היה זה אחד מימי הקיץ החמים של תחילת חודש יולי. סוניה (השם המלא שמור במערכת), אז עולה חדשה מבוכרה, ואחותה חנה, סיימו משמרת במפעל עפרונות ירושלים שבו עבדו כפועלות. הן עלו על ההסעה שהובילה אותן בחזרה לביתן שבשכונת נווה יעקב הירושלמית, ירדו בתחנה האחרונה והחלו לצעוד. גבר לבוש מדים וחמוש בסכין גדולה החל לרוץ לעברן. “אחותי ראתה את הסכין והחלה לצעוק. הוא התקרב אלי, קירבתי את הידיים כדי להגן על הפנים והוא החל לדקור. נפלתי על הרצפה. אחותי קפצה להרים אותי והוא דקר אותה דקירה אחת עמוקה בגב. ניסיונות ההחייאה לא עזרו. היא מתה בתוך זמן קצר”, משחזרת סוניה בקול רועד.
גם לאחר יותר משני עשורים, היא זוכרת היטב כל רגע מזוויע מאותו היום. “איזה חוסר מזל”, היא ממשיכה, “אח שלי, שעבד באותו מפעל, לא חזר איתנו באותו יום הביתה. הוא הלך לקנות בשר כדי שנעשה על האש לכבוד יום הולדתה של אחותי. יכול להיות שאם היה איתנו זה לא היה קורה. את הבשר אכלנו בסוף בשבעה שלה”.
הרוצח הוא בחור שאיתו יצאה סוניה לשתי פגישות בלבד בטרם הודיעה לו כי היא לא מעוניינת בהמשך הקשר. הרוצח, שנשפט ל־21 שנה, השתחרר לפני זמן קצר מהכלא.
איך התחיל הקשר שלך עם הרוצח?
“מישהו במפעל שבו עבדתי הציע לנסות לשדך בינינו ואמר לי שהוא בחור נפלא. הוא התקשר אלי ורצה להיפגש. אמרתי לו שבתור התחלה יפגוש אותי בבית שלי”.
איך הייתה הפגישה?
“גרתי בזמנו עם הוריי ואחיי. ישבנו על הספה ודיברנו וישר הבנתי שהוא לא בשבילי”.
למה?
"משהו במנטליות, בצורה שבה הוא דיבר, פשוט לא היה נראה לי. לא דיברתי אז טוב עברית, אבל עדיין השפה שלו נשמעה לי משונה”.
נפגשת איתו שוב?
“הסביבה לחצה עלי לתת לזה עוד צ’אנס והוא שוב הגיע. אבל אז אמרתי לו שזה לא ילך בינינו, שאנחנו לא מתאימים. ההורים קיבלו בהבנה ואמרו לי שאני זו שמחליטה”.
ומה קרה מאז?
“לאחר הסירוב שלי התחילה חצי שנה של מסכת איומים. הוא השיג את הטלפון של דודה שלי והתחיל להטריד אותי ואת המשפחה בטלפונים. לאט לאט האיומים התגברו והוא איים לרצוח אותנו. יום אחד הוא הגיע אלינו והתחיל להכות את אחד האחים שלי ואת אבא שלי”.
ואיפה הייתה המשטרה בזמן הזה?
“הגשתי 11 תלונות, אבל המשטרה לא עשתה עם זה כלום. באותו זמן ידענו שהוא במילואים ובת דודה שלי התקשרה לצבא ואמרה שהוא מסוכן. הצבא היה חכם מספיק כדי לקחת ממנו את הנשק. אבל ביום שבו לקחו לו את הנשק, הוא קנה סכין. באותו זמן לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה עובדות סוציאליות ולא ידעתי איך להתנהל במדינה. חשבתי שהמשטרה תגן עלי”.
התאכזבת מהמדינה?
“מאוד. בבוכרה הייתי מורה למתמטיקה. עליתי לישראל מתוך מניעים של ציונות. למרות כל הקשיים הכלכליים שנתקלנו בהם הייתי שלמה עם העלייה וחשבתי שבמדינה שלי אני מוגנת. הלכתי לעבוד כפועלת, גרנו בשכירות ובצפיפות, אבל היו לי שאיפות להתקדם. המקרה שקרה הוא כמו צל על החיים שלי. זה לא משהו שאפשר להחלים ממנו”.
