שימותיו של כתב גלי צה”ל יוסי רונן נשמעות היטב ברקע, לא ברור אם בגלל המאמץ הרב שהשקיע באותו יום או שזו ההתרגשות שאחזה בו. “כרגע ירדנו במדרגות, בסמטאות הצרות של ירושלים העתיקה”, הוא אומר לתוך המיקרופון. “מצד ימין שלנו, לכל האורך, הכותל המערבי. הנה, הגענו כרגע לכותל המערבי. הרב גורן מתפלל ליד”.
 

בהקלטה שומעים את קולו של שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים, נושא תפילה: “ברוך אתה אדוני מנחם ציון ובונה ירושלים”. משם חוזר לשדר רונן, שמבין כבר את מקום האירוע בדפי ההיסטוריה. “רבותי, כל זאת מטר אחד ליד הכותל המערבי. ובכן אי אפשר לתאר את ההרגשה”, הוא אומר.



השבוע, כמעט 50 שנה אחרי הרגע המכונן ההוא של שחרור העיר העתיקה בירושלים והגעת הצנחנים אל הכותל המערבי, הפגשנו בבית קפה בהרצליה בין רונן, שכאמור, שידר את המאורע ההיסטורי והפך עם השנים לאיש טלוויזיה בכיר, ויוסי ולני, מהנדס שחי כיום בסקוקי, פרבר בחוף הצפוני של שיקגו, ארצות הברית, שהקליט את המאורע. 
 

לא קשה להבחין שהשניים טיפוסים שונים. רונן הוא אנרגטי, תופס את מרכז השיחה, ואילו ולני מעדיף את הרקע. אבל שחרור ירושלים ב־1967 הוא אירוע ששניהם חוו במשותף וינצרו לעד. “באתי עכשיו במיוחד לציון 50 שנה לאותו יום”, מספר ולני, אחרי שהוא מסיים להתחבק עם רונן. “אמרתי: ‘אם אלוהים מברך אותי, אני בא’. זה רגש, משהו שקשה לספר במילים. כשאני מגיע לכותל, יש שם שתי אבנים שאני תמיד ניגש אליהן, אותן אבנים שנגעתי בהן בפעם הראשונה כשנכנסתי למקום. יש לי זיכרון נהדר לאירועים, כל פרט ופרט”.
 

כמו מצעד יום העצמאות


לפני 50 שנה לוולני, אז צעיר בן 23, לא היה קשר לרדיו חוץ מאהבתו למכשירי הקלטה ואלקטרוניקה. הוא עבד כשרטט במשרד מהנדסים, אבל החזיק ברשותו טייפ סלילים תוצרת גרונדיג, שרכש במיטב כספו. ב־1967, בזמן תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, ולני חשב להציע לגלי צה”ל את שירותיו. הוא היה מוכן לרדת לדרום, שם התכנסו כוחות גדולים של צבא, כדי להקליט ד”שים מחיילים.
 

באותם ימים, בתחנת גלי צה”ל ביפו, רונן, אז בן 20, ביצע שלל עבודות שחורות. הוא הגיע לתחנה רק חודשיים קודם לכן, אחרי שהסתובב בלהקות צבאיות, ואפילו השתתף בהצגה “אנה פרנק”, שהעלה תיאטרון צה”ל. כשהציעו לרונן להיות כתב בתחנה, הוא קפץ על ההזדמנות אבל לא היה הרבה זוהר בתחילת הדרך. “שיבצו אותי לצוות ‘היומן’, שניהל אז דודו דיין”, רונן מספר. “כשהחלה תקופת ההמתנה, כתבי גלי צה”ל הוותיקים ישבו בדרום ושלחו חומרים. עזרתי בשכתוב הטקסטים ובתמלול. לא עשיתי אף כתבה. כשפרצה המלחמה, לא היה לתחנה כתב בירושלים. באתי לדיין ואמרתי: ‘שלח אותי’. הוא ענה: ‘אין רכב, אין טייפ. אין לי כלום בשבילך’”. 




