ניבה, בת 16, מבלה את מחצית חייה בישראל. בגיל 8 נמלטה ביחד עם אמה מאריתריאה, אחת הדיקטטורות הרצחניות והנוקשות באפריקה, והצליחה לחצות את הגבול לישראל אחרי מסע מפרך דרך סודן ומצרים, כשמעט לפניהן הצליח אביה להימלט גם הוא הוא מאימת המשטר ולהגיע לישראל. מקרב מבקשי המקלט, מי שנמלט עם ילדיו מקבל אשרת שהייה זמנית שמאפשרת להם להזדהות בפני הרשויות ולנהל חיים בסיסיים, משום שהם זוכים להגנה קבוצתית, כשישראל אינה יכולה לגרשם לארצות מוצאם המסוכנות להם. אבל לילדיהם עד גיל 18 אין כל מעמד.

ניבה מספרת: "אני לומדת בבית ספר תיכון עם חברים ישראלים, אבל מרגישה כל כך שונה ולא בגלל צבע העור שלי וזה מתחיל בדברים הקטנים שהם כתוצאה מזה שאין שום מסמך המאשר מי אני ובת כמה אני. אני לא רשומה אפילו באשרות של ההורים שלי. כדי להוציא "רב קו" לתחבורה ציבורית אני צריכה להוציא כאנונימית ולא מגיעה לי הנחת נוער. ההורים שלי עובדים אבל לוקחים להם 20% מהמשכורת (על פי חוק הפיקדון החדש שחוקקה הכנסת וחל כבר שלושה חודשים - י.ב) ולכן כל שקל חשוב לנו. אם אני צריכה כסף לאוטובוס אני משלמת כמו מבוגר ולהורים אין תמיד לתת לי. וזה לא מגיע לי כי לא עשיתי שום דבר לאף אחד".

גם לעבוד בחופשת הקיץ ניבה וחבריה, ילדי מבקשי מקלט אחרים, אינם יכולים. "ניסיתי לחפש עבודה במשך כל החופש הגדול בחנויות בגדים, בחנויות אוכל. תמיד סורבתי כי אני יכולה לעבוד רק בשחור, אין לי אפשרות לפתוח חשבון בנק ובעבודות כאלה יש רק עבודות כפיים". 
מיכל שנדר, רכזת תחום הנוער בא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, מספרת כי אחת ההשלכות הקשות של חוסר המעמד ניכרת דווקא אצל הבנים, שנעצרים על ידי שוטרים חדשות לבקרים. בעיית ה"פרופיילינג" הידועה של המשטרה. רק שלנערים האריתראים והסודנים, שמיעוט זעום מתוכם שהידרדר לפשיעה מטיל עליהם צל כבד למרות שרובם נערים נורמטיביים, אין אפילו תעודה להזדהות עמה, כך שעיכובם גם לתשאול תמים על ידי שוטר סיור יכול להפוך לחוויה ממושכת ומשפילה.

אחד הנערים מספר שרק בזכות העברית הטובה והרהוטה שלו הצליח לשכנע שוטר לשחרר אותו לאחר שעוכב. במקרה אחר נער היה צריך להתקשר למחנכת שלו בעשר בלילה כדי לשכנע שוטר שהוא תלמיד. "מדובר בבני נוער שנסיבות חייהם נכפו עליהם ועתידם לוט בערפל. הם אחוזי חרדה ממנו", מספרת שנדר ומוסיפה: "החיים שלהם בארץ הם בתנאי חוסר ודאות מתמיד בגלל היעדר מדיניות סדורה כלפיהם וגורלם תלוש מידיהם לחלוטין. חלק גדול מהם לומדים בחינוך טכנולוגי, אבל לא יכולים להשלים אותו כי הם לא יכולים להשתלב בהכשרות המקצועיות משום שהם לא יכולים לעבוד". 
מזה שנתיים מנסה עו"ד גיתית שריקי, מהקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, לפנות למשרד הפנים בנושא וכעת היא מייצגת את א.ס.ף בעתירה שהוגשה השבוע לבג"צ נגד משרד הפנים. עו"ד שריקי מדגישה כי החוקים בישראל מאפשרים לשר הפנים את מרחב הפעולה הדרוש להקנות מעמד זמני כלשהו לילדי מבקשי המקלט, כמו להוריהם, ומספרת כי לפני שנה קיבלו בא.ס.ף מכתב מלשכתו של שר הפנים ויו"ר ש"ס, אריה דרעי. השר, כך הובטח להם, מבין את האבסורד ומשיקולים הומאניים מתכוון להסדירו. אבל שנה חלפה מאז ולמשרד הפנים לא אצה הדרך.

"מדובר במעט רצון טוב מצד משרד הפנים שקבע שכל צעיר מגיל 16 צריך לשאת תעודה מזהה, צעד שלא יעלה למדינה שקל. מכיוון שאין שום תיעוד של הילדים האלה והם גם מגיעים ארצה ללא שום מסמכים, אנחנו מעריכים שמדובר בכ-8,000 קטינים. הוריהם מקבלים את האשרה 2-א/5 (אשרת שהייה זמנית שלא מקנה כל זכויות סוציאליות - י.ב) והם עצמם לא מקבלים כל מסמך. אף מעביד לא ייקח על עצמו להעסיק אותם והם מאד רוצים לסייע בכלכלת המשפחה, אבל אפילו באוטובוס הם מתקשים לנסוע. המדינה פשוט מאמללת את הנערים והנערות הללו", אומרת שריקי.  

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "כפי שנמסר בעבר לנציגי הארגונים, נעשים מאמצים אינטנסיביים לטיפול בנושא וליישומו, עד כה בוצעו פעולות רישום משמעותיות, המחייבות לצורך מתן האשרה. תשובתנו תימסר במלואה לבית המשפט".