חיה בפחד מתמיד
לאחר הרצח פנתה סוניה לארגון נעמ"ת כדי לתבוע בתביעת נזיקין את המשטרה, שנכשלה בהגנה עליה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ולמעשה קיבל את עמדת המשטרה השגורה לפיה "מי שרוצה לרצוח, בסופו של דבר ירצח", ופטר אותה מכל אשמה. עו"ד פרופ' יפעת ביטון, יו"ר עמותת תמורה, המרכז הקליני לקידום שוויון בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל, לקחה את התיק לידיה והגישה ערעור לעליון. בעקבות הערעור, החליטה המדינה להתפשר ופיצתה את סוניה בסכום של כחצי מיליון שקלים. "התביעה הנזיקית היא לרוב סוג של תרפיה לנפגעות עבירה", אומרת פרופ' ביטון, "אבל במקרה הזה, נוצר תקדים חשוב ומהותי לכלל החברה ולנפגעות עבירה. המדינה למעשה לקחה אחריות על מעשה פשע מתוכנן, כמי שאפשרה אותו. הפיצוי, גם אם הושג בדרך של פשרה, יצר תקדים שלפיו למשטרה יש אחריות על מחדליה, גם לנוכח רוצח הנחוש לרצוח".
מרכז תמורה מלווה את סוניה בהתנדבות מלאה כבר 12 שנה. “מאז האירוע הקטלני, חייה של סוניה נהפכו על פיהם”, אומרת המנכ”לית עו”ד אפרת פודם. “במאמצים רבים היא הצליחה לשקם את חייה, להינשא וללדת שני ילדים (כיום בני 8 ו 10 - ר”ע), תוך שהיא מטפלת באמה שמצבה הבריאותי הידרדר לאחר רצח אחותה. קרוב ל־21 שנים היא אינה ישנה בלילות, שרויה בחרדות תמידיות ואף אובחנה כסובלת מפוסט־טראומה. עכשיו, עם השחרור, הכל חוזר אליה”.
כיצד נודע לה על השחרור?
“כאישה שחיה בפחד מתמיד היא ספרה את השנים והעריכה שהמועד קרוב, אבל לא ידעה במדויק. גם בקשות חוזרות ונשנות שלנו לעובדת הסוציאלית, רות ברנס, שמלווה את סוניה במסירות כבר שנים, לא הועילו. חמור מכך, נראה כי היא לא ידעה בעצמה את מועד שחרורו המדויק של הרוצח מהכלא”.
“ככל שמועד שחרור הרוצח הלך והתקרב, הרגשתי שמצבי הנפשי הולך ומידרדר. עצם זה שלא ניכו לו שליש זה כבר אור אדום” אומרת סוניה, “אני לא ישנה בלילות, אוסרת על הילדים לצאת לטיולים, מקפידה שלא להשאיר אותם רגע לבד וחוששת לצאת החוצה”.
ממה את בדיוק חוששת?
“קודם כל, שהוא ישוב לסיים את המלאכה ולרצוח אותי או שיתנקם בילדיי. הרי מדובר באדם אובססיבי. בנוסף, יכול להיות שהוא שכח ממני, אבל יגלה את אותה התנהגות אלימה כלפי אישה אחרת”.
בזמן חופשותיו מהכלא המשטרה נהגה ליידע אותך?
“כן. לאורך כל השנים. לא רק זה, חופשותיו היו מאוד מוגבלות ומחוץ לירושלים, ומישהו תמיד היה ערב לו. אבל עכשיו, כשהוא השתחרר, אף אחד לא לוקח אחריות”.
פנית למשטרה?
"כן. לאחר בקשות רבות של מרכז תמורה, הסכימה העובדת הסוציאלית לארגן לי פגישה עם קצינת אלימות במשפחה מתחנת שועפט, ושם סיפרתי על החששות שלי".
מה הייתה התגובה?
"לא הרגשתי שהיה לה ממש אכפת ממצבי. היא חזרה ואמרה שיש צורך באיום אקטיבי כדי לקבל הגנה מהמשטרה".
"חמור מכך", מוסיפה עו"ד פודם, "הקצינה התעלמה מהדברים שהוצגו בפניה והמשיכה להטיח בסוניה כי מדובר בתחושות סובייקטיביות בלבד, אשר אינן מקנות לה את הזכות להגנה משטרתית".
אולי באמת החששות שלה מוגזמים? בכל זאת, עברו 21 שנה.
"אסור ליפול בפח הזה. החשש של סוניה נשען על מצע עובדתי מוצק, המעיד כי חייה עשויים להיות בסכנה. מדיווחים שהגיעו לידינו עולה כי הוא הוגדר כמסוכן. בנוסף, התברר לנו כי הוא מסרב לקחת אחריות על מעשיו באירוע, ואף מאשים את משפחתה של מרשתנו באירוע ובנסיבות שהובילו להתרחשותו".
