אבל נתניהו לא המציא את המנהג הזה של הענקת מתנות, שהולך אלפי שנים אחורה. אז מה יש בהן, במתנות (לכאורה ולא לכאורה), שכל כך מעסיק את האנושות משחר ימיה?
עוד אברהם אבינו נתן מתנות לבני הפילגשים; במגילת אסתר מוזכרות “מתנות לאביונים”; חז”ל מתעסקים בנושא ואילו בספר משלי נכתב כי “שונא מתנות יחיה”.
אולם לא רק עם ישראל והתרבות היהודית עוסקים בנושא. יהודה קפלן, אוצר במוזיאון ארצות המקרא ירושלים מסביר כי הענקת מתנות הייתה חלק ממערכת היחסים הדיפלומטיים המקובלים בין שליטי העולם הקדום. בהתכתבות בין פרעוני מצרים למלכים במסופוטמיה ובארץ החתים, המתועדת על גבי לוחות טין כתובים באכדית מהמאה ה־14 לפני הספירה (מכתבי אל־עמארנה), נזכרות המתנות שהעניקו השליטים זה לזה. “מתנות אלו כללו מוצרי יוקרה, כגון מתכות ומלבושים וכן שפחות ועבדים", מסביר קפלן. "במקרים אלה מדובר בשליטים שווים במעמדם, וחליפת המתנות הייתה נוהג מקובל בעת ההיא. במכתב אחד מתלונן מלך מיתני כי במקום פסלי הזהב שלהם ציפה, שלח לו מלך מצרים פסלי עץ מצופים זהב”.
כדי להבין מתנות ואת משמעותן כדאי לחזור בזמן, משום שהמתנה היא אחת מאבני היסוד הראשוניות שעליהן בנויה החברה האנושית. ד”ר עמרי הרצוג, מומחה לתרבות מודרנית וראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, מזכיר כי האנתרופולוג מרסל מוס פרסם ב־1924 את “המסה על המתנה”, אולי החיבור החשוב ביותר שקשור במתנות, כלומר, ביחסי גומלין חומריים בין בני אדם. הוא חקר את משמעות נתינת המתנות בתרבויות שבטיות ובמערכות המשפט של תרבויות עתיקות. “מתנה מקיימת מערך של חובות: חובה להעניק, חובה לקבל וחובה להשיב”, אומר הרצוג, “זה נראה פשוט, אבל מתנות מכילות מתח שבין חופש להתחייבות, נדיבות ואינטרס, מידה וחריגה ממידה. מתנה אינה רק מתנה, אלא גם – ובעיקר - יצירת חוזה וגם חוב בין המעניק והמקבל”.
מה אומר החוק? חוק המתנה תשכ"ח-1968 קובע כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. דבר המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות. מתנה יכול שתהיה בוויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו".
פרופ' עמנואל גרוס, מומחה פלילי בכיר מהמכללה האקדמית נתניה, מסביר כי בשלהי שנות ה־70 של המאה ה־20, בגלל נוהג חברתי שפשה - נתינת מתנות לעובדי ציבור, והסיבה לנתינתן לא הייתה בהכרח הערכת עבודתם, אלא נתנו אותן כדי שהמקבלים ייטיבו עם נותני המתנות - נוסף חוק שירות הציבור (מתנות), תש"ם-1979. בחוק זה מופיעים סעיפים כמו: "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה – בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמו ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו – ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקניין המדינה; ובמתנה שאין בה קניין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה".
"נתינת מתנה לעובד ציבור בדרך כלל אמורה להיחשב, על פי חוק המתנה, כהעברה הקלאסית של שוחד", מסביר פרופ' גרוס, "כאשר אתה נותן מתנה לעובד ציבור, גם כאשר לא מדובר במתנה עבור פעולה מסוימת, אלא כמו שחכמינו אמרו: 'שלח לחמך על פני המים', מתנה כזאת הייתה אמורה להיחשב כשוחד, אבל התקשו להוכיח את מחשבתו הפלילית של נותן המתנה, שאכן הבין שנתן את זה כשוחד".
כאשר ההיסטוריון ד”ר יואל רפל מפשפש בזיכרונו, הוא מתקשה לדלות מההיסטוריה של מדינת ישראל חובבי מתנות גדולים. “לא זכור לי מקרה בולט של אדם חובב מתנות", הוא אומר. "ידוע לי על מקרים של אנשים ששנאו מתנות, מנחם בגין ויצחק שמיר למשל. לבגין אסור היה להביא מתנות. זה היה ידוע”.
דבריו של ד"ר רפל מצטרפים למכתב למערכת עיתון "הארץ", שכתבה ב־2004 אסתר הרליץ ז”ל, חברת כנסת ודיפלומטית ישראלית, כלת פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשע”ה, ובו התמצית כולה: “ביקורו הראשון של בן־גוריון כראש ממשלה בארצות הברית בתחילת שנות ה־50 במטרה להשיק את מפעל איגרות העצמאות - הבונדס - היה מסע התעוררות של יהודי ארצות הברית. שלושה שבועות הסתובבו הזוג, דוד ופולה בן־גוריון, מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, ממזרח ארצות הברית למערבה, ובכל מקום קיבלו מתנות. כמי שהייתה אז בצוות שגרירות ישראל בוושינגטון, היה לי תפקיד מיוחד בסוף אותו סיור: להחזיר את המתנות לשולחיהן, בפרט את אלו שקיבלה פולה: שתי מחרוזות פנינים אמיתיות, שני מעילי פרווה, שני סטים של כלי אוכל מחרסינה מעולה ועוד. החזרנו את המתנות יקרות הערך הללו, ארוזות כהלכה בצירוף מכתב מנומס, לומר שמשפחת בן־גוריון אינה מקבלת מתנות ואנו מבקשים לרכוש איגרות בונדס בתמורה לערכן. באופן דומה נהגנו בצ’קים שנשלחו לשגרירות בתמורה להרצאות של השגריר אז אבא אבן. בנימוס רב החזרתי את הצ’קים וביקשתי להעביר את תמורתם למגבית היהודית, או למפעל הבונדס. זאת הייתה רוח התקופה באותם ימים ראשונים של מדינת ישראל, שבהם היו לאנשים, כפי הנראה, ערכים אחרים”.
התרעות פיקוד העורף