תושבי שכונת רמת בית שמש בבית שמש, הסובלים מתקיפות בעלי חיים פראיים ברמה יומיומית כמעט, עלו בימים האחרונים לכותרות בשל הסערה שפרצה סביב הכוונה להשתמש בירי נגד הכלבים. לאחר שעיריית בית שמש הודיעה כי תבצע ירי בכלבים משוטטים בשעות הלילה, הגיעה הסוגיה לפתחו של בג"ץ, שהחליט לעכב את ביצוע הירי עד ששר החקלאות אורי אריאל וראש עיריית בית שמש משה אבוטבול יענו לשאלה אם מדובר בירי חד־פעמי בכלבים המשוטטים.

אולם, התופעה של להקות חיות בר ופרא המטילות מורא ופוגעות בבני האדם באזורים מיושבים אינה חדשה, והיא אף מתעצמת בשנים האחרונות, בעיקר ביישובי ספר, בפריפריה, בכפרים, בשמורות הטבע והפארקים ובכל מקום מגורים עם שטחים נרחבים. כך למשל, יבגני, תושב נצרת עילית, פגש פנים אל פנים חזיר בר בשעה שניסה להבריחו באזור רמות מנשה. מאז הוא מתקשה לחזור לתפקוד מלא. “ניסיתי לחלץ את הכלבים שלי”, הוא מספר, "וכשהתקרבתי לשיח כדי למשוך אותם, התנפל עלי חזיר בר, הפיל אותי ותקע בי את השיניים שלו באזור הירך”. יבגני ננשך שלוש פעמים ברגלו ונזקק לטיפול רפואי. כיום הצלקות מגלידות, אך רגלו לדבריו אינה בתפקוד מלא, והטראומה כמובן גדולה.

גם מוחמד בן ה־16 מאום אל־פחם לא ישכח את היום שבו להקת חזירי בר תקפה אותו בשעה שהלך בתוך העיר, גררה אותו ונשכה אותו בכל גופו. “בקושי יצאתי חי”, הוא נזכר. "שלושה מהם הפילו ונשכו אותי בכל מקום, וגם הרגשתי איך הם בועטים בי. צעקתי בכל הכוח עד שהגיעו אנשים לעזור לי, והם רדפו גם אחריהם. ראיתי את המוות מול העיניים”. מוחמד פונה לבית חולים במצב בינוני כשהוא סובל מחבלות ומפצעים פתוחים. כיום, שנתיים אחרי התקיפה, הוא עדיין מתקשה לצאת מהבית. “אני מפחד, התופעה הזאת לא חדשה בעיר, ואנשים פה סובלים מזה ממש”, הוא אומר. “אני מפחד להסתובב ברגל בשכונה, וגם האחים הקטנים שלי”.

עדויות דומות נשמעות גם במקומות אחרים בארץ. למשל בתל אביב, שם נרשמו מקרים שבהם הותקפו תושבים שעשו ג’וגינג להנאתם בפארק הירקון בידי תנים; באזור מבשרת ציון, בחיפה ובגליל העליון, שם חזירי הבר פולשים לגינות הבתים ומטילים אימה; ביישובים כמו מושב חצבה וקיבוץ עין גדי המותקפים בידי צבאים; במצפה רמון, בשדה בוקר וברהט, שבהם יעלים נכנסים לבתים; בפארק הירדן וסביב הכנרת, שם מסתובבות להקות כלבים; וכן באזורים כמו נחל עוז ובית שמש.

חלק מהכלבים המשוטטים, כמו אלה שנמצאו בבית שמש, חודרים למדינה מעזה ומהגדה המערבית. לאחר מבצע צוק איתן חדרו לנגב המערבי וליישובי עוטף עזה עשרות להקות כלבים שגרמו נזקים חמורים לבקר ולצאן והגדילו את אוכלוסיית כלבי הבר בארץ.

