מנהיגת הפלאשמורה: "הבסיס לכל הקיום שלנו באתיופיה הוא היהדות"

"אני נותנת ליהודי אתיופיה אהבה, אמפתיה ותקווה, ובמקביל עושה הכל כדי להעלות את המודעות למצב שלהם", אומרת אמבנש טקבה, ראשת הקהילה היהודית בגונדר שבאתיופיה, שמבקרת בימים אלה בישראל. "היעד המרכזי שלי הוא לעזור, כדי שהאנשים לא יתפזרו בחזרה לכפרים מרוב ייאוש. חשוב לי להראות ולשקף להם כל דבר שאני עושה. אני יודעת שאם הם ילכו בחזרה לכפרים, המצב שלהם יהיה יותר קשה והם יהיו חשופים מאוד להתבוללות. לכן חשוב לי לארגן את כל החגים כדי להשריש את אהבת הדת וישראל ולשמר אותה".

טקבה (33) היא יו"ר עמותת "התקווה", שמנהלת את חיי היהודים הממתינים לעלייה בעיר גונדר. העמותה היא גם זו שהביאה אותה ארצה. הראיון עמה מתקיים במשרדי ערוץ הטלוויזיה האתיופי בישראל. "מטרת הביקור שלי היא ללמוד ולהסביר מחד לקהילות היהודיות באתיופיה איך חיים ונקלטים היהודים האתיופים בישראל", היא מספרת, "ומאידך להסביר לגורמים בכנסת שחייבים להעלות את כל היהודים שנמצאים בגונדר ובאדיס אבבה וממתינים שנים רבות לעלייה, ורבות ממשפחותיהן מפוצלות בין שתי המדינות. לא מספיק להעלות כל פעם קצת או להגיד: 'עכשיו העלינו 1,300 יהודים'. צריך להעלות את כולם, עד האחרון שבהם. מה שקורה כרגע בתחום אישורי העלייה מאתיופיה ממש לא מספיק. היה חשוב לי גם להסביר לחברי הכנסת פה איך חיים יהודים באתיופיה ואיך היהדות מתקיימת שם, למרות כל הקשיים".

בין שלל תפקידיה מקדמת טקבה את המאבק להעלאתם של יהודי אתיופיה, שממתינים לכך כבר שנים רבות. לדבריה, מדובר בכ־6,000 בני קהילות הפלשמורה שחיים בגונדר, ובעוד כ־4,000 שחיים באדיס אבבה. "קשה לי מאוד עם העובדה שבקהילה חושבים שיש לי סמכות להעלות אותם לישראל", היא אומרת. "הם חיים בתנאים לא אפשריים. הם באו מהכפרים לערים הגדולות ומתגוררים בתנאים גרועים מאוד. הם לא עובדים. יש אנשים שנמצאים שם בהמתנה לעלייה כבר 20 שנה משום שלא מאשרים להם לעלות. לאנשים האלו יש טענות מאוד קשות וצודקות, והם רואים אותי כאחראית לפתרון המצב שלהם. אני רוצה שהיהודים שממתינים לעלייה יעלו עכשיו ומיד".

"אנשי הסוכנות עושים עבודה טובה כאן בארץ בנושא הקליטה. אבל בצפת, כשנפגשתי איתם ועימתתי אותם עם בעיית אלפי הממתינים באתיופיה, הם אמרו לי: 'אנחנו מקיימים את החלטות הממשלה. אנחנו לא אשמים'. התפקיד שלהם באתיופיה הוא רק לדאוג שהעולים יעלו על המטוס לישראל".

גורמים בקהילה האתיופית בישראל ובגונדר יודעים לספר שמאחורי דמותה הצעירה של טקבה ישנה מנהיגה עם חוסן פנימי ונחישות להשיג את מטרותיה. "נולדתי בדמביה, ליד גונדר, בבית יהודי דתי", היא מספרת. "אמא שלי הייתה עקרת בית ואבא מורה בבית ספר תיכון לשפה האנגלית. למדתי בבית ספר מקומי נוצרי בגונדר. לא היה בגונדר בית ספר אחר, יהודי או בינלאומי. לאחר סיום התיכון הלכתי לקולג' בגונדר כדי ללמוד מחשבים. נישאתי בגיל 24. אומנם בעדה שלנו זה גיל קצת מבוגר לנישואים, אבל ההורים שלי בכלל לא היו בלחץ. אני נשואה זה שבע שנים. יש לי שני ילדים, בני שש וארבע. בעלי הוא נהג הסעות במיניבוס, ואמא שלי עוזרת לי לגדל את הילדים".

"ההורים היו שומרים את השבת ואת כל חגי ישראל. למרות שלא היה בית ספר יהודי, היה חשוב לנו מאוד לשמור על כל החגים. בפורים תמיד אהבתי להתחפש למלכת אסתר. כל הבנות בגונדר אהבו להתחפש למלכת אסתר".

"אני עובדת בתחום הקהילה היהודית 12 שנה, וגם כילדה, כבר מכיתה ז', התחלתי להתעניין בפעילות הקהילתית, במתחם התרבותי של הקהילה שלנו בגונדר ובחיים בתוך וסביב בית הכנסת".

לתפקיד ראשת הקהילה היהודית בגונדר נבחרה טקבה בבחירות דמוקרטיות. "השתתפתי במרוץ לבחירות וניצחתי", היא מספרת. היבחרה היה צעד היסטורי, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה הקהילה היהודית בגונדר הונהגה על ידי אישה. "לפני כן רק גברים מילאו את התפקיד הזה", מבהירה טקבה. "בכל שנתיים יש בחירות, ואני ניצחתי בהן כבר פעמיים. בעוד שנה יש בחירות, ואני אשתתף בהן כמועמדת".

"כולם שמחו מאוד וקיבלו אותי יפה. גם בעלי שמח מאוד ותמך, וגם היום הוא כל הזמן תומך ועוזר. גם ההורים שמחו וקיבלתי הרבה חיזוקים מכל האנשים סביבי. אני חושבת שניצחתי כי הכירו את פועלי לפני כן, במשך כל השנים, בארגון חגים, במתן עזרה לאנשים בכל התחומים שקשורים לעלייה לישראל, ובמיוחד בשמירה על תפקודו של בית הכנסת, שהוא הלב של הקהילה היהודית".

האזכור של בית הכנסת בגונדר מהווה נקודה רגישה עבור טקבה. "עבדתי במתחם הקהילה היהודית בגונדר", היא מספרת, "ואז, בשנת 2013, אנשי הסוכנות היהודית סגרו את המתחם של הקהילה היהודית: את הפעילות, את בית הכנסת. פשוט יום אחד הודיעו שסוגרים הכל. בגלל הפעולה הזו של הסוכנות יצרנו את עמותת 'התקווה' שהקמתי בשנת 2013".