"אני נותנת ליהודי אתיופיה אהבה, אמפתיה ותקווה, ובמקביל עושה הכל כדי להעלות את המודעות למצב שלהם", אומרת אמבנש טקבה, ראשת הקהילה היהודית בגונדר שבאתיופיה, שמבקרת בימים אלה בישראל. "היעד המרכזי שלי הוא לעזור, כדי שהאנשים לא יתפזרו בחזרה לכפרים מרוב ייאוש. חשוב לי להראות ולשקף להם כל דבר שאני עושה. אני יודעת שאם הם ילכו בחזרה לכפרים, המצב שלהם יהיה יותר קשה והם יהיו חשופים מאוד להתבוללות. לכן חשוב לי לארגן את כל החגים כדי להשריש את אהבת הדת וישראל ולשמר אותה".
טקבה (33) היא יו"ר עמותת "התקווה", שמנהלת את חיי היהודים הממתינים לעלייה בעיר גונדר. העמותה היא גם זו שהביאה אותה ארצה. הראיון עמה מתקיים במשרדי ערוץ הטלוויזיה האתיופי בישראל. "מטרת הביקור שלי היא ללמוד ולהסביר מחד לקהילות היהודיות באתיופיה איך חיים ונקלטים היהודים האתיופים בישראל", היא מספרת, "ומאידך להסביר לגורמים בכנסת שחייבים להעלות את כל היהודים שנמצאים בגונדר ובאדיס אבבה וממתינים שנים רבות לעלייה, ורבות ממשפחותיהן מפוצלות בין שתי המדינות. לא מספיק להעלות כל פעם קצת או להגיד: 'עכשיו העלינו 1,300 יהודים'. צריך להעלות את כולם, עד האחרון שבהם. מה שקורה כרגע בתחום אישורי העלייה מאתיופיה ממש לא מספיק. היה חשוב לי גם להסביר לחברי הכנסת פה איך חיים יהודים באתיופיה ואיך היהדות מתקיימת שם, למרות כל הקשיים".
בין שלל תפקידיה מקדמת טקבה את המאבק להעלאתם של יהודי אתיופיה, שממתינים לכך כבר שנים רבות. לדבריה, מדובר בכ־6,000 בני קהילות הפלשמורה שחיים בגונדר, ובעוד כ־4,000 שחיים באדיס אבבה. "קשה לי מאוד עם העובדה שבקהילה חושבים שיש לי סמכות להעלות אותם לישראל", היא אומרת. "הם חיים בתנאים לא אפשריים. הם באו מהכפרים לערים הגדולות ומתגוררים בתנאים גרועים מאוד. הם לא עובדים. יש אנשים שנמצאים שם בהמתנה לעלייה כבר 20 שנה משום שלא מאשרים להם לעלות. לאנשים האלו יש טענות מאוד קשות וצודקות, והם רואים אותי כאחראית לפתרון המצב שלהם. אני רוצה שהיהודים שממתינים לעלייה יעלו עכשיו ומיד".
כיצד עובדי הסוכנות היהודית הנמצאים באתיופיה מקדמים את הנושא?
"אנשי הסוכנות עושים עבודה טובה כאן בארץ בנושא הקליטה. אבל בצפת, כשנפגשתי איתם ועימתתי אותם עם בעיית אלפי הממתינים באתיופיה, הם אמרו לי: 'אנחנו מקיימים את החלטות הממשלה. אנחנו לא אשמים'. התפקיד שלהם באתיופיה הוא רק לדאוג שהעולים יעלו על המטוס לישראל".
לב הקהילה
גורמים בקהילה האתיופית בישראל ובגונדר יודעים לספר שמאחורי דמותה הצעירה של טקבה ישנה מנהיגה עם חוסן פנימי ונחישות להשיג את מטרותיה. "נולדתי בדמביה, ליד גונדר, בבית יהודי דתי", היא מספרת. "אמא שלי הייתה עקרת בית ואבא מורה בבית ספר תיכון לשפה האנגלית. למדתי בבית ספר מקומי נוצרי בגונדר. לא היה בגונדר בית ספר אחר, יהודי או בינלאומי. לאחר סיום התיכון הלכתי לקולג' בגונדר כדי ללמוד מחשבים. נישאתי בגיל 24. אומנם בעדה שלנו זה גיל קצת מבוגר לנישואים, אבל ההורים שלי בכלל לא היו בלחץ. אני נשואה זה שבע שנים. יש לי שני ילדים, בני שש וארבע. בעלי הוא נהג הסעות במיניבוס, ואמא שלי עוזרת לי לגדל את הילדים".
נחשפת למסורת היהודית כבר בבית?
"ההורים היו שומרים את השבת ואת כל חגי ישראל. למרות שלא היה בית ספר יהודי, היה חשוב לנו מאוד לשמור על כל החגים. בפורים תמיד אהבתי להתחפש למלכת אסתר. כל הבנות בגונדר אהבו להתחפש למלכת אסתר".
מתי התחלת להראות עניין בפעילות הציבורית?
"אני עובדת בתחום הקהילה היהודית 12 שנה, וגם כילדה, כבר מכיתה ז', התחלתי להתעניין בפעילות הקהילתית, במתחם התרבותי של הקהילה שלנו בגונדר ובחיים בתוך וסביב בית הכנסת".