“זו בעיה קשה וסכנה ממשית שמבינים אותה בכל מקום, חוץ מאשר במדינת תל אביב”, מתריס ד”ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים. “בעניין הזה, הקיפוח של הפריפריה זועק לשמיים. מזניחים את תושבי הפריפריה, מוציאים צווי מניעה ולא מאפשרים לטפל במפגע הממשי והמסוכן הזה”.
“אנחנו אשמים"

פרשת הכלבים בבית שמש פרצה בשבוע שעבר, לאחר שעיריית בית שמש, שקיבלה לאחרונה היתר ממשרד החקלאות לירות בכלבים משוטטים, בעקבות כמה תקיפות שאירעו בזמן האחרון, פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה, ובו הודיעה שיחידת הפיקוח על הצומח והחי של משרד החקלאות (פיצו"ח) צפויה לעשות שימוש ברובי ציד ברחבי העיר, ולכן על תושבי העיר לשמור על כלביהם. הפוסט עורר זעם וביקורת, והגולשים תהו מדוע העירייה לא פותחת מכלאה, עורכת ימי אימוץ או מסרסת ומעקרת בעלי חיים, כפי שקורה ברשויות אחרות בארץ.

עד לשבוע שעבר לכדה העירייה כלבים משוטטים בפאתי העיר באמצעות ירי חצי הרדמה, אך בלחץ תושבים שדיווחו על מקרי תקיפה, היא תבעה בחודשים האחרונים ממשרד החקלאות לעשות שימוש באש חיה. הפרשה זכתה לכותרות נוספות, בין היתר לאחר שרעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, העלתה פוסט בדף הפייסבוק של ראש הממשלה, שבו פנתה לשר החקלאות אורי אריאל וכתבה: "אני מבקשת ממך לעשות כל שביכולתך כדי למנוע את הירי בכלבים שמתוכנן להתבצע בבית שמש... אני משוכנעת שבמאמץ המשלב רגישות ומקצועיות ניתן למצוא דרכים אחרות לשמור על בריאות הציבור".

שועל בר בשרון. צילום: משה מילנר, לע"מ

אלא שהבעיה הזו אינה ייחודית לישראל. בארצות הברית נטרפים מדי שנה כ־30 בני אדם בממוצע בידי חיות פרא. באוסטרליה הפך הדינגו, כלב הפרא, לאחד מטורפי העל המסוכנים לאדם. בהודו פולשים פילים לשדות וגורמים נזקים לחקלאות ואפילו לבני האדם בסביבה, והורגים אותם.

גם בארץ נרשמו תקיפות רבות, אולם לא ידוע על מקרה שבו אדם נטרף ומת. המקלים מדברים על כ־30 אלף כלבים משוטטים שנמצאים כיום בישראל, ואילו המחמירים טוענים שמסתובבים בארץ 70 אלף כלבי בר פראיים ומסוכנים. “נוצר מצב שבו אף אחד לא יודע איך ללכוד אותם, ואם ישחררו אותם בחזרה לטבע, הם ימשיכו להתרבות וזה יחזור על עצמו”, טוען ד”ר שקדי. “לצערי, עברנו את שלב הטיפול בכפפות של משי. כחובב כלבים, הרבה יותר צר לי על התושבים”.

אחת הבעיות היא אולי העובדה שכל רשות בישראל פועלת באופן עצמאי בריכוז הנתונים ובטיפול במיגור התופעה. במרכז השלטון המקומי, ובמרכז המועצות האזוריות בישראל, אין מאגר נתונים שיכול להציג תמונה רחבה של היקף הבעיה, מספר התקיפות, הפגיעות ותלונות התושבים. זהו תחום אחריותו של כל וטרינר רשותי הממונה על חיות הבר וחיות הבית.

מה שלטענת ד”ר שקדי תרם עוד לפיצוץ אוכלוסיית כלבי הפרא היה ההנחיה שנתן השר גלעד ארדן בנושא בתקופת תפקידו כשר להגנת הסביבה. כלבים אינם חיות בר, ולכן רשות הטבע והגנים אינה אמונה על הטיפול בהם, אולם מאחר שהכלבים תוקפים גם בשמורות הטבע ובפארקים, משרד החקלאות נתן לרשות סמכות לירות בהם בתוקף פקודת הכלבת. אלא שאז כאמור, המשרד להגנת הסביבה נתן הנחיה אחרת. “השר ארדן אסר עלינו לירות בשמורות ובפארקים, בטענה שאנחנו לא הפועלים השחורים של משרד החקלאות”, אומר ד”ר שקדי. “זו הייתה טעות קרדינלית של מדינת ישראל. הם התרבו ללא הכרה, נוצר ואקום של כמה שנים שבו לא טיפלו במפגע, וכיום יש פה פיצוץ אוכלוסין של טורף חסר רסן שתוקף חיות בר ומשק ובני אדם”.