ואז, כמו שסיפור יפה מתגלגל, הופיע בפתח ולני עם טייפ הסלילים והציע לרדת לדרום ללקט ד”שים. רונן, שפגש אותו במסדרון, אמר לו “שכח מזה”, רץ לדיין והודיע שנמצא הרכב וגם הטייפ שבעזרתו ישדרו. למחרת בבוקר רונן ישב מאחורי ולני, שהוביל אופנוע טריומף כבד כל הדרך לירושלים. אלא שכבר ליד רמלה עצר את השניים מחסום צה”לי. החייל במחסום הודיע להם שהם לא יכולים להמשיך, מאחר שהדרך עמוסה בכוחות שנעים לכיוון הבירה. ולני התעשת ראשון ואמר לחייל שילך לקרוא למפקד. בזמן שהבחור עשה זאת, זינק עם האופנוע מעל המחסום והמשיך במהירות לעבר היעד.
 

“כל הדרך לירושלים ואין נפש חיה”, מספר רונן. “הגענו לעיר, כולם היו במקלטים, ואילו אנחנו מחפשים מלחמה. אמרו לי שהחמ”ל של פיקוד מרכז יושב בבנייני האומה. נכנסנו ומסביב בלגן, מכשירים מטרטרים, ואני שואל: ‘איפה המלחמה’. אמרו לי: ‘סע לבניין ההסתדרות ברחוב יפו’. בניין גבוה על גבעה, שם התמקמה מפקדת החטיבה הירושלמית. אתה רואה את כל העיר העתיקה, הר הצופים, הר הזיתים. מהחלון הבחנו במטוסי פוגה שהפגיזו. שלפתי את המיקרופון והתחלתי לתאר, כמו מצעד יום העצמאות. זו הייתה בעצם הכתבה הראשונה שלי בחיים. אחרי זה מצאנו באחד המשרדים טלפון, התחברנו ושלחנו את החומר לתחנה”.
 

“התלהבתי כמו חייל"



את הלילה העבירו השניים בבניין ההסתדרות. ולני זוכר שלא עצם עין, בעוד הירדנים ניסו לפגוע בזרקורים הגדולים שהאירו את העיר העתיקה, וחיל התותחנים הישראלי הפגיז את בית הספר לשוטרים. בבוקר חיברו השניים את הטייפ למכשיר הקשר הצה”לי שהיה במקום והקליטו פקודות קרב, בין היתר של מח”ט 55 מוטה גור, שהפכו אחר כך לחלק מהקלאסיקה. בעוד הם מסיימים את ההקלטה, ואל הבניין נכנס כרוח סערה הרב הצבאי, האלוף שלמה גורן. הוא ניהל שיחה נרגשת בקשר עם מוטה גור, שהיה בעיצומם של הקרבות. “הוא צועק למכשיר: ‘איפה אתה, איפה אתה?’ לך תאמין שאתה נמצא באמצע מלחמה”, ולני נזכר וצוחק. 
 

“זה היה בניין של כמה קומות, המעליות לא פעלו”, רונן משחזר. “הרב גורן רץ במדרגות, ואנחנו עם הטייפ אחריו. מגיעים לאוטו שלו. מאחור היו שופר, ספר תורה. הוא נכנס, שנינו נכנסים, והוא פתאום שואל: ‘מי אתה?’. אני עונה: ‘אנחנו מגלי צה”ל, רוצים להיות לצד הרב’. יאללה נוסעים, בלי לבקש רשות. התחלנו לנוע לכיוון ואדי ג’וז והגענו למה שפעם היה מעבר מנדלבאום, שחצץ בין ירושלים העברית לערבית. שם חיילים עצרו אותנו ואמרו שאי אפשר להמשיך”. 