לתפקיד ראשת הקהילה היהודית בגונדר נבחרה טקבה בבחירות דמוקרטיות. "השתתפתי במרוץ לבחירות וניצחתי", היא מספרת. היבחרה היה צעד היסטורי, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה הקהילה היהודית בגונדר הונהגה על ידי אישה. "לפני כן רק גברים מילאו את התפקיד הזה", מבהירה טקבה. "בכל שנתיים יש בחירות, ואני ניצחתי בהן כבר פעמיים. בעוד שנה יש בחירות, ואני אשתתף בהן כמועמדת".
מה היו התגובות לכך שאישה מכהנת בתפקיד כל כך רם?
"כולם שמחו מאוד וקיבלו אותי יפה. גם בעלי שמח מאוד ותמך, וגם היום הוא כל הזמן תומך ועוזר. גם ההורים שמחו וקיבלתי הרבה חיזוקים מכל האנשים סביבי. אני חושבת שניצחתי כי הכירו את פועלי לפני כן, במשך כל השנים, בארגון חגים, במתן עזרה לאנשים בכל התחומים שקשורים לעלייה לישראל, ובמיוחד בשמירה על תפקודו של בית הכנסת, שהוא הלב של הקהילה היהודית".
האזכור של בית הכנסת בגונדר מהווה נקודה רגישה עבור טקבה. "עבדתי במתחם הקהילה היהודית בגונדר", היא מספרת, "ואז, בשנת 2013, אנשי הסוכנות היהודית סגרו את המתחם של הקהילה היהודית: את הפעילות, את בית הכנסת. פשוט יום אחד הודיעו שסוגרים הכל. בגלל הפעולה הזו של הסוכנות יצרנו את עמותת 'התקווה' שהקמתי בשנת 2013".
לדברי טקבה, הצעד של סגירת בית הכנסת עורר בה זעם. "מי שעובד באתיופיה מטעם הסוכנות היהודית לא רוצה שיהיו בתי כנסת באתיופיה", היא אומרת. "אני לא מבינה את זה. בתי הכנסת הם נשמת אפה של הקהילה היהודית באתיופיה. הרי אם לא יהיו בתי כנסת, תהיה חזרה לכפרים והתבוללות".
מה היה החזון שלך כשהקמת את העמותה?
"הכי חשוב היה לי בראש ובראשונה להקים מרכז תרבות יהודי, שהתרבות היהודית תהיה פעילה, ושיהודים חס וחלילה לא יברחו לכפרים וישכחו את התרבות. והנורא מכל: שלא יתבוללו ויתחתנו עם בני דתות אחרות. לכן הלכתי ואספתי ספרים מאנשים וסידרתי את בית הכנסת. רוב המאמצים שלי היו כדי שאנשים יבואו ויקיימו את מצוות העם היהודי כרגיל".
"כמו ועדות הכנסת"
במסגרת תפקידה, טקבה מנהלת את כל תוכניות הקהילה בגונדר. כמו כן, כראשת הקהילה, היא דאגה להקים ועדות שונות שיטפלו בנושאי הקהילה השונים ויענו על צורכיה. "אלו כמו ועדות הכנסת שיש לכם, כאשר אני בודקת את התפקוד שלהן", היא מספרת. "יש ועדת חינוך שמטפלת בתוכני החינוך במוסדות החינוך היהודיים, ועדת ילדים שדואגת לילדים חולים, ועדת מורים שמטפלת בסגל ההוראה וועדה שאחראית על הדת: מצב בית הכנסת ושמירה על הדת ועל היהדות שתהיה כמו שצריך. כמו כן, במסגרת תפקידי אני נמצאת בקשר עם גורמים רבים באתיופיה ובישראל, למשל חברי כנסת. מאוד חשוב לי לטפח קשרים, למשל עם הרב מנחם ולדמן, רב הקהילות היהודיות באתיופיה שמגיע לשם לעתים קרובות. אני דוחפת את הנושאים שבוערים ביותר לקהילה היהודית האתיופית".
איך נראה יום טיפוסי בחייך באתיופיה?
"בבוקר אני קמה ומלווה את הילדים לבית הספר. חשוב לי גם לבשל להם, ואני תמיד מבשלת בבית. אחרי כן אני הולכת לבית הכנסת ובודקת את ההתנהלות, כי זה הבסיס לכל הקיום שלנו באתיופיה: היהדות. אחרי כן באים אלי אנשים לפגישות, כל אחד ועניינו, בעיותיו, צרותיו, המקרה הפרטי שלו, ואני מנסה לעזור. בנוסף, אני מקיימת ישיבות עם כל הוועדות שהקמתי, וכאמור בודקת את תפקודה של כל ועדה וועדה".
במסגרת ביקורה בארץ נפגשה טקבה עם חברי כנסת כגון רויטל סויד (המחנה הציוני), דוד אמסלם (הליכוד) ואלי אלאלוף (הליכוד), שחלקם ביקרו לאחרונה באתיופיה. "סיירתי בכמה בתי כנסת מכל העדות בישראל והסברתי על מצבם של היהודים באתיופיה", היא אומרת. "ביקרתי בבתי ספר מסוגים שונים כדי להעלות את המודעות בקרב הילדים למצבה של העדה האתיופית".
מתי תעלי לישראל? כשלא יהיו יותר יהודים באתיופיה?
"לישראל אעלה כשיגידו לי לעלות. כשיצטרכו אותי פה".