כבר 44 שנים שאחת הדמויות שסופגות את מרב האשמה על מלחמת יום הכיפורים - או, יותר נכון, על הקיפאון המדיני בשנים שבין סיום מלחמת ההתשה ועד ל–6.10.1973 - היא גולדה מאיר, ראש הממשלה באותה העת. עקשנותה של גולדה בנושא המו"מ המדיני כבר הפכה למשל ולשנינה, ואולם המציאות מוכיחה את ההפך הגמור: זה לא משנה מה גולדה רצתה - וסביר להניח שהיא לא רצתה במלחמה אלא בפתרון מדיני - הרבה יותר משנה מה רצו המצרים, ובעיקר מה רצה הנשיא אנואר סאדאת.

הכעס על גולדה נובע מהתפיסה הרווחת בישראל, שלו רק הייתה מוכנה לוותר על חצי האי סיני או על חלקים ממנו - שטחים חיוניים שהיו יקרים מאוד לישראל, הרי שנשיא מצרים סאדאת היה נענה להצעתה הנדיבה וחסרת הדרישה לתמורה כלשהי, וכך ניתן היה למנוע את המלחמה. אלא שקואליציית התוקפים את גולדה, ובכלל זה קהיליית המודיעין שלנו, אינה מכירה את מנהגי אחיזת העיניים של המצרים. לא בכדי כבר בשחר ההיסטוריה הגדיר הנביא ישעיהו את מצרים כ"משענת הקנה הרצוץ".

מצרים הכריזה מלחמה על ישראל (בימינו הנוהג הזה כבר לא קיים) כבר בוועידת חרטום באוגוסט 1968. לישראל היו שלוש שנים להתכונן לאותה מלחמה עתידית מאז ההחלטה שהתקבלה פה–אחד בוועידה: "מה שנלקח בכוח - יוחזר בכוח". אנואר סאדאת היה רציני וממוקד מאוד בנושא, בניגוד לשכנתו הגדולה ואפופת האופוריה ממזרח: בזמן שבצד המערבי של תעלת סואץ התאמן הצבא המצרי בשצף קצף לקראת העימות הצבאי, מזרחית לתעלה, מאחורי "חומת המגן" של קו בר–לב, צה"ל ומפקדיו הפכו את שדה המערכה בסיני לאתר תיירות. כל מי שעשה מילואים בסיני בימים ההם יאשר זאת. זה היה הרקע לשפיכות הדמים המרובה.





אבל האמת אחרת: גולדה הייתה מוכנה לוותר על סיני וכבר בתקופת כהונתה כשרת החוץ לאחר מלחמת קדש, הסכימה לנסיגת צה"ל מסיני בתמורה לחופש שיט במפרץ אילת. אלא שאז היא הסכימה לסגת ללא הסכם מחייב עם מצרים - דבר שגרם למלחמה נוספת עם מצרים, בשנת 1967. באביב של שנת 1957 ישראל הסכימה לסגת מסיני בתמורה לשני הסכמים. ד"ר מיכאל אורן מתייחס אליהם בספרו "שישה ימים של מלחמה" כאל הסכמים של "תום לב".

ההסכם הראשון נעשה בין המזכיר הכללי של האו"ם דאז, דאג האמרשלד, ובין נשיא מצרים גמאל עבד אל–נאצר. מזכיר האו"