אלא שהמחסומים לא הצליחו לעכב את השלושה. “שני טורים של צנחנים, שהולכים משני צדי הכביש, הרב גורן רץ באמצע, ואנחנו אחריו”, רונן מתאר. “חיילים צעקו לנו: ‘אי אפשר לרוץ, אין לכם כובעי פלדה’”, הוא מוסיף, וולני פורץ בצחוק.
 

“לי לא היו אפילו מדים. לבשתי בגדים רגילים”, ממשיך רונן. “אמרתי כל הזמן לחיילים: ‘אנחנו צריכים להיות ליד הרב’. מי היה עוצר אותו? הוא היה באופוריה. תבין מה זה אומר שרצנו ביחד. ולני החזיק טייפ, אני החזקתי מיקרופון וחוט קצר חיבר בינינו. היינו צריכים להיות צמודים, וכל רגע בגלל הריצה וחוסר התיאום החוט ניתק והיה צריך לחבר. תוך כדי הקלטה שומעים אותי שואל חיילים: ‘איזה הר זה ממול, איזה שער זה?’ גרתי ברמת השרון, ואף אחד לא הכיר את הצד המזרחי של ירושלים”.
 

ולני, שבסך הכל רצה להקליט ד”שים, מצא את עצמו בשער האריות עם הצנחנים הראשונים בדרכם להר הבית. “בגיל כזה אתה לא מפחד”, הוא מספר. “זה היה מאוד מרגש. הגענו לשער, וטנק שרמן ישן לא הצליח לתמרן את עצמו פנימה וחסם אותנו. היינו צריכים לעלות על השרשראות ולעבור. כולם עברו, כולל הרב גורן ואלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס. צריך לזכור שאלה היו ימים ללא GPS, ולא ידענו לאן אנחנו הולכים. הסתובבנו ברחובות, עד שפתאום שמענו הרבה חיילים. ניגשנו וזה היה הר הבית, ליד מסגד עומר”.
 

בשידור של רונן, שאפשר עד היום לשמוע בארכיון גלי צה”ל, אפשר לחוש את הדרמה המתפתחת. “עדיין יש יריות של צלפים ירדנים”, הוא אומר בהקלטה. “אנחנו מתקדמים לכיוון הכניסה לעיר העתיקה, מבקשים מאיתנו רווחים של חמישה מטרים”. בהמשך ההקלטה, כשהוא בפנים, רונן אומר: “לא דרכה כאן רגל יהודית במשך 19 שנה. קשה לתאר את ההרגשה ההיסטורית, התחושה שאופפת אותנו כרגע בתוך העיר העתיקה”.
 

“פגשנו שם את מוטה גור, והצטרפו גם עוזי נרקיס וחיים בר־לב, אז סגן הרמטכ”ל”, מספר רונן כעת. “כל אחד אמר לנו משהו להקלטה, ומכיוון שלא הייתי כתב צבאי מהוקצע, התלהבתי כמו חייל. התחלתי לצעוק לכולם: ‘כיפאק’, והחיילים ענו: ‘היי’. אם תקשיב להקלטה, תשמע שאני מתחיל לשיר את ‘ירושלים של זהב’, והחיילים מצטרפים. אפילו שהייתי צעיר אמרתי טקסט שלא כתבתי. הוא בא ישר מהלב”.




הסלילים הסתבכו



במהלך שרשרת האירועים שאל רונן את בר־לב אם החיילים ירדו מהר הבית לכותל המערבי. בר־לב לא ענה אז, אבל זכר את הבקשה, הודיע לרונן כשהדבר התאפשר והציע שילך אחרי החיילים. “הוא אמר לי ביוזמתו: ‘כבר יש דגל שמתנוסס על הכותל’”, רונן נזכר. “היה זרם של חיילים, רצנו אחריו. הגענו לשער קטן ומדרגות תלולות. יורדים־יורדים, ופתאום הכותל. כל הרחבה של היום הייתה מלאה בעשרות מבנים. נותרה רחבה קטנה של שישה מטרים רוחב. הכותל היה הרבה יותר מרשים. היום אתה בא ורואה אותו מרחוק. אז זה היה קיר גבוה ולידו בתים נמוכים. מתנשא מעל. אתה אומר ‘וואו’, מאז מלחמת השחרור לא דרכה פה רגל של יהודי”.
 

