זו הייתה הפקה שכמוה לא נודעה עד אז בישראל. עשרות רבות מאנשי רשות השידור התגייסו לאחד האתגרים המורכבים ביותר: שידור ליל הבחירות לכנסת התשיעית, שכלל לראשונה מדגם בשידור חי.  ברקע מפלגת המערך (לימים העבודה), שהייתה נטועה בשלטון מאז קום המדינה, איבדה אז מכוחה בשל שחיתויות וסכסוכים בצמרת. התוצאות היו בהתאם. המערך הובס והליכוד עלה לשלטון. לאחר שמונה מערכות בחירות הצליח מנחם בגין, האיש שכונה, בין היתר, “מחרחר מלחמות”, להביס את המערך.

באופרציה המורכבת השתתפו שלל אושיות טלוויזיוניות כגון ארנון צוקרמן בתפקיד מנהל הטלוויזיה; דן שילון בתפקיד מנהל מחלקת החדשות בערוץ הראשון; אלכס גלעדי בתפקיד מפיק בפועל של ליל השידורים; הסטטיסטיקאי חנוך סמית ז”ל, שהיה אמון על המדגם; יעקב אחימאיר, אז הכתב המדיני, שהיה באולפן; וכמובן גם חיים יבין, מגיש מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון, והכתבים ואנשי השטח אלימלך רם ז”ל, אורי לוי, בני עורי, דניאל פאר ועוד רבים וטובים. ברוח התקופה היו שם גם רבות וטובות בתפקיד הטלפניות, שישבו וריכזו את תוצאות המדגם בזמן אמת.



“הטלוויזיה בתקופתו של ארנון צוקרמן הייתה במובהק תקופת חופש מידע ושידור נקי מהשפעות פוליטיות”, מספר שילון. “כשריח הבחירות היה באוויר, נסעתי ללונדון כדי לפגוש את אנשי חברת התקשורת הבריטית ITV ומחלקת החדשות שלה, ITN, כדי לנסות לראות איך אנחנו יכולים לשדר בליל הבחירות בעשר בלילה תחזית של התוצאות עם סגירת הקלפיות. לקחתי מהם קלטות על ליל השידורים, נסעתי חזרה לארץ, כינסתי את ראשי החדשות והצגתי להם את השידור הבריטי. כשגמרתי להציג, כולם אמרו לי: ‘שילון, לא יעלה על הדעת לעשות דבר כזה בארץ. אין סיכוי שזה יעבוד. בארץ אנשים הם רמאים, ואף אחד לא ילך לקלפי המדגם שלנו וישים את הפתק שהוא שם בקלפי האמיתי’. הסברתי לחבר’ה שהתייעצתי עם מומחים לפסיכולוגיה חברתית, ושבפירוש אין חשש כזה, גם במדינת ישראל. להפך. אדם שיסכים להיכנס לקלפי המדגם ירצה לאשרר את ההצבעה שלו ולא לעבוד נגדה”.



החברים לא השתכנעו, צוקרמן היה ספקן, אבל שילון התעקש. 25 קלפיות ונקודות שידור פוזרו ברחבי הארץ בהמלצת ITN, ואולפן שידורים מיוחד הוקם. לטובת הרגעים המתים בשידור החי, גויסו חברי הגשש החיוור, שהכינו את השיר הסאטירי ששודר במהלך הערב. על המילים הופקד יוסי בנאי, על הלחן יאיר רוזנבלום, וכך נולד “עובדים עלינו”: “עובדים עלינו, עובדים בחורף, בקיץ, בצהריים/ עובדים עלינו ישר בעיניים/ עובדים עלינו בפנים/ ואנחנו לא לומדים, לא לומדים”.

“לקראת הבחירות כל הסקרים ניבאו שמפא”י יחטפו מכה, אבל כזאת שלא תוריד אותה מהשלטון” , מספר שילון. “’אין סיכוי’, אמרו כל הסקרים, ועם זה הלכנו לקלפיות המדגם. היה מתח מאוד גדול. הייתה נכונות מאוד גדולה לעשות את העבודה כמו שצריך, והסידור היה שאנחנו סוגרים את קלפיות המדגם בשמונה בערב, כלומר שעתיים לפני שנסגרות הקלפיות האמיתיות. בשעתיים האלה המחשב שלנו יעבד את הנתונים, ובסביבות השעה 20:40 יהיה לנו פלט מחשב עם תוצאות המדגם. כך עשינו. בשעה 20:40 יצא פלט המחשב והוכינו בתדהמה. שלושה אנשים ראו את זה: יבין, חנוך סמית ואני. כל זה קורה באולפן נקדי ברוממה.

