע יחד עם גופות חללי אצ"ל. אולם לאחר שבדקנו את קבריהם בבית הקברות בקריית שאול ולא מצאנו, החלטנו לחפש כיוונים נוספים. לאחר שמועות שנפוצו בין הקצינים מקרב רמלה על כך שיהושע חבר נקבר בבית הקברות בנחלת יצחק, החלטנו לבדוק שם. כשמצאנו את קבר האלמוני המתאים מבחינת התאריך, בדקנו לאחור וראינו שהגופה הגיעה להדסה בזמנו (בית החולים איכילוב של היום – ד"פ) על ידי אמבולנס ערבי מרמלה. אז התברר לנו שלמעשה היו שני אמבולנסים ערביים שנלקחו שלל, והם שימשו את הכוחות הישראליים. כך החלטנו בסופו של דבר לפתוח את הקבר ולעשות את ההשוואה לדגימות האחיינים. קיבלנו תוצאות חיוביות".
"החוקרים פנו בהתחלה לדוד שלי אברהם, אחיו של יהושע, אך הוא סירב בתוקף לשתף פעולה וגם לא הגיע לטקס גילוי המצבה", מספר אלי שחיבר, אחיינו של חבר מצד אחותו סילבו. "לכן החוקרים אמרו שהדרך הכי מדויקת להגיע לדנ"א של יהושע הוא דרך הילדים של האחות שנפטרה. כך הם הגיעו אלי ואל אחי יהושע, הקרוי על שם דוד יהושע חבר. זה היה תהליך של שנתיים. אני זוכר שקבעתי עם האחים שלי בבית, ובאה קבוצה של חמישה אנשים שלקחו מאיתנו דנ"א. לשמחתנו התברר שזה הוא. אמא שלי סיפרה שיהושע היה ילד טוב, אמיץ, ממושמע, אבל מיעטו לדבר עליו בבית. זה היה נושא כאוב וסגור, שהמשפחה השתדלה לא לדבר עליו או לגעת בו. אני זוכר שתמונתו של יהושע תמיד הייתה מונחת על המזנון, ובכל יום זיכרון אמי הייתה עולה לחלקת הנעדרים בהר הרצל, שם הונחה מצבה לזכרו של יהושע, כדי להניח נר נשמה לזכר החללים הנעדרים".
ב־27 בנובמבר 2014, כשבוע אחרי שאומתה העובדה שהחלל שקבור בקבר האלמוני בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב הוא יהושע חבר, נערך טקס גילוי המצבה, 66 שנה לאחר נפילתו בקרב רמלה, בנוכחות המשפחה וכן בנוכחות סא"ל (במיל') תיבון, סא"ל (במיל') אלמשעלי, קצין שריון ראשי לשעבר, תא"ל שמואל אולנסקי ולוחמי חטיבה 4 במילואים. כמו כן, נכחו בטקס חיה שניצקי, שבכל ראש חודש עלתה לקבר האלמוני והדליקה נר לזכרו, מאמצת אותו כבן משפחתה, וכן דבורה שחר, שהניחה פרחים בכל חודש על קבר האלמוני כשביקרה את דודה, רב"ט משה גוטרמן ז"ל שנהרג במלחמת ששת הימים.
מאז מציאת קבורתו של חבר, בני משפחת חבר עולים בכל יום זיכרון לקברו ומניחים נר נשמה לזכרו, ובטקסי יום הזיכרון המסורתיים, שנערכים בבית הקברות בנחלת יצחק, מזכיר המנחה את מציאת מקום קבורה של החלל הנעדר שנהרג בקרב רמלה העקוב מדם. "בכל יום זיכרון, בכל שנה, אני הולך לקבר של חברי לפלוגה שנהרגו וגם לקברו של יהושע, מאז שגיליתי מקום קבורתו", אומר אלגרנטי בדמעות. "אני היחיד שעדיין חי. זה עצוב מאוד. הם הגיבורים, אחי לנשק, שלחמו למען המדינה בלב מלא".
כמו חבר, ישנם עוד חיילים שנפלו בקרב, נחשבים נעדרים ומקום קבורתם לא נמצא. עבור המשפחות אשר גורל יקיריהן אינו ידוע ואינן יכולות לבכות על קברם, איתורם הוא סגירת מעגל צבאית ומשפחתית. סבי אומנם לא זכה לראות בחייו את הנס שאירע, אך אני מתנחם בכך שדמעותיו לא היו לשווא. ייתכן שהן הולידו את התקווה, שהפכה בסופו של דבר לזיכרון מוחשי ואמיתי.
התרעות פיקוד העורף