מאוחר יותר ביטל ארדן את ההנחיה ואפשר לירות בכלבי הפרא בגנים הלאומיים ובפארקים ברדיוס של 500 מטרים. מהשר ארדן לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת גיליון העיתון.

פרופ’ יורם יום־טוב, מומחה לזואולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, סבור שבני האדם אינם יכולים להלין על התרבותן של חיות הפרא והבר. “צריך להסתכל על זה הפוך”, הוא אומר. “אנחנו, בני האדם, הפרענו להן. אנחנו גזלנו מהן את בית הגידול הטבעי, את הנוף, המים והמזון בשטחים פתוחים. אנחנו האשמים”.

"פתרון חקיקתי"

בכל שנה נרשמים בישראל עשרות דיווחים על תקיפות בידי חיות בר המגיעות אל סף הדלת באזורים מיושבים, ובהן צבאים, חזירי בר, תנים, שועלים, צבועים, זאבים, דורבנים ואפילו בעלי כנף כמו עורבים ודררות. רק בחודש מאי האחרון חדר זאב לאוהל של משפחת מטיילים באזור מצדה ונשך פעוטה כבת שנתיים, שנזקקה לטיפול רפואי ולחיסוני כלבת. בערד דיווחו תושבים לאחרונה על להקת צבועים המטילה אימה. באזור ירושלים דיווחו ברשות הטבע והגנים על להקת תנים המסתובבת בין מבנה משרד החוץ לבית המשפט העליון.

כמו כן, דורבנים פוגעים בבקר ובצאן ביישובי עוטף עזה, חזירי הבר מדווחים בעשרות מקרים בחיפה, עמק יזרעאל והנגב המערבי. במהלך השנים נזקקו עשרות אנשים לטיפול רפואי, לתפרים ולאשפוז בעקבות תקיפות, וחלקם אף הפכו נכים בעקבות התקיפה. למה זה קורה, ומה מחפשות חיות הבר באזורים מיושבים? התשובה טמונה כנראה בהתנהגות בני האדם, בדגש על אשפה חשופה, האכלה והיעדר אכיפה.

“אנחנו זועקים כבר שנים שצריך לדאוג לסניטציה”, מסביר פרופ’ אלי גפן מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. “חקלאים משליכים פגרים ועופות ליד המשק במקום להטמינם, המזבלות לא מכוסות והטורפים מגיעים כדי לאכול. פחי האשפה חשופים, ותנים, שועלים וכלבים ניזונים מאשפת האדם. המזון נגיש להם והם מגיעים לאכול. בנוסף, קיים כמובן איום הכלבת. חיות הבר בדרך כלל לא מקיימות אינטראקציה עם בני האדם, אבל כלב המחמד בבית יכול להינשך על ידי שועל נושא כלבת, והוא מכניס הביתה מחלה שמסוכנת גם לאדם”.

בעיה נוספת היא האכלת חיות הבר בידי תושבים. “אנשים מאכילים את חיות הבר ומביאים את זה על עצמם”, מוסיף פרופ’ גפן. “בשנות ה־50 האכילו דובים במערב ארצות הברית בכמה פארקים, וזה גרם לעשרות תקיפות של מטיילים, כשדוב רעב חודר להם לאוהל במטרה לאכול. נהרגו אז עשרות אנשים”.

