“זה היה בניין של כמה קומות, המעליות לא פעלו”, רונן משחזר. “הרב גורן רץ במדרגות, ואנחנו עם הטייפ אחריו. מגיעים לאוטו שלו. מאחור היו שופר, ספר תורה. הוא נכנס, שנינו נכנסים, והוא פתאום שואל: ‘מי אתה?’. אני עונה: ‘אנחנו מגלי צה”ל, רוצים להיות לצד הרב’. יאללה נוסעים, בלי לבקש רשות. התחלנו לנוע לכיוון ואדי ג’וז והגענו למה שפעם היה מעבר מנדלבאום, שחצץ בין ירושלים העברית לערבית. שם חיילים עצרו אותנו ואמרו שאי אפשר להמשיך”.
אחרי שסיימו לתפעל את התקלה ולהתרגש עם הצנחנים, הבינו שהם צריכים לשדר את החומר ההיסטורי. אז הרי לא היו נפלאות הרשת והמכשירים הניידים. השניים שמעו בזווית האוזן שהרב גורן מבקש להביא לכותל את חתנו הרב דוד כהן, שנודע בכינויו “הרב הנזיר” בשל מנהגי נזירות שקיבל על עצמו.
אחר כך השניים נפרדו. ולני חזר לאופנוע הטריומף, שחנה ליד בניין ההסתדרות, ואילו רונן הנרגש הסתובב ברחובות ירושלים ומצא את עצמו אצל ידידה שהייתה קצינת נפגעים בבית החולים ביקור חולים. “זה קצת היה שיגעון מה שעשינו”, רונן מודה. “אני יכול להגיד באופן אישי שהיו לי כל מיני מחשבות לא פשוטות. חשבתי על ההורים שלי. אני בן יחיד, יכולתי להיפגע, הרי אף אחד לא שלח אותי. הגעתי בסוף היום לבית החולים, פגשתי קצינה שהכרתי מהתיכון וסיפרתי לה מאיפה אני בא. היא אמרה שבקומה השנייה יש מחלקת ילדים שפינו. ישנתי שם כל הלילה על מיטת ילדים, כשהרגליים שלי תלויות בחוץ”.
רונן: “בלילה הכתבה שודרה. דודו דיין התארח אצל עדנה שביט, שהגישה את תוכנית הערב, ואמר לה ‘בואי תקשיבי’. למחרת ביקרתי את חברה שלי, שהייתה תלמידת תיכון ולא הבינה את גודל הרגע. היא קיבלה אותי עם ‘אהלן, מה נשמע’, ואילו ההורים שלה הסתכלו עלי, היו מאוד מרוגשים”.
ולני: “עד היום אנשים ששומעים את הסיפור מתחילים לבכות. אתמול חברה טובה שלנו שמעה ואמרה: ‘כמעט ירדו לי דמעות מהעיניים’”.
“זה טיימינג של פעם בחיים”, רונן משוכנע. “מי יודע מה היה קורה אם לא היינו בבניין ההסתדרות ולא היינו מצטרפים לרב גורן ולא היינו נכנסים איתו לרכב. אלה החלטות של שנייה. יכולתי בקלות להמשיך לשבת בתחנה ולשכתב כתבות של אחרים ולא לרוץ למלחמה. ההקלטה הזאת תישאר הרבה שנים גם אחרי ששנינו לא נהיה פה”.
התרעות פיקוד העורף