“הרב גורן התחיל לשיר את ‘התקווה’ ואחר כך אמר תפילה ואז יזכור לזכר הנופלים, ‘אל מלא רחמים’, וכולם התחילו לבכות כמו ילדים”, ולני נזכר גם הוא בחוויה. “ההתרגשות הייתה בדרגה כזאת גבוהה, אתה קולט שאתה בין הראשונים שנכנסים להר הבית, חלום חיים. כל פעם שאתה אומר תפילה ‘בשנה הבאה בירושלים הבנויה’, אתה חושב על זה. כשהתחלנו לצאת ביקשתי מאלוהים ‘תן לי כמה דמעות’, כי אני אחד שלא יודע לבכות. זה היה כל כך מרגש ולא בכיתי. כאילו הייתי במרכז העולם ברגע הכי חשוב”.
 

תוך כדי ההתרגשות, אירעה תקלה חמורה. השניים גילו שהסלילים של ההקלטה החלו להסתבך, תקלה מוכרת אצל כל מי שעבד בתנאים ההם. “חטפנו חררה”, רונן מחייך. “בשביל להמשיך להקליט, אתה צריך להוריד את הסליל, ואתה לא יודע איזה חומר יש עליו. לא הייתה ברירה. זרקנו והמשכנו להקליט, ואני מניח שהיו שם כמה דקות של ריצה ודיבורים”.
 

אחרי שסיימו לתפעל את התקלה ולהתרגש עם הצנחנים, הבינו שהם צריכים לשדר את החומר ההיסטורי. אז הרי לא היו נפלאות הרשת והמכשירים הניידים. השניים שמעו בזווית האוזן שהרב גורן מבקש להביא לכותל את חתנו הרב דוד כהן, שנודע בכינויו “הרב הנזיר” בשל מנהגי נזירות שקיבל על עצמו.

“הרב גורן תפס איזה מפקד של ג’יפ עם תול”ר (תותח ללא רתע – א”ל) וביקש להביא את הרב”, רונן נזכר. “קפצנו על הג’יפ, נסענו לתוך ירושלים ועצרנו ליד מלון 'וינה’. אמרנו לאיש בכניסה שאנחנו רוצים להעביר את החומר. טלפנו לגלי צה”ל ופשוט לקחנו את השפופרת, שמנו על הרמקול והם הקליטו ישר מהטלפון”.
 

“זה יוסי רונן בירושלים”, אומר רונן בפתיח. “אני כרגע בקושי יכול לדבר, משום שחזרנו בריצה מכיוון הכותל המערבי. נכנסנו בראש כיתה של צנחנים, כשבראש צעדו האלוף עוזי נרקיס, האלוף בר־לב והרב הראשי לצה”ל האלוף גורן, שנשא בידו ספר תורה ושופר. הם צעדו כאילו מסביב לא יורים. הלכנו אחריהם שפופים לאורך הגדרות, לאורך הגאיות והסמטאות שבתוך העיר העתיקה. הצנחנים, שהיו איתנו, ירו מפעם לפעם, משום שעדיין נמשכו הקרבות. הרב גורן הלך באמצע עם ספר התורה והשופר, כאילו היריות שמסביב בכלל לא נוגעות אליו, לא שייך לעולם הזה, נמצא בספרה אחרת”.
 

