לדברי האם, השחרור הוא בעיה של המדינה ולא של המשפחה: "אם הממשלה מחליטה שצריך להתעסק איתו אז שיעשו את זה. כנראה שישחררו אותו. לקחתי את זה בחשבון. אנחנו כבר עייפים מצבי גור ואנחנו לא רוצים לשמוע את השם שלו, מבחינתנו הוא כבר מת מזמן. מה לעשות? אם אין לנו גזר דין מוות במדינה הזו עבור מישהו שהורג ילדים אז זו הבעיה של המדינה ולא הבעיה של משפחת ירדן".
בבקשה שהגיש גור לשחרור מוקדם מהמאסר, התנגדה נחרצות המדינה, שעה שבין היתר טענה כי השחרור אינו עומד בתנאי סעיף 10 לחוק, ויהווה פגיעה באמון הציבור, לנוכח חומרת המעשה, שכלל בתוכו עבירות רצח, בקשת כופר של הנער, ועוד קודם לכן חטיפתו. הפרקליטות טענה כי מדובר במעשה חמור, דרסטי ודרמטי, שלא היה כמוהו בישראל.
עוד נטען על ידי הפרקליטות כי האסיר לא לקח אחריות מלאה, כנה ואמיתית לכל רכיבי העבירות בהן הורשע לפי הכרעת הדין, באופן שמצדיק שינוי בולט וממשי בהתנהגותו, כפי הנדרש מאסיר המרצה מאסר בגין הרשעה בביצוע עבירות כה חמורות.
למרות עמדת הפרקליטות, כפי שציינו, החליטה הוועדה את ועדת גור, שמונה שנים לפני תום מועד מלוא העונש שהושת עליו. על החלטה זו, הוציאה הוועדה עיכוב ביצוע לשבעה ימים כדי לאשר לפרקליטות לשקול אפשרות להגשת ערעור.
נזכיר כי פרשת צבי גור הסעירה מדינה שלמה, בשעה שהעבריין הגיע לשכונת רמת אפעל, שם התגוררה משפחת ירדן, תוך כדי שהוא נוסע ברכבו, זיהה את הילד אורון ירדן שחלף במקום, חטף אותו לרכבו, ונמלט מהמקום. זמן קצר לאחר מכן, שכוחות משטרה גדולים ויחידות מתנדבים פתחו בסריקות בניסיון להתחקות על עקבותיו של הנער, עלה החשד לפיו הוא נחטף והמדינה כולה רעשה.
צבי גור לא הסתפק בחטיפתו, יצר קשר עם בני המשפחה, ודרש כופר אותו הינחה להניח מתחת לחבית באחת הצמתים באזור השרון. המשטרה, שהכינה את הסכום הנדרש, שהוא מסומן, ופעלה על מנת לאתר את הנער, הבינה כי העבריין נטל את הכסף, ונמלט מהמקום, ורק מאוחר יותר, שנלכד, הוביל את השוטרים למקום שבו קבר את הנער.
התרעות פיקוד העורף