רגע לפני שתם הראיון, ירדנה (שם בדוי, כמו שמות כל המרואיינות בכתבה) ממהרת אל חדר פנימי ואז שבה ובידה לוח גדול. "תראה", היא אומרת במבטא בולט. "זה כתוב פה. אני הייתי מקום רביעי בעולם בקונג פו בשנת 1985 ומקום ראשון בצרפת. אז אפשר להגיד שד' התעלל בי?" היא מגחכת. "פעם אחת הוא ואני התאמנו על ריקוד, אתה יודע שהוא היה רקדן, ובטעות העפתי אותו אל הקיר השני".
אחר כך היא תספר שגם הפריט הזה כמעט נלקח ממנה בפשיטת המשטרה על ביתה בליל 4 ביולי 2011, זאת שעקרה אותה מעשרת ילדיה ופיזרה אותם בפנימיות לנוער בסיכון ברחבי הארץ, רק כדי להתאחד בחזרה כאשר יעברו בזה אחר זה את גיל 18. הפשיטה הזאת גם הפרידה בינה ובין בעלה, ד', שהורשע בספטמבר 2013 בשורה ארוכה של עבירות התעללות, בהן עבירות מין, כליאה בתנאי עבדות, מעשים מגונים, אונס, מעשי סדום ועוד, ונידון ל־26 שנים בכלא.
אלא שכשש שנים אחרי המעצר ההוא, לא רק שירדנה ושלוש מן הנשים של ד' אינן מתנערות ממנו, הן ממשיכות להיאבק על חפותו ולטעון בתוקף: איננו שטופות מוח כפי שניסיתם לצייר אותנו, להפך. עיניהן נשואות כעת אל החלטת בית המשפט העליון בערעור שהגישו בקיץ האחרון. "החברה הופכת אותנו לשונות בגלל שקיבלנו החלטה מיוחדת", טוענת שלומית (34), אשתו השישית של ד'. "אבל אנחנו דווקא מאוד גאות בזה שיש לנו אומץ לחיות איך שאנשים באמת מפחדים לחיות ובאופן שבו הם היו באמת רוצים לחיות. לאנשים יש שאיפות וחלומות וסודות נסתרים וחשקים כמוסים, ואנחנו חיות בדיוק כמו שאנחנו רוצות".
החברה רואה אישה שנאלצת להתחלק בגבר שלה עם כמה נשים, וזו בעיניה פחיתות כבוד.
"בדיוק להפך. אנשים חושבים ככה כי הם לא מעריכים את עצמם או כי הם רואים את עצמם כפחותים. אנחנו נשים מספיק אמיצות וחזקות כדי לקבל את ההחלטה האמיצה הזאת ולבנות את המשפחה היפהפייה הזאת". לימינה של שלומית יושבת האישה הרביעית, אורנה בת ה-44. "המילה שהשתמשת בה, 'נאלצת', אינה המילה הנכונה", היא אומרת. "אף אחד לא אילץ אותנו להתחלק. כל המבנה הזה הוא מבנה שאנחנו בנינו אותו. אנחנו חברות מאוד קרובות, ועם השנים המבנה הזה נבנה מהרצון של כל אחת מאיתנו להיות חלק ממנו. אף אחד לא נאלץ".
"אהבה לא מתחלקת", ירדנה מוסיפה. "אהבה משתכפלת. היא אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותה".
אם כך, גם המצב ההפוך הוא לגיטימי? שאישה אחת תהיה בת הזוג של כמה גברים?
"אנחנו יהודיות ומאמינות בתורה", אומרת ירדנה.
ברמת הרעיון
אורנה: "ברמת הרעיון, מה שאסור ופסול מצד התורה - אנחנו לא מאמינים שיש בו ברכה".
