ג', תלמיד כיתה ו' בבית ספר במרכז הארץ, מתלונן זה חודשיים על כאבי בטן. בכל בוקר מתחיל הטקס שגורר נדידה מרופא לרופא והיעדרויות ממושכות. "זה התחיל בהתנהגות עצבנית. הוא סיפר לנו מדי פעם שיש ילד שמשגע אותו בוואטסאפ, אבל לא הבנו כמה זה מפריע לו. הצענו לו פשוט שיתעלם או שיספר למורה", מספר אביו, "אני מודה, לי ולאשתי לקח המון זמן להבין שהילד עובר ממש התעללות במרחב הווירטואלי. אני שמח שהגענו לסוף השנה".
ג' הוא אחד מני רבים. רבים מדי.
מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי. בנים הם בעקביות קורבנות בריונות במרחב הפיזי. לעומת זאת, בנות, יותר מבנים, הן קורבנות לפרסום תמונות בניגוד לרצונן, כשמתוך כ־23% מהילדים ובני הנוער שדיווחו כי חוו זאת, כ־54% הן בנות. לעומת זאת, בנים הם יותר קורבנות לקללות ברשת (כ־56%), הודעות פוגעניות (כ־58%) והוצאה מקבוצה (כ־54%). פרסום תמונות עולה עם הגיל, שכן ככל שעולים בגיל, עושים בני הנוער יותר שימוש במצלמות באופן פרובוקטיבי וכחלק מיחסים אינטימיים. לפיכך, תמונות אלו מהוות גם כלי נשק.
המחקר, מדד המוגנות של ילדי ישראל לשנת 2017, נערך בחודשים ינואר־מרץ השנה בהובלת מכון כנרת לחקר מוגנות ילדים במכללה האקדמית כנרת, לקראת כנס "פופולריות ותוקפנות – כלים להתמודדות עם תוקפנות חברתית", שיתקיים היום (רביעי) במכללת כנרת ובארגון ובשיתוף שגרירות ארצות הברית בישראל ועמותת "מצמיחים". על הסקר, שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, השיבו 1,000 ילדים ובני נוער בגילי 12־17, מתוכם 47% בנים ו־53% בנות.
אם חשבנו שיש ירידה בבריונות במרחב הפיזי עם העלייה בגיל, ממצאי המחקר מראים אחרת. אפשר לראות שיש התנהגויות בריוניות שמאפיינות ילדים בבית ספר יסודי ותחילת חטיבת ביניים, אשר מתמעטות עם הגיל, כמו מכות, חרמות והקמת קבוצה כנגד. אולם ככל שעולים בגיל, פונים מעשי הבריונות לכיוונים אחרים, כמו הפצת תמונות פרובוקטיביות, התעלמות ובריונות מילולית. במילים אחרות, הבריונות מחליפה צורה.
לדברי בוניאל־נסים, הממצאים לא מפתיעים כפי שהם מעוררים דאגה. "מצאנו שהתקשורת בין הורים וילדים, כלומר, עד כמה הילד מרגיש נוח ופתוח לדבר עם ההורה שלו, מהווה חסם מסוים מפני קורבנות לבריונות במרחב הפיזי והווירטואלי", היא אומרת. "אלו שדיווחו על תקשורת טובה ומשמעותית עם ההורים, היו גם פחות מעורבים בבריונות במרחב הפיזי והווירטואלי לעומת כאלו אשר דיווחו על תקשורת לא טובה עם ההורים. חשוב לציין שהתקשורת עם ההורים לא חייבת להיות על בריונות או פגיעה, אלא עצם העובדה שהילד מרגיש בנוח לחלוק את דעותיו עם ההורים, לשתף בתחושותיו, שהוא מרגיש שמכבדים את דעותיו ורגשותיו. הדבר מדגיש כמה חשוב לשמור על תקשורת משמעותית בבית, כי יש לכך השלכות על מגוון דברים בחיי הילד ובעיקר על החוסן שלו מפני סיטואציות חברתיות קשות".
במקביל, הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך (ראמ"ה) פרסמה לא מכבר את ממצאיה היא, שלפיהם כ־75% מההורים מרוצים מבית הספר וחשים כי ילדם אוהב ללכת אליו, וכ־85% מהם חשים כי הם מפקידים את ילדם בידיים טובות. פרופ' עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת, לא מתפלא. "הורים שמנותקים או שלא יודעים בדיוק מה קורה לילד שלהם במערכת החינוך אינם תופעה חדשה. יש פה ילדים שלא נוטים לספר על מה שקורה להם".
אז מה יש לנו? הורים מנותקים או לא קשובים, מערכת מנוכרת או בהכחשה וילדים לכודים. "אם בית הספר לא מעודד מהצד לדווח, ההורה לא יגלה שהבן שלו קורבן לבריונות מהמערכת", אומר פרופ' רולידר. "בדרך כלל הוא יגלה את זה מהילד בסופו של דבר, על ידי זה שהוא מתחיל להיות מדוכא בבוקר ולא רוצה ללכת לבית הספר, מתלונן על כאבי בטן לא ברורים, מבקש כסף למטרות לא ברורות, לא מוכן בשום אופן שהורים ידעו מה קורה לו בוואטסאפ. אלה נורות אדומות שהורה צריך לשים לב אליהן ולהתעניין. יש נטייה מאוד מטרידה: כשהורה מזהה שהילד שלו קורבן לבריונות, מערכת החינוך כל הזמן בעמדת התגוננות כדי להוכיח שהיא לא אשמה. זה המוטו. היא מונעת מחוסר האונים שלה. לא אחת תשמעי: 'בדקנו, אבל הילד שלך לא שה תמים. הוא מזמין את ההצקה'".
התרעות פיקוד העורף