לכל אלה הצטרפה בשנתיים האחרונות עיריית ירושלים עם הרעיון להקים אתר פסולת בניין למשך 20 שנה בין הכפרים עיסאוויה, ראס חמיס, ענאתא, מחנה הפליטים שועפאט, הגבעה הצרפתית, בית החולים הדסה הר הצופים והאוניברסיטה העברית. בינתיים פועלת על ראשם של תושבי מחנה הפליטים תחנת מעבר, ואליה מגיעות משאיות הגורסות סלעים ופסולת בניין. כצפוי, התושבים מספרים על רעש וזיהום אוויר בלתי נסבלים. אלה, על רגל אחת, חייהם של תושבי הקבע במזרח ירושלים.
“אתה מסמן ‘וי' פור ויקטורי", שאל מנהל הלשכה. אשכול הביט בו וחיוכו נמחה. “לא, זה ‘וי' של ‘וי קריכטמען ארויס', איך זוחלים החוצה, כלומר, איך נחלצים מזה?" [...] ואני שואל את עצמי שוב ושוב למה התכוון אז. האם התכוון, כפי שנראה אז, רק להתמודדות קשה הצפויה לנו עם הבעיות הסבוכות, שאותן השכיל לראות מן הרגע הראשון, או שהתכוון גם ליציאה משם בפועל, להפרדה בינינו לבינם?" (מתוך הספר “יסמין", עם עובד, 2005,
מאת אלי עמיר).
“לא הוואקף הירדני או הממסד של הרשות החליטו. מי שקבע שכך יהיה הוא הרחוב המזרח־ירושלמי. התושבים ומנהיגים מקומיים קיבלו החלטה נועזת מאוד שלא להיכנס להר הבית עד שישראל תסיר את המגנומטרים. זה היה הימור גדול. אולי יש פה ניצנים של מנהיגות חדשה".
אין ממש מקבילה למעמד של אוכלוסייה ילידית המוגדרת כמי שנכנסה לישראל בדומה למהגרים. “נוסף על זה, הם לא מעוניינים לקבל אזרחות ישראלית, וגם ישראל לא מעוניינת באזרוח שלהם", אומר רמון. “גם הקהילה הבינלאומית לא רוצה באזרוח הזה, משום שהיא לא מכירה בצעדי הסיפוח הישראלי".
“לא. לו הייתה המדיניות לעודד את מגמת ההתאזרחות, היה אפשר להגדיל את מספר הפקידים העוסקים בנושא בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה במזרח ירושלים ולזרז את ההליכים בדרך הארוכה לקבלת האזרחות".
התרעות פיקוד העורף