האבלים צצים. יורדים לחצר ברגל כבדה. הסבתא כבר עטופת שחורים, יודעת אך מסרבת להאמין. נשענת על שניים משני צדדיה. "תגידו מה קרה? תגידו מה קרה?", היא זועקת. "הכל בסדר, הכל בסדר", מנפק מישהו נחמת שווא. סבתא מוכה אבל מפוקחת. "אל תגידו בסדר", היא מתחננת, מישהו צועק לאחור: "תפסיקו להגיד לה בסדר".
מהבית עולים צלילי האבל. כל הטונים של הדאבה. תחילה זה המלמול הרועם ואחריו הקריאה הנואשת: "א־ו־ר" ובעקבותיה זעקה ללא הברות שמפלחת את חזית הבית הלבנה.
אוחיון, שבדרך כלל לא יודע איך נראה בוקר, התעורר אתמול ב־8:00. אי־השקט טלטל אותו. פתח טלוויזיה, ראה הר אדר וכתב לאור: "בוקר טוב אחי, הכל בסדר?" משלא קיבל תשובה התחיל להפגיז "אור, אור, אור". עד שליטל האחות גאלה אותו: "אור נהרג", כתבה לו.
אם הייתה אתמול דאגה בהר אדר, היא הסתתרה תחת הגגות האדומים. אם הייתה בהלה היא הובעה בלחש. אנשים יצאו לדרכם, שדרת האלה הייתה נטושה. פנינת השלווה ההררית, בועת הנחת שהתחככה באינתיפאדה, ניסתה לא לצאת מגדרה.
צה"ל ומג"ב התפרסו אתמול בבוקר בדרך העולה מאבו גוש עד ליער הנושק למחסום הר אדר. בקצה היער האפור עבר פעם הקו הירוק. מה שאפשר לתושבים להרגיש לא ממש מתנחלים. עד אתמול, כך נראה, קיבלו גם הפלסטינים קבלו את האבחנה הזאת. הר אדר – לשעבר גבעת הרדאר ע"ש תחנת ממסר רדיו־טלפון שדמתה למכ"ם – עברה די בשקט את המהומות בשטחים. הפסטורליה היחסית אפילו הולידה התחכמויות. "אשתי ואני מסתדרים על אף שהיא ישנה בצד הפלסטיני ואני בישראל", נהג חברי היקר עמוס לצחוק.
מירה ועמוס שטיין הגיעו כדי לעקור מדירת 78 מ"ר לאחוזה שכמעט לא מצויה בשטחים. הם כבר סופרים 27 שנה על הגבעה. אתמול, כשישבו לארוחת בוקר סגרו את הרדיו. עודם לועסים ויללות אמבולנסים הסתחררו באוויר צלול כיין. רק מפי בתם בהרצליה נודע להם על ההתקפה. הם העסיקו גנן פלסטיני ורק לפני כמה ימים סיכמו עם פועלים מהכפר בידו לסייד להם את הבית.
"אני חוששת".
"לא חושבת. אדם לא יודע מה מצפה לו ואיפה".
אבל כל מה שקרה אתמול גורם למירה בעיקר עצב. עצב גדול. לא שלא ידעה שמשהו אורב מעבר לגדר, שמשהו רוחש שם בבתים של בידו, אבל עכשיו הכל צף. הסכנה ירדה לשטח. מה שהיה בגדר אפשרות היה לממשות. 600 פועלים עוברים מדי בוקר בשער של הר אדר. לאחר בידוק המעסיקים או חברות הסעה פרטיות אוספים אותם מהשער ומחזירים בערבו של יום. בשעות העבודה נאסר עליהם לנדוד ביישוב.
"לא שאני מתייחס בהבנה לרצח", אומר שי סלע, "אך בזמני הבדיקות בשער היו ממש משפילות". סלע בנה כ־150 בתים בהר אדר ו־22 שנה התגורר ביישוב עצמו. אבל היחס של המג"בניקים והחיילים היה, לדבריו, לפעמים בלתי אנושי. לא פעם נכנס עם שותפו לראש המועצה ודרש לחדול. "אם אלו הבדיקות", נהגו לומר, "מוטב שלא תיתנו להם כלל להיכנס".
"לפני חודשים. אמר שהחיים שלו טובים".
מהבית של אמיר בר נשקף נוף מקראי. תאנה וזית, גבעות צנועות, בתים שנזהרים לא להתגרות בבריאה. ובאמצע, מורסת הזמן הזה: שער ברזל צהוב ותיל תלתלי. כשמשבים צוננים מלטפים את פנינו ולרגלינו בריכת הטורקיז שלו, יכול אמיר לשטוח תסריט בוטח. לא ראשיתה של התלקחות ראה הבוקר ממרפסתו, אלא תקרית נקודתית. "יש בינינו לשכנינו מרקם טוב", הוא מאבחן. את טירתו בנו פועלים מבידו, משם גם מגיע עובד הניקיון פואד. המנקה הקודם, עדנאן, קרא לבנו אמיר.
"היחסים איתם ממש טובים", אומר לי האיש בשער הצהוב שלידו התחולל הפיגוע. בגלל עיסוקו אינו רוצה למסור את שמו ורק זאת התיר לי לכתוב: שהוא גר זה כמה שנים ביישוב, שהוא נשוי ושיש לו 3 ילדים. ואני מנחש שהוא בקץ שנות ה־30 שלו. חושב שכל מה שקרה הוא ניצול ציני של היתרי עבודה שניתנו לפלסטינים. מניפולציה של רצונם הכן להתפרנס. "לעזוב?", הוא חוזר על שאלתי, " ומה אחר כך? ירושלים, ת"א, חיפה?".
"להיות מוכנים לפיגוע הבא".
התרעות פיקוד העורף