הכסת"ח המושלם
במרכז תמורה החליטו לקחת את המושכות לידיים והגישו לבית משפט השלום בירושלים בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת. השופטת דורית פיינשטיין החליטה להעניק לסוניה את צו ההרחקה המבוקש. במהלך הדיון, מתארת עו"ד פודם, ביקרה השופטת את ההתנהלות המשטרה, תוך שהיא תוהה מדוע המשטרה מחכה שיקרה אסון. בנוסף, המליצה השופטת כי המשטרה תתקין לסוניה לחצן מצוקה בדירתה. הללו, למרבה הצער, אינם מופיעים בפרוטוקול הדיון.
לאחר שהגישה את הצו, חזרה סוניה לביתה וכעבור שעתיים זומנה לתחנה. עם הגעתה למקום, מפקד התחנה זימן אותה לחדרו, ובסופה של הפגישה נקבע כי סוניה תהיה חלק מרשימת נוהל הטיוב - נוהל המבטיח עדיפות במתן מענה כאשר תחייג 100. בנוסף הובטח לה כי תחנת קטמון תיצור קשר עם הרוצח ותזהירו שלא ליצור עמה קשר או להתקרב אליה.
עו"ד פודם, נראה שהמשטרה בכל זאת מגלה אמפתיה.
"זה לגמרי לא מספיק. אחד האבסורדים הוא שביום ראשון האחרון קצינת האלימות במשפחה התקשרה לסוניה והמליצה לה להיכנס למקלט לנשים מוכות".
סוניה: "אישה אחרת הייתה מתפלצת מפחד אם היו מתקשרים אליה מהמשטרה וממליצים לה להיכנס למקלט. זה נראה כמו כסת"ח מושלם מבחינת המשטרה. אם מדובר בבן אדם מסוכן - טפלו בו, לא בי".
למה אתן מצפות כיום מהמשטרה?
עו"ד פודם: "אנחנו דורשות לקבל את דוח הערכת המסוכנות של הרוצח כדי שיובהר אם המשטרה צריכה להמשיך לקחת עליו אחריות, וכן כדי שנדע אם יש צורך שנפנה לפסיכיאטר המחוזי לבקשה לאשפוז כפוי. דבר שני, אנחנו מבקשות להעניק לסוניה לחצן מצוקה בביתה כדי להפוך את צו ההרחקה לאפקטיבי. במשטרה טוענים שהלחצן ניתן רק למי שמאיימים עליה. אבל פה מדובר ברצח שכבר בוצע”.
"המקרה של סוניה הוא מקרה פרטני, אך חושף בעיה עקרונית", מסכמת פרופ' ביטון, "למשטרה אין מספיק כלים להתמודד עם מקרים של אלימות מגדרית שאינם בהכרח בתוך המשפחה, וגם בכלים שיש לה היא לא תמיד עושה שימוש אפקטיבי. אלימות כלפי נשים בדרך כלל נידונה בבית משפט לענייני משפחה. במקרה הזה, סוניה לאורך השנים לא אחת נפלה בין הכיסאות בשל כך, וטורטרה בין הערכאות השונות. גם נוהל אלימות במשפחה המשטרתי, שלפיו אישה מאוימת זכאית ללחצן מצוקה, לא חל עליה. שיא האבסורד היה כשהומלץ לה לעבור למעון לנשים מוכות, כשהיא נשואה באושר ומנהלת חיי משפחה תקינים".
איך את חיה עכשיו?
סוניה: “אני חיה במאבקים ובמלחמות, ובעיקר בחרדות. אני רוצה שיבדקו מה המצב הנפשי שלו. אני לא יודעת מה מסתובב לו בראש. אם הוא חולה ומסוכן לחברה, לא ייתכן שיסתובב חופשי. העובדת הסוציאלית אמרה לי שבכלא נתנו לו תרופות. מי יודע אם עכשיו הוא מטופל בכלל”.
צו ההרחקה לא מרגיע אותך?
“צו ההרחקה הוא רק לשישה חודשים. אם אני רוצה צו לטווח ארוך, מדובר בפרוצדורה מסובכת ואז גם אצטרך לשלם 1,600 שקלים. מהמשטרה לא עדכנו אותי שצו ההרחקה הגיע ליעדו. כולם בורחים כמו חולדות ואף אחד לא לוקח אחריות. בינתיים, למרות מה שהובטח לי, לא קיבלתי אפילו תמונה עדכנית של הרוצח”.