על פי הפלט, הליכוד עלה לשלטון. חיים וחנוך סמית הסתכלו על זה מוכי תדהמה. צוקרמן ביקש ממני באותו יום לעלות אליו עם פלט המחשב לפני השידור, וכך עשיתי. עליתי אליו לחדר, הראיתי לו את דף הנייר והוא הסתכל ואמר: ‘זה קשקוש חסר שחר. אין סיכוי שזה נכון’. אמרתי: ‘ארנון, אנחנו רבע שעה לפני השידור. האם אתה נותן לי הוראה לא לשדר או המלצה?’ הוא אמר: ‘אני נותן לך המלצה. אתה יכול לעשות מה שאתה מבין, ואם תחליט שאתה משדר את זה, ואם יתברר שזה אכן קשקוש, אתן לך גיבוי למחרת ולא תצטרך להתפטר’.



אמרתי לו תודה רבה, רצתי מחדרו ברוממה לחדרי, התיישבתי והדפסתי במכונת הכתיבה שלי מכתב התפטרות לצוקרמן, שבו אני אומר שאני לוקח על עצמי את האחריות לביזיון הגדול שהיה בערב. שמתי את המכתב בכיס. השעה כבר הייתה חמש דקות לתשע. אמרתי ליבין: ‘הולכים עם זה’. עלינו לשידור. המדגם היה מדויק על המילימטר. קרה מה שקרה, והשידור הפך להיות משדר ג’יימס בונד. את ‘עובדים עלינו’ של הגששים שידרנו בשלוש לפנות בוקר”.

השמיים לא נפלו


“עד 77’ היינו משדרים באופן פרטני את תוצאות הבחירות, קלפי אחר קלפי, יום שלם או יומיים, למשל, מכריזים: ‘מפא”י בבית אלפא - 90%’ וכו’”, מספר חיים יבין, האיש שחתום על הביטוי השגור “מהפך”. “ב־77’, כמה חודשים לפני הבחירות, דן שילון קרא לי והראה לי קטע של הטלוויזיה הבריטית, שבו רואים שברגע שנגמרות הבחירות, מודיעים על תוצאותיהן. אני מסתכל על זה, והוא אומר לי: ‘את זה נעשה אצלנו’. אמרתי לו: ‘נדמה לך, הרי לא ירשו לך’. התארגנו עם חנוך סמית על קלפיות מדגם.

בלילה הוא היה מתגנב עם הסטודנטים מאחורי בניין הטלוויזיה בחשיכה, כדי לארגן את הקופסאות ואת קלפיות המדגם. בערב החלו לזרום אל כ־20 טלפניות תוצאות שהיה צורך לעבד מבחינה סטטיסטית. כחצי שעה לפני השידור סמית אומר לי: ‘שמע, אתמול ידענו שהמערך ינחל מפלה, אבל איש לא שיער מה עשוי לקרות. בגין הולך להיות ראש ממשלה. הליכוד מנצח’. אני עושה לו תנועה של ‘אתה הוזה’. מתקרבת השעה, וזה מתאמת”.
שעת השידור הגיעה. יבין, ומאחוריו שורת הטלפניות, בישר: "לפני שלוש דקות נסגרו הקלפיות ברחבי הארץ... אם כן, כנראה, לא פחות מאשר מהפך. מהפכה חלה בישראל".

בראשיתו של הערב, בשידור הישיר ממטה הליכוד, סירב בגין להתראיין. "אבקש שהחברים ימתינו ויזדיינו בסבלנות", אמר. "בעקבות התחזית בוודאי בעוד שעה או שעה ומחצה תבוא הודעה רשמית על התוצאות". אחרי כמה שעות נשא מילות תודה: "תודתי הראשונה ניתנת לאשתי. וזכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ זרועת מוקשים... זאב ז'בוטינסקי הקדיש את כל חייו למטרה זו". כתב רשות השידור יעקב אחימאיר המתין לבגין בכניסה למשרד ראש הממשלה. "באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?" שאל את בגין. התשובה הייתה: "סגנון יהודי טוב".

חיים יבין, מאיפה באה המילה מהפך?

יבין: “חשבתי לעצמי אם להגיד מהפכה. אי אפשר להתעלם. זו אכן הייתה מהפכה במדינת ישראל, אבל להגיד מהפכה בהקשר של בגין היה לי נורא קשה. פחדנו. לא העזתי להשתמש במילה מהפכה. אז המצאתי במירכאות, כי המילה קיימת, איכשהו במעמקים של טעמי המקרא, ריככתי את המילה ‘מהפכה’ למהפך. אבל מעולם לא אמרתי: גבירותי ורבותי, מהפך. השתמשתי במילה הזאת כמה פעמים, כי זה מה שנכון היה להגיד. דייקנו על חודו של מנדט. במקום אחד פספסנו ונתנו מנדט אחד יותר או פחות לד”ש, שבמידה מסוימת אחראית לנפילת המערך”.

