"ברור. ננקה לבד, אז החלונות יהיו קצת מלוכלכים, אך מצפונית ארגיש טוב יותר".
עם שתי בנותיה וארבעת נכדיה גרה הראל ביישוב. הגיעה לפני 30 שנה, ממש כמונו. דבריה מחזירים אותי להר, למקום שבמשך חמש שנים היה ביתי.
חמישה חודשים לאחר אותו לילה בבידו פרצה האינתיפאדה. איש לא ידע אז שהיא תהיה הראשונה. הידיים שעזרו להחליף גלגל השליכו אבנים על המכוניות שלנו. בשנים הקשות - שבהן כבר לא היינו שם - עקפה האינתיפאדה את הר אדר. לכל היה נדמה שגם הפלסטינים מקבלים את האבחנה שזה יישוב של "חצי־חצי", של "כן ולא". השבוע התברר לי, בצורה כל כך כואבת, עד כמה לא הבנתי.
"ודאי שכאב, אבל אצלך כל השכנים שלך דורשים את טובתך?"
עם הנשים היא מחליפה מתכונים, אבל עיקר החיבור הוא עם הגברים. הם אלה שיוצאים מהבית. לאחר שאשתו ילדה ביקש אחד מהם חזיות הנקה ותחתונים מתאימים. "לא מתבייש לפנות כי את כמו אחות שלי", הסביר לה. פמיליאריות מסוימת מחלחלת גם ליחסי עובד־מעביד. בקונפליקטים על שכר היא יכולה לזרוק משפטים כמו: "אני חושבת שאתה מנצל את מעמדך", או "אתה לא הוגן" בלי לחשוש שייעלב.
מאזכרת בנם באו ישר לכאן. "כשישבתי שבעה אתה באת אלי, עכשיו אני בא אליך", אומר אבא של יוסי לאבא של יוסף. והאבא של יוסף קובע: "הבן שלך גיבור", והאבא של יוסי משיב: "שלך גיבור", וזה של יוסף ממשיך: "לשניהם תהיה דרגה מאוד גבוהה בשמיים". וזה של יוסי לוחש: "מסכים איתך".
התרעות פיקוד העורף