אני דווקא בעד המושג 'הגדה המערבית'", רן סגל מחייך בחצי פה, "זה מרמז שיש גם גדה מזרחית". בהמשך השיחה יבהיר שלא התלוצץ, שהרי את השקפתו הנחרצת הוא אינו מנסה להסתיר. להפך. לו ברור מדוע הוא נמצא דווקא כאן, בגבעה סחופת רוחות על רכס איתמר, מוקפת כפרים פלסטיניים משלושת צדדיה, שרק כביש צר ומתפתל אחד מוביל אליה.
אנשים שומעים "מאחז" וחושבים על ג'ריקן, שתי עזים ושלושה נערים עם פאות וכיפות גדולות. "גם אנחנו התחלנו פה עם מכלי מים וישנו בתוך איזו משאית ניידת. לא היה פה צינור מים כשהגענו, שום מבנה, לא דרך עפר, וגם גידלנו עזים איזו תקופה, אז זה לא כזה רחוק מהסטיגמות".
הפיגועים של שנות ה–90 הקשיחו את עמדותיו. אחד בפרט, מסוף פברואר 1996 בירושלים. "היה פיגוע גדול בקו 18, ממש לקראת הבחירות", סגל נזכר. "אחרי שהשב"כ אמר לשמעון פרס להטיל סגר על השטחים והוא לא הטיל". מחבל מתאבד מחמאס עלה בשעות הבוקר המוקדמות לאוטובוס שעשה את דרכו לתחנה המרכזית בבירה, ורצח 24 בני אדם.
סגל התגורר אז בשכונת נחלאות הסמוכה לשוק מחנה יהודה, והצטרף למפגינים נגד הממשלה והעומד בראשה אז, פרס. "ראיינו אותי בטלוויזיה ואמרתי משהו בסגנון 'פרס החכם באדם החליט להתעלם מהמלצות השב"כ'", הוא נזכר. "אבל בחדשות החליטו לשים איזו דוסית שצרחה. זה בשביל ליצור את הסטיגמה. אז ברור שאני לא הסטנדרט, אבל הסטנדרט של המאחזים זה גם לא מה שאתה אומר. חלק לא מבוטל מהם הוא הרבה יותר בורגני, אנשים שעובדים בעבודות מסודרות. אבל הכי מצטלם זה הפאות הארוכות והפנים המכוסות. הרבה יותר מאשר מישהו בפנים גלויות שמדבר עברית שמובנת לשאר חלקי העם".
בסוגיות חברתיות–כלכליות, לעומת זאת, הוא מבטא עמדות שונות. "אני הרבה יותר שמאלני ממה שאתה חושב", הוא אומר. "אם יהיה פה משק קפיטליסטי חזירי, לא תהיה חקלאות. בטח לא של יהודים. ואם זה ערך, אז שווה שהמדינה תשקיע בו קצת".
לכאורה סגל רחוק מלהיות לבד, שהרי משפחות חילוניות שבוחרות לחצות את הקו הירוק כדי לנהל חיים בורגניים בהתנחלות הן מזמן לא עניין חדש. על פי נתוני מחלקת המחקר של מועצת יש"ע לשנת 2013, כשליש מכלל המתנחלים אינם מנהלים אורח חיים דתי. ביישובים העירוניים שיעור המשפחות הלא־דתיות עומד על 29%, במועצות האזוריות 31%, ובמועצות המקומיות שיעורם מזנק ל–46%.
סגל מתמתח לאחור ומצביע על מדרון הר במרחק, שבו משובצים במהומה בתיו של כפר פלסטיני. "פה זה עקרבה", הוא מסביר. "כרגע יושבים שם ערבים, אבל אנחנו נפתור גם את הבעיה הזאת".
דבריו יושבים אולי גם על טראומה שחוו בני המאחז הזה במאי 2001. בן המקום, אריה ארלנדו אגרניוני, נרצח על ידי פלסטינים אחרי שהחליף את סגל בשמירה על מכולה. חבריו החליטו לקרוא למאחז על שמו, ארנון.
לפי שעה סגל יכול להיות רגוע. הגם שהמאחז אינו מוכר רשמית, המינהל השוטף בו תקין. כפועל יוצא, הוא והתושבים האחרים במקום נדרשים לשלם ארנונה וחשבונות לרשויות המתאימות. הסיבה, מסבירה עו"ד נלי בן–דרור, מתמחה בדיני מקרקעין ביהודה ושומרון, היא שמבחינת קניין מדובר באדמת מדינה לכל דבר.
"צריך להפריד בין זכות קניינית בקרקע לבין היכולת לבנות בה", עו"ד בן–דרור מדייקת. "ישנה השאלה למי שייכת הקרקע בפועל וישנו הפן התכנוני, מבחינת חוק התכנון והבנייה. צו הריסה יוצא למי שבונה בלי היתר. אבל יש דרכים לתקן בלי לתת צו הריסה".
דרך אחת, רווחת מאוד, היא אומרת, היא אישורים בדיעבד. "הרבה יישובים נבנו ביהודה ושומרון על אדמות מדינה, ואת הפן התכנוני נתנו להם רק בדיעבד.
אפילו ביישוב איתמר הצמוד. זה יישוב שקיים כ־30 שנה ורק לאחרונה קיבל את התב"ע, את הליכי התכנון. סחבת קיימת משני צדי הקו הירוק".
