'סערה בכוס תה' הייתה פינה בתוכנית ‘זהו זה', פרודיה חריפה על פקידי מדינה אטומים, שהעניקה לנו הזדמנות לצחוק לרגע על מכאובי הבירוקרטיה. שילוב מוצלח של נושא רלוונטי תמיד, תסריט מושחז של קובי ניב וצוות שחקנים מוכשר הפך את פינת הלשון האפרורית לאהובה במיוחד. המשפט המוכר ‘זה לא אני, זה פופטיץ' משמש עד היום כדי לתאר את תחלואי הבירוקרטיה המקומיים" (מתוך אתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית).
"הופתענו למצוא את עצמנו בתוך הקלחת של ועדת לנדס. משרד החינוך פנה למשרד התקשורת לצרף אותנו לרשות השידור", אומר יעקב ברנקין, ראש ועד המהנדסים בערוץ. "זה לא שנזכרנו מאוחר. שי פירון, שהיה שר החינוך בזמן גיבוש החוק, לא נפגש איתנו, אף על פי שביקשנו. ב־2014 התקיימו דיונים בכנסת והיינו בכולם. היה הנושא הגדול, 2,000 עובדי רשות השידור, ועלינו לא דיברו. בשום ישיבה לא הייתה התייחסות לנושא הטלוויזיה החינוכית".
שז"ר מוסיפה: "אני עובדת מדינה 20 שנה, אם חד־הורית, שמרוויחה משכורת בסיסית של כ־7,000 שקל, ולא יכולים לבעוט אותי החוצה. הרי המדינה ממילא תיאלץ לשלם את שכרי, אז למה לא לאפשר לי לעשות את תפקידי בטלוויזיה? אין פה שום חיסכון תקציבי. הרווח בסגירה שלנו יהיה הפסד לכל הציבור. אנחנו הרי גוף הטלוויזיה הכי מצליח במדינה: מאוזן תקציבית, מאוזן מבחינת כוח אדם ונותן תמורה נפלאה לצופים".
התשובה הזועמת לא איחרה להגיע במכתב מנומק: "דיזנגוף סנטר הינו ציון מקום בעייתי בשל הספציפיות. מדובר בתוכנית הפונה אל כולם, ולא רק אל תושבי תל אביב". מכאן התגלגל הנוסח החדש עם המילים המוכרות: "Here we are in the center of town". הסיפור הזה ממחיש את רוח הערוץ, שייצר שורה ארוכה של הפקות מצליחות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי - כזה שפונה אל כולם ושומר על ערכים חינוכיים. אלא שהצלחה לחוד ושאיפות פוליטיות של שרים עוברי אורח במפה הפוליטית לחוד.
מקור התקציב הוא במשרד החינוך ומהכנסות ברצועת השידור של ערוץ 2. אנשי הערוץ מתגאים בעבודתה של מחלקת הדיגיטל; בקורס עיתונאות שנתי לעשרות בני נוער בני העדה האתיופית ביוזמה משותפת עם משרד הקליטה; בפרויקטים ערכיים כמו חידון התנ"ך; בטקס יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל בשיתוף מינהל חברה ונוער; ובהפקות כמו "מתויגים" (עם המשרד לביטחון הפנים). יש גם תוכניות לימודיות בשעת חירום, הכנה לבגרויות וזהירות בדרכים.
על הפקות החוץ שמגיעות על חשבון הפקות מבית, צייג מוסיף: "ההשבתה של האולפנים הייתה יזומה. בקלות אפשר היה להפעיל אותם". ואחד מחברי הוועד מוסיף: "קחי לדוגמה תוכניות אקטואליה יומיות כמו ‘עושים סדר' ו'סוגרים חשבון'. לא מספיק רצו לתת לנו את התוכניות, מכמה סיבות. העיקרית שבהן היא שאלדד רצה להוכיח שבחוץ יותר קל להפיק. לקחת את התהילה לעצמו, שלא תהיה של אנשי החינוכית הוותיקים".
"התנאים לא לטובתם כרגע, כי התאגיד כבר משדר. וגם אם החינוכית תפסיק לפעול יום אחד וכולם ילכו הביתה, יהיה קשה לקבץ סביב המאבק הד ציבורי משמעותי. אבל זה כאמור לא אומר שלא צריך למצוא פתרון ראוי. האחריות צריכה לבוא באופן יזום מצד גורמי הממשלה שהביאו למשבר הזה. אלה לא דברים שצריכים להיפתר על ידי הפגנות ושלטים אלא על ידי תכנון משפטי נכון. מה שנשכח בתוך התהליך הזה הוא שילוב ראוי של עובדי החינוכית במערך הנקלטים. זה נשאר לסוף והיה צריך להיות מוסדר כבר בתקופה שבה חוקקו את החוק".
"עם כל הכבוד למשבר האמון, מי שהיה צריך לפתור את זה הוא לא קובלנץ. משרד האוצר, משרד החינוך, משרד התקשורת וההסתדרות היו אחראים למציאת פתרון. העובדה שאין פתרון מונחת לפתחם ולא לפתחו של מנכ"ל החינוכית או התאגיד. זה יהיה לא נכון למתג את המשבר סביב אלדד או יריבויות פנימיות. גם אם אלדד היה נלחם מהיום הראשון רק עבור עובדי החינוכית, לא בטוח שמשרד האוצר או רשות השידור או ההסתדרות היו מאפשרים להעדיף אותם על פני רשות השידור".
התרעות פיקוד העורף