מול אורנה יושבת זיוה בת ה-35, אשתו השלישית של ד'. יש לה ילד אחד ממנו. לדבריה, מאז שהתפוצצה הפרשה ברעש גדול וזכתה לכינוי "הכת מירושלים", היא זוכה לפגוש את בנה רק פעם בחודש, לשלושת רבעי שעה, תחת פיקוח של הרווחה. "הם רוצים לראות אותי משתקמת ועוזבת את ד'", זיוה טוענת, ושלומית ממשיכה את דבריה: "מבחינת הרווחה, רק אם היא תצא נגד השותפות שלה לחיים, שזה אנחנו, אז אולי יחשבו (לאחד אותה עם הילדים – ע"ר)".
"לא פירמה"
ד', בן 59, נולד בחו"ל ולמד בבתי ספר יהודיים. בשנים האחרונות, לפני התפוצצות הפרשה, קיבץ סביבו קבוצה סגורה של חסידי ברסלב והתגורר עם שש נשותיו ו־17 ילדיו. מאז פרוץ הפרשה שתיים מנשותיו נטשו את ה"קן", כפי שהמשפחה קראה לתא המשפחתי המורחב שלה. אחת הפכה לעדת תביעה נגד ד' - ואז חזרה בה ואז חזרה בה מחזרתה בה, ואחרת עזבה אחרי שניתן גזר דינו כדי לאתחל מחדש את חייה וכך התאחדה מחדש עם ילדיה.
ילדי המשפחה עצמם פזורים: שני קטינים עדיין נתונים במוסדות של הרווחה, והיתר בישראל ובחו"ל, חלקם בשמות חדשים. ארבע הנשים שנותרו עדיין בתמונה, כאמור, מקדישות את כל מרצן והונן מבוקר ועד ליל כדי לנסות להוכיח שכל מה שנכתב עליהן שגוי. "חיינו באושר ועושר, לא היה חסר כלום פלוס-פלוס-פלוס", אומרת שלומית. "היינו עוזרים לעשרות משפחות נזקקות, אם זה באוכל, בביגוד, בכל דבר, והמשפחה שלנו הייתה מעל לכל שיעור. אני לא מאמינה שמשפחה נורמטיבית מתפקדת כמו שאנו תפקדנו".
עם זאת, על עניין הפוליגמיה אין חולק. אלא שמעבר לאיסור החוקי, לדברי הנשים, זו החברה הישראלית ששבויה בקונספציה. "יש פה חוסר שוויון זכויות משווע", אומרת זיוה. "מתקיפים את הרבנים שרוצים לחתן את האנשים בצורה הלכתית, וזה בעצם הדבר הכי נורא: שרב בארץ ישראל, ארץ היהודים, מקדש אישה לפי ההלכה. אבל הומו, שיודעים מה התורה אומרת על זה, זה בסדר? זה נהיה נורמלי". שלומית נכנסת אל דבריה: "היא מתכוונת לומר שהומואים ולסביות הם שווי זכויות יותר מאיתנו", היא אומרת. "נותנים להם לאמץ ילדים, נותנים להם להתחתן יחד, והם מקבלים גיבוי ותמיכה. אני חייתי בתל אביב שש שנים, אין לי שום דבר נגדם, אבל לפני שבועיים היה מצעד הגאווה, ובאו חצי מיליון איש לתמוך", ואל דבריה של שלומית נכנסת ירדנה, שאת דבריה משסעת שוב זיוה, ואז אורנה נכנסת לדברים וכן הלאה.
הלהט הזה שיש להן כאשר הנושא עולה - ניכר. בשנה האחרונה הן גרות יחד בדירה קטנה ומטופחת בקצה ירושלים. קיר שלם בסלון הדירה מכוסה ארון מדפים גבוה עמוס קלסרים ותיקיות, ובהם אינספור מסמכים עם תיעוד מדוקדק וקפדני של מה שעבר עליהן מאז הפשיטה ההיא, שהתרחשה בלילה שבו חזרו מהילולה בטבריה וניידת משטרה חיכתה להם ליד הרכב. "אתה שאלת מה אנחנו עושות בשנים האחרונות", אורנה אומרת. "זה בדיוק מה שאנחנו עושות בשש השנים האחרונות. חוץ מהשנה שסגרו אותנו בכלא. אתה יודע שהיינו בכלא?"