“חזירי הבר נכנסים לגינות בגליל ובחיפה כי הם נמשכים לאשפה”, מוסיף פרופ’ יום־טוב. “חיוני שהאשפה תהיה אטומה ללא גישה לבעלי החיים. כשרשויות הכניסו פחי אשפה תת־קרקעיים, קמה צעקה שמונעים אוכל מחתולים ומבעלי חיים אחרים, אבל זו טעות. בנוסף, צריך לתת קנסות גבוהים על השלכת אשפה, להגן על גינות עם גדרות, צריך יותר פיקוח וכמובן חינוך”.

ל"וט־חולים - מרכז לרפואה דחופה וטרינרית" שבאבו גוש מגיעות חיות בית שנאכלו ונטרפו על ידי אותן להקות של אוכלוסיות פראיות. ד"ר חיליק מרום, וטרינר וחבר בארגון הרופאים הווטרינריים, יודע לספר על הפגיעה בבעלי החיים המבויתים. "בעיקר מדובר באזורים הכפריים והאורבניים למחצה של אזור הרי יהודה, שם חתולים וכלבים קטנים מותקפים על ידי להקות אלו. לעתים מצליחים להצילם ולעתים לא, אבל בבירור רואים שזוהי תקיפה של כמה בעלי חיים".

תן בנחל הירקון. צילום: איתמר נוינר

סביב סערת מקרי התקיפה בבית שמש והגשת הבג”ץ במטרה למנוע ירי בכלבי הבר, נשמעות דעות מגוונות, חלקן ממקום הומני וחלקן ממקום מעשי של הגנה על שלום הציבור. הזואולוגים תמימי דעים בנוגע לפתרונות. “דינו של כל כלב בר משוטט הוא ירייה בראש”, קובע פרופ’ יום־טוב. גם פרופ’ גפן סבור כמוהו. “הירי הוא הפתרון היעיל ביותר, כי אף אחד לא רוצה לפזר רעל ולהרעיל את הסביבה. זה פתרון עם מינימום השפעות על הסביבה”.

ד”ר שקדי מרשות הטבע והגנים מציע פתרון הדרגתי: “צריך לפקח על הסניטציה קודם ולדאוג שהפחים סגורים תמיד. בנוסף, יש להרחיק את חיות הבר מהתוצרת החקלאית באמצעות גידור, הרתעה ותאורה, ואנחנו מסייעים לחקלאים לעשות זאת. כששום דבר מזה לא עוזר, אז החוק מסמיך אותנו להקטין נזקים ופגיעה ולתת היתרים לציד”.

בכל הנוגע להתגוננות מפני חיות הבר אומר ד”ר שקדי: "העצה שלי לגברת כהן שהולכת למכולת ונתקלת בחיית פרא - היא לא להתנהג באגרסיביות. להתכנס, להיצמד לקיר קרוב ולכסות את הפנים והראש. אפשר גם ללכת בחבורות, וגם גז מדמיע הוא פתרון אפשרי".

ד”ר מרום מצדו אינו תומך בפתרון הירי: “לתפוס, לסרס או לעקר ואז לשחרר זה אכן לא פותר את הבעיה, ומנגד ירי חי מנוגד לכל חוק ולכל צו הומני ומוסרי. צריך פתרון מערכתי־חקיקתי רב־היקף, שיפתור גם את איום התקיפות, אבל גם את הפצת המחלות הנלווית לכל תקיפה של חיות כאלה".

בינתיים, גלית, בת ה־22 שעברה לתל אביב מחיפה וחשבה שבזה תמו מפגשיה עם חיות פרא, מרגישה מופקרת. “אני אוהבת לרוץ לבד ולפעמים בקבוצת ריצה”, היא מספרת. “בחיפה כל הזמן ראינו חזירי בר במסלולים, לפעמים הם היו ממש קרובים, אבל התרחקנו מהם. עכשיו, כשעברתי לתל אביב, חשבתי שפה זה בטח לא יקרה. אבל בפועל אני חוששת לרוץ לבד. יצא לי לפגוש בפארק שועלים, תנים או זאבים. אין לי מושג מה זה היה בדיוק. לבד אני כבר לא רצה, וגם שיניתי מסלול ריצה לאזורים מוארים יותר”.

"אני חוששת לרוץ לבד": תושבים רבים מפוחדים בגלל בעלי חיים משוטטים