“בשעה שמונה בבוקר עלינו לחדר החדשות לישיבת סיכום, ולא אשכח את חיים, שקיבל את רשות הדיבור ואמר: ‘שימו לב, הליכוד עלה לשלטון. תסתכלו רגע החוצה מהחלונות ותראו שהשמיים לא נפלו’”, מוסיף שילון.

חיים יבין, בוא נדבר על עיוות הפנים שייחסו לך רגע לפני שהכרזת על המהפך, אבל בעצם קרה בכלל אחרי.
“זה לא קשור בכלל למהפך. ב־81’, לפני הבחירות הדרמטיות, בגין נגד פרס, היה ראיון או קטע של בגין כשהגשתי את מבט, והוא נקטע באמצע. אני עיוויתי את הפרצוף. עברו שבועות, והגיע יורם רונן ז”ל, כתבנו המדיני, לראיין את בגין, והוא אומר לו: אם מר יבין יעקם את פרצופו, יישאר פרצופו עקום. קם רעש כזה. יוסי שריד שאל אם מר בגין יעקם את פרצופו בעצמו או שישלח את בריוני הליכוד. יום אחד בגין נואם בפני ותיקי חרות, אני מסתכל עליו והוא עלי, והוא ניגש אלי, מלטף אותי בפנים ואומר לי: ‘מר יבין, הם איבדו לחלוטין את חוש ההומור שלהם’. כולם ראו שהוא מחייך. חיבקו אותי והתחילו לרקוד מסביבי. זה היה סוף עיקום הפרצוף”.

אין רמזים, אין הדלפות


בספרו "בקול רם" תיאר אלימלך רם המנוח את קורותיו: "באותו ליל שלישי, בשעה עשר בערב, עמדתי דחוק בין קהל של מאות באולם הגדול בקומת הקרקע של מצודת זאב בתל אביב - אותו בניין שזוהה במשך שנים רבות כמעוזה של תנועת החרות - ממתין בדריכות לתוצאות המדגם של הערוץ הראשון. איש לא שיתף אותנו, העיתונאים, בתוצאות הסוקרים, וכך, מופתע, אך גם נחרד בניגוד לקהל העצום שהחל לצהול, שמעתי את ה'מהפך' המפורסם של חיים יבין ולא ידעתי כיצד להגיב... לרגע לא האמנתי כי בתוך דקות יידרש ממני לעטות את פני הכתב ה'מאוזנות' ולדווח על ניצחון סוחף, על שינוי סדרי עולם... המילה 'מהפך' עברה ממיקרופון אחד לשני, כולנו גלגלנו אותה על שפתינו, מנסים להתרגל לטעמה המר, למשמעויות שהיא צופנת בחובה... אחרי דקות ארוכות וניסיונות להתעשת דיווחתי להמוני צופים על הנעשה במצודת זאב. הייתי המום, אך ניסיתי לחייך. רעייתי, שנאלצה להתמודד למחרת מול קהל זועם או מרוצה, בסופרמרקט השכונתי, סיפרה לי כי באו אליה בתלונות מכל הסוגים. החל ב'בעלך היה יכול להסתיר את העובדה שהוא בשוֹק' וכלה ב'מה היה לו לבעלך לשמוח כל כך?' ואכן התגובות משני צדי הקשת היטיבו לתאר את מה שהתחולל בנפשי במשך אותו שידור".

אורי לוי הוצב בתפקיד מפיק השידור במצודת זאב. “לראשונה הולכים על שידור גדול עם פריסה ארצית לכל המפלגות ומדגם”, הוא מספר. "אלכס גלעדי, אז מנהל מחלקת הספורט, לוקח את אנשי מחלקת הספורט ומפזר אותם בהפקה הזאת. פחות משנה הייתי בטלוויזיה. בכל מקרה, לא יכולת למצוא בה אנשים מאוד מנוסים. פוזרו שדרים בכל מקום. כולם היו בלחץ, זו הייתה ההפקה הטלוויזיונית הגדולה הראשונה, והפורמט נשמר שנים ארוכות קדימה והוחל על ביקור סאדאת. זו הייתה דרמה אדירה. שיאו של הערוץ הראשון. אין רמזים, אין הדלפות. שמירה אדירה על המדגם, כשבכל קלפי הייתה שמירה מטעם הערוץ. אני לא יודע מה היה קורה בעידן התקשורתי הזה”.