קל מאוד להתפזר בתיק הזה, שבו המון דמויות ופיתולי עלילה והסתבכויות שניוניות ושלישוניות. וזה עוד לפני שהגענו אל ריבוי הגרסאות בו והסתירות ביניהן. "זה תיק מאוד מורכב", מודה עו"ד רלי אבישר־רווה, אשר עם עו"ד סוזי עוזסיני־ארניה ועו"ד יעקב לנדמן־ארדיטי הגישה באוגוסט האחרון ערעור לבית המשפט העליון בבקשה לבטל את הרשעתו של ד', זאת בטענה למחדל קשה לכאורה של כל הרשויות כולן בתיק הזה - החל מהמשטרה, שלטענת הנשים חילצה את ההודאות בתיק בדרכים לא לגיטימיות; עבור במחלקה לחקירות שוטרים, שסגרה לטענתן עשר תלונות שהגישו הנשים על תפקוד המשטרה בתיק בלי לחקור; עבור בפרקליטות, שגם תלונה חריפה שהנשים מגישות בימים אלה לנציבות הביקורת על מערך התביעה בראשות השופט דוד רוזן מונה טענות קשות על התנהלות פסולה לכאורה ועד שופטי המחוזי בירושלים, אשר אימצו את עמדת הפרקליטות והמשטרה ושלחו את ד' לכלא.
ואולם מעל לכל אלה עומדת טענה אחת שארבע הנשים של ד' עדיין מחזיקות בה, ולפיה לא משנה מה דעתכם על פוליגמיה - התעללות, לדבריהן, לא הייתה פה. בטח לא עבדות, כפי שנטען בכתב האישום, אלא "רק בית חם ואוהב". "גם אם הם התנכלו בצורה מזעזעת בינם ובין עצמם וגם אם הנשים עשו דברים מזעזעים כדי לקבל את תשומת לבו, גם אם כל מה שמתארים קרה - בסוף יש פה אנשים בוגרים שאומרים לך 'אני מרצוני בוחר לעשות דברים', דברים שהיו בעניינים האינטימיים שלהם", אומרת עו"ד אבישר־רווה. "כולן, למעט אישה אחת, אמרו: 'הכל נעשה מרצוננו, שום דבר לא נעשה בכוח, הכל נעשה מיוזמתנו'. אם לא מקבלים את זה, אז בוא תגיד את זה גם על סאדו-מאזו. תגיש כתב אישום כי גבר הרביץ לאישה בשוט. אני אומרת לך שאם ההחלטה הזאת נשארת על כנה, יש פה תקדים מסוכן מאוד במדינת ישראל".
ארבע הנשים שנותרו לא שוכחות ולא סולחות לאישה שבחרה להעיד נגד ד'. עדה נוספת שהעידה נגדו הייתה צעירה שנהגה לבלות בחיק המשפחה, אך לה הוא לא נישא. "זו לא פירמה. לא מוסיפים ככה פשוט", אומרת ירדנה. "זה סיפור של אהבה אמיתית, יש קשר בין אנשים. זה לא 'בואי, יאללה'".
אבל זו החלטה של ד' בסוף, זו לא החלטה שלכן.
ארבע הנשים מתקוממות. "סליחה, אנחנו גם קובעות, ברור", זיוה אומרת, ואורנה ממשיכה: "לפי ההלכה, גבר לא יכול לשאת אישה שנייה אם האישה הראשונה לא מסכימה". "פור דה רקורד", אומרת שלומית. "כל הרעיון המשפחתי שאנחנו כמה נשים שאוהבות איש אחד וחיות ביחד באהבה אחת - זה רעיון שלנו. אנחנו יצרנו את זה רעיונית, מבנית, ולא ד'. הוא בחיים לא חשב שיהיו לו כמה נשים".