מעבר לכיפה, בתוך בקתת אבן ופח גבוהת תקרה, עומד שמואל ברק ומפוקק בקבוק יין במלחציים ענקיים, ואז חותם אותו בכיסוי פלסטיק שמומס בחום גבוה ומדביק תווית: "יקב ארנון". זהו יין שהפיק בעצמו מעסיס ענבים שהוא מגדל בכרם שלו, שנפרש על העוקם בשטח שבין ביתו וזה של סגל. לראשו של ברק טוב המזג כובע רחב שוליים, ועל פניו מתנוסס שפם מפואר. הוא הדייר הכי ותיק במאחז - בשנות מגורים, אבל גם בגיל. נולד בשנה שבה נולדה המדינה.
"התחלנו למעשה בשלהי כהונתו הראשונה של ביבי", הוא מגולל. "היינו גרעין שהתרכז סביב המחאה של הסכמי אוסלו, גרעין חי"ל (חוסן יהודי לישראל - ע"ר). אנחנו, החילונים, מאסנו בכל הפוליטיקאים. ראינו במפד"ל את מובילי הדגל למען ארץ ישראל. ב–1999 הרבה חילונים הצביעו למפלגה, אבל לצערי גם היא אכזבה".
ברק הבין שאם הוא מעוניין להקים מאחז, עליו לעזוב את משרתו הנוחה כמדען ברפאל. אז הוא עזב והתמסר להקמת מאחז, הרחק מאשתו וילדיו שנותרו בנהריה. זה נראה לו טבעי, הוא מסביר, מספיק כדי ללכת על זה.
"יש לך פה כפרים ערביים", הוא מחווה בידו ממרפסת ביתו שבלב המאחז. "אנחנו למעשה סוגרים אותם מצפון ומדרום. ויש פה גם את הציר, וזה חשוב מאוד, 'ציר דטרויט' שהולך מהבקעה עד נתניה. אנחנו צריכים לשלוט על הציר הזה. זה לא שאנחנו בחרנו את המקום הזה באופן ספציפי, המוסדות הנחו אותנו להגיע לפה. זה אמנה (חברת הבנייה בשטחים - ע"ר), זה אריק שרון, זו הממשלה, כולם. הכל הרי מתבצע בקריצת עין, אתה יודע".
הרחק משם, דרומית לאתר ההרודיון וצמוד להתנחלות נוקדים, ניצב "שדה בר". המילה מאחז אינה נוחה לחלק מיושבי המקום הזה. בכלל, יש משהו בהרכב האנושי באזור גוש עציון שהוא שונה בנוף התושבים היהודים שמעבר לקו הירוק. הרב מנחם פרומן ז"ל מתקוע הוא אולי הדמות הידועה ביותר בהקשר הזה. נחשב בעיני רבים לבעל תפיסת עולם הומנית מאוד, מתנחל שהוא גם קצת שמאלן. כמותו נחשבים גם רבים מן האנשים שהקיפו אותו ועדיין מתגוררים בסביבה. למשל משפחת ענבר משדה בר.
"זה מאחז?", מופתעת קרן ענבר, מורה למוזיקה בת 37 שמתגוררת במקום כבר חמש שנים. היא ניגשת לברר עם בעלה אם אכן זה כך, ולאחר מספר דקות מאשרת ומדייקת: "מאחז שאושר רק בדיעבד".
לשניים ילד אחד, וכמו רבים מבני שדה בר הם מנהלים אורח חיים חילוני לגמרי. "קצת שרים בערב שישי בקידוש אבל זהו", ענבר מסבירה. אולי מפני שבעלה הוא חרדי לשעבר. משפחה אחת מתוך כ־30 שמתגוררות במקום. "יש יותר דתיים, אבל השאיפה היא לעשות חצי וחצי", ענבר אומרת.
שדה בר החל כפנימייה וכפר נוער לנערים בסיכון "עד שבאבחה אחת זה פתאום נגמר", ענבר אומרת. "זה היה מהלך עצוב וקשה, כי כל הנערים חזרו לכלא או לרחובות. עברו כמה שנים מאז, והמקום הזה הפך להיות יישוב. הוא לא מאחז, יש פה ממש בתים בנויים, לא כמו ששמים קרוואנים. מקום מסודר".
ענבר הגיעה למקום בעקבות בעלה. פעילת שמאל ירושלמית לשעבר, אשר לדבריה לא ידעה אפילו למקם את תקוע על המפה. "הייתי בטוחה שהיא מעבר להרי החושך ושכל האנשים שגרים פה הם מאוד דתיים, אבל כשהגעתי ממש הוקסמתי", היא אומרת. "נוף ממש יפה וקהילה מיוחדת, תומכת ועוטפת".
שמואל ברק מגבעת ארנון מסכים בנוגע לנוער הגבעות: "אני חושב שהם לא לעניין, אבל מתייחסים אליהם יותר מדי ברצינות. אני רואה במעשים שלהם שובבות כזאת, לעשות רושם על החבר'ה. הם יכולים לבוא לפה, ניתן להם עבודה בכרם".
מולו משטח הבטון, ביתו העתידי והמשודרג, עומד דומם. ברק מקווה שיושלם בקרוב. את האפשרות של פינוי הוא מבטל. "אני מאמין שתהליך החזרה ליהודה ושומרון הוא טבעי", הוא אומר. "אנשים אומרים שזה לא שלנו, לא היינו פעם וכל זה, אבל אני מרגיש בעצמות שזה תהליך טבעי. מרגישים את זה בשטח, באנרגיות פה. זה הולך להיות הדבר הזה".
התרעות פיקוד העורף