במטה הליכוד, מספר לוי, הייתה תחושה של ניצחון, אבל הנוכחים חיכו לתוצאות המדגם. הממתינים פצחו בשירים וריקודים. “בגין עצמו עצר את זה מלהפוך להתלהמות. הוא הבין מיד את גודל הרגע והמעמד”, מספר לוי. “הוא הבין שהוא מקבל אחריות אחרת מראש האופוזיציה, ובהינף שנייה הוא הפך להיות ראש הממשלה. זה היה מאוד מורגש. הוא לקח את המנהיגות והבין שהוא צריך לדבר אל העם כולו ולא רק אל המפלגה שלו, ובשום צורה לא חש מביס. ראש המטה היה עזר ויצמן, וגם דוד לוי היה מאוד פעיל. עשינו שם סוג של ראיון עם בגין. הכל היה קטן כזה. הכנסנו אותו לחדר צדדי, כדי שזה לא יהיה באולם העמוס. אלימלך רם ראיין, ובלי להרגיש לא נתתי לאיזו גברת להיכנס, עד שגאולה כהן אמרה לי: ‘תן לה להיכנס. זו אשתו עליזה’”.



עם יד על הדופק


בני עורי, ששימש כתב ועורך בערוץ הראשון במשך כמה עשורים, נתנייתי במקור, הוצב בנתניה. משבע בבוקר עד עשר בלילה הוא עמד ברציפות בכיתת בית ספר. לטובת הפסקת האוכל הוקצתה לו חצי שעה. “היו התנגדויות למדגם מצד אנשים מבוגרים יותר, שלא הבינו במה מדובר”, הוא מספר. “הכנו סרטי פרומו עם עמירם ניר, שהסביר לאנשים איך נראה קלפי המדגם ומה נדרש מהם לעשות. האמנו שעם אחוזי הצפייה העצומים זה יעבוד. אמרנו את שמות הערים אבל לא את המיקומים המדויקים שנבחרו על פי הנתונים של חנוך סמית. קיבלנו מעטפות מיוחדות חומות אטומות, בשביל לתת לאנשים את הביטחון שאיש לא ידע מה הם הצביעו, שמרתי כמה בודדות מאז. עשינו הכל כדי שאנשים ישתפו פעולה במשחק הטלוויזיוני הזה. כל אחד מאיתנו הגיע לקלפי, וקבענו איפה אנו מציגים את הקלפי עם סמל יפה של רשות השידור ולוגו של קלפי מדגם".

"הבעיה הגדולה של סמית הייתה שמפלגת ד”ש של יגאל ידין התמודדה לראשונה. הם לא היו קיימים בבחירות הקודמות, ולכן אי אפשר היה לחזות מי יצביע להם ואיפה. מדי פעם נכנסתי לקלפי, כדי לראות שהכל בסדר, שלא השחיתו דבר. כבר בצהריים ראיתי שערימת פתקי ההצבעה של הליכוד וד”ש יורדת, וערימת הפתקים של המערך נשארת באותו גובה. כשהורי באו לבקר אותי, אמרתי: ‘אני מרגיש שמשהו קורה פה’. בצהריים היינו צריכים להעביר דיווח הערכה לירושלים. אמרו לי: ‘תהיה עם יד על הדופק’. בשמונה בערב סגרתי את הקלפי כפי שהונחיתי והלכתי לדירה של ידידה של סבתא שלי. הסתגרתי בחדר השינה לבדי, פתחתי את כל המעטפות והתחלתי לספור. ראיתי שמה שהרגשתי בצהריים היה נכון. גם הליכוד וגם ד”ש היו באחוזים גדולים. ידענו שכל היוקרה שלנו מונחת פה על הכף. ביקשו מאיתנו שוב לספור הכל, וכך עשיתי”.

אחימאיר ניווט באותן שעות גורליות את צוות הפרשנים באולפן, שאותם הוא מגדיר "אנשים נשואי פנים": יצחק בן אהרן, אהרן יריב ועוד. "עם כל הכבוד שאנחנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההערכה, אינני מוכן לכבד אותה", אמר בן אהרן באותו שידור זכור לטוב. "הם היו צריכים להגיב איש־איש מנקודת השקפתו הפוליטית", מספר אחימאיר כעת. "מאחורי הקלעים היו כל הזמן התייעצויות. אני חושב שאנשים צעירים ממני יתקשו כיום לתפוס את גודל השינוי שהיה. לא רק מהפך, אלא מהפכה. רק אנשים שיודעים מה היה לפני ואחרי קום המדינה, היריבות והשנאה בין הצדדים, יכולים לאשש את מה שאני מתאר. במבט לאחור היה צריך להבין שעומדים להתבצע חילופי שלטון במדינת ישראל, שבאותה שנה הייתה בשולי ההלם וכישלון המחדל של מלחמת יום הכיפורים. שנית, מפלגת השלטון, מערך, הייתה נגועה בפרשיות שחיתות. צריך לציין שכמה מאנשי חטיבת החדשות ממש התאבלו על מה שקרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה השתמשה במדגם שהוכיח את עצמו. זה היה הישג עיתונאי גדול מאוד".

 





גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.