כשסיימו לשדר התברר שהשמחה הייתה מוקדמת. בעל הבית ביקש 110 לירות עבור השיחה. “אני אומר לו: ‘מאיפה יש לי כסף? אני חייל’”, רונן מספר. “110 לירות זה בערך מה שקיבלתי בשנה בצבא. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להשאיר את הטייפ כעירבון, ולני לא אהב את זה, כעס עלי מאוד. התחיל לומר: ‘מה פתאום? זה הטייפ שלי’. עד היום אני לא יודע אם התחנה שילמה להם את הכסף”. “יש לי את הטייפ עד היום”, אומר ולני. “אני לא יודע מה קרה, אבל אני יודע שלא השארתי אותו כעירבון”. 


 

“טיימינג של פעם בחיים"



אחר כך השניים נפרדו. ולני חזר לאופנוע הטריומף, שחנה ליד בניין ההסתדרות, ואילו רונן הנרגש הסתובב ברחובות ירושלים ומצא את עצמו אצל ידידה שהייתה קצינת נפגעים בבית החולים ביקור חולים. “זה קצת היה שיגעון מה שעשינו”, רונן מודה. “אני יכול להגיד באופן אישי שהיו לי כל מיני מחשבות לא פשוטות. חשבתי על ההורים שלי. אני בן יחיד, יכולתי להיפגע, הרי אף אחד לא שלח אותי. הגעתי בסוף היום לבית החולים, פגשתי קצינה שהכרתי מהתיכון וסיפרתי לה מאיפה אני בא. היא אמרה שבקומה השנייה יש מחלקת ילדים שפינו. ישנתי שם כל הלילה על מיטת ילדים, כשהרגליים שלי תלויות בחוץ”.


מתי קלטתם שהייתם שותפים להיסטוריה?


רונן: “בלילה הכתבה שודרה. דודו דיין התארח אצל עדנה שביט, שהגישה את תוכנית הערב, ואמר לה ‘בואי תקשיבי’. למחרת ביקרתי את חברה שלי, שהייתה תלמידת תיכון ולא הבינה את גודל הרגע. היא קיבלה אותי עם ‘אהלן, מה נשמע’, ואילו ההורים שלה הסתכלו עלי, היו מאוד מרוגשים”.

ולני: “עד היום אנשים ששומעים את הסיפור מתחילים לבכות. אתמול חברה טובה שלנו שמעה ואמרה: ‘כמעט ירדו לי דמעות מהעיניים’”.

השבוע התברר לשניים שהרב גורן חיתן אותם עם בנות זוגם באותה שנה – 1972. “באותו מעמד בכותל הרב גורן אמר לי: ‘אני מקווה שיום אחד אפגוש אותך ואולי אחתן אותך’”, רונן נזכר. “כמה חודשים לפני החתונה טלפנתי אליו והזכרתי לו. הוא הזמין אותנו אליו. ישבנו שעה, והוא שחזר את מה שעברנו בירושלים”.
 

רונן השתחרר מהצבא בנובמבר 1968 והצטרף די מהר לטלוויזיה החינוכית. בין היתר, הוא היה במאי של התוכנית המצליחה “זהו זה!”, ממקימי “ערב חדש”, סמנכ”ל בחדשות ערוץ 2 וחבר בצוות ההקמה של ערוץ 10. ולני נסע שנה אחרי המלחמה לחפש את מזלו בארצות הברית, מצא שם את מקומו והפך למהנדס מצליח. כל אחד המשיך לדרכו, אבל מתברר שגם ב־2017 העיר העתיקה מסרבת לשחרר אותם.
 

“זה טיימינג של פעם בחיים”, רונן משוכנע. “מי יודע מה היה קורה אם לא היינו בבניין ההסתדרות ולא היינו מצטרפים לרב גורן ולא היינו נכנסים איתו לרכב. אלה החלטות של שנייה. יכולתי בקלות להמשיך לשבת בתחנה ולשכתב כתבות של אחרים ולא לרוץ למלחמה. ההקלטה הזאת תישאר הרבה שנים גם אחרי ששנינו לא נהיה פה”.