מה הפירוש? יש פה אדם בוגר שעומד על דעתו ויכול להחליט אחרת.
זיוה: "ברור שהוא יכול להחליט מה שהוא רוצה".
ירדנה: "בוא תנסה אישה שנייה ושלישית ורביעית, נראה איך תסתדר. אתה תשתגע. אם הן לא מחליטות על זה, אתה תקפוץ מהחלון".
שלומית: "אנחנו פשוט חברות מאוד טובות, ורצינו משהו מיוחד במשפחה ואנחנו פשוט התלבשנו עליו ואמרנו לו: אין לך ברירה. אנשים שואלים: הוא חיזר אחרייך? וזה כל כך מעצבן, כי זה בכלל לא הסיפור".
"חקר האמת"
מצלמת וידאו קטנה שהתקינו בקצה הסלון מצלמת את הראיון איתן כל הזמן. "כדי לוודא שהדברים שלנו לא יוצאו מההקשר", הן מסבירות. "זה כבר קרה לנו בעבר". אם העליון יהפוך את החלטת המחוזי בעניין ד', הרבה חשבונות יהיו להן לסגור. עם התקשורת, שלדבריהן פגעה במשפחתן אנושות כשהציגה אותן כמפלצות, ועם הרשויות השונות, שבין היתר הביאו גם לידי מעצרן למשך כמעט שנה, רק כדי לשחררן כאשר בית המשפט נוכח כי אין ראיות להרשיען, ושורה של אישומים נמחקו באחת: התעללות בקטין, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, מעשי סדום ועוד בתמורה להודאה שלהן בהפרת הוראה חוקית. "כשראינו את כתב האישום, לא הבנו מאיפה מישהו ממציא כזה דבר", זיוה אומרת. "אמרנו: אנחנו חייבות לראות מי אמר, לשמוע מי מעיד על דבר כזה, מי כתב את כתב האישום הזה. ובאמת, כשהם התחילו לדבר, השופטים ראו את זה באותו רגע, זה היה מגוחך".
מעצרן של הנשים נעשה אחרי שהעבירו כמה חודשים במעון לנשים מוכות. למרות פסיקת בית המשפט, הן ממשיכות לטעון בתוקף גם היום שגם זה נעשה ללא כל צורך. "אתה יודע איזו השפלה זה לאישה שהיא לא אישה מוכה להישלח למקלט לנשים מוכות?" מתרעמת שלומית. "סליחה, מקלט לנשים מוכות זה לנשים מוכות. הן עברו אלימות במשפחה, הן זקוקות לזה. אולי אני תופסת מקום של אישה מוכה באמת שזקוקה להגנה?"
ירדנה: "למה שמים אותי במקלט לנשים מוכות? אני לא מוכה. וגם אני צריכה לעבוד".
שלומית: "חייבים להיות שם בשיחה עם עובדת סוציאלית שאומרת לך כל הזמן: 'מסכנה, מה שעברת', ואני אומרת לה: 'סליחה, אני בכלל לא מסכנה!' אבל היא מתעקשת. לא משנה מה תגיד לה, היא תעשה אותך מסכנה. 'את בתסמונת האישה המוכה, את מגנה עליו, את עדיין אוהבת אותו. את תביני, את תתפכחי, אנחנו נעשה פה טיפולים קבוצתיים, נפתח לך לאט־לאט את הפצעים ואת תתחברי עם הקבוצה", אומרת שלומית, וכולן צוחקות.
אם שוכחים לרגע את פרטי התיק, קשה להתעלם מן הרוח שנושבת מן הנשים הללו. איזו נמרצות ותקווה שלא מניחה להן להירגע. בשנים הללו הן ניסו כמעט הכל. הוציאו ספרים בנושא, חילקו סטיקרים עם טענות קשות נגד הממסד, צילמו סרטונים שנועדו לגבות את טענותיהן והעלו אותם לרשת, אפשרו לטלוויזיה הצרפתית ללוות אותן שלוש שנים לסרט תיעודי שייצא בקרוב לאקרנים, הקליטו אלבומי מוזיקה - באחד מהם ד' עצמו שר דרך הטלפון מן הכלא - וגם הפגינו במקומות ציבוריים. למשל, ב־2015 מחוץ לסינמטק תל אביב, שם הוקרן סרט תיעודי על נשותיו של גואל רצון. בדיעבד הן לא בטוחות שזה היה המהלך הכי נכון עבורן, אבל השוואתן לנשות גואל רצון עדיין מקוממת אותן.
למה אין מקום להשוות?
"קודם כל שם זה לא קשור להלכה או לדבר כזה", אומרת שלומית. "הן המציאו לעצמן תורות משלהן".
: "הן האמינו שהוא הדבר העיקרי. הן גאות בזה אפילו".
אורנה: "היה בזה משהו משיחי קצת".
שלומית: "גואל רצון העיד על עצמו, אני כך וכך, לי יש כוחות. בסרט הדוקומנטרי רואים שהן היו עושות השתחוויות לדברים מפחידים לחלוטין, כן? דברים מיסטיים ללא ספק, והן אומרות את זה, כן? אז להבדיל אלפי הבדלות, אין שום קשר בינינו לבינן. שום קשר".
חוץ מהעובדה שגם שם וגם פה יש הרבה נשים סביב גבר אחד.
ירדנה: "זה סיפור אחר, הבן אדם מציג את עצמו כמשיח".
זיוה: "והוא לא הורשע על עבדות, ואנחנו הורשענו על עבדות".
אתן מסתכלות על המקרה של גואל רצון ואומרות: זה לא בסדר, זה מקרה בעייתי?
זיוה: "כן, בטח, היו שם דברים לא בסדר, דברים מאוד חמורים".
שלומית: "אנחנו בעד שהחברה תשמור על עצמה מפני קבוצות פוגעניות, כתות פוגעניות. יש דרך, אבל בשביל זה צריך לעשות את חקר האמת באמת".
אורנה: "אנחנו לא מסכימות עם מצב של נשים שאומרות שהן מסכנות, אבל בסך הכל יכלו לקום וללכת".
אבל זה הרי יסוד הטענה כלפיכן: שאת לא רואה שאת יכולה לקום וללכת.
"בגלל זה זה מרגיז", טוענת זיוה. "אנחנו נגד כל מה שהיה אצל גואל רצון ממש, נגד לגמרי. כי קודם כל שמעתי על המעשים שהיו שם, שאני יוצאת נגדם, ושהיו מעין פולחן. הם האמינו שהוא משיח, משהו שהוא שקר. והן מאמינות בעבודה זרה".
אורנה: "והיו שם עניינים מיניים עם הבנות, את זה אנחנו ראינו בסרט הדוקומנטרי".
הציבור רואה דמיון רב בין המקרים
"ברחוב, כשאנחנו מפיצות את הספר, אומרים: 'יו, חשבתי שאתן כמו גואל רצון'", מספרת אורנה. "אבל אז הם רואים שזה לא. ברור שזה לא. סליחה, אז כל הזוגות שנמצאים בנישואים מונוגמיים הם אותו הדבר?"
זיוה: "הרי אמרו שאנחנו במצב של עבדות, נכון? שאין לנו ברירה. סליחה, אם אדם אחד אוהב כסף, מסתכל עליו מישהו מהצד ואומר: 'הוא עבד של הכסף'. אבל זו בחירה שלו, נכון? אז אצלנו, זאת האהבה שלנו. למה צריך לנסות להגדיר את זה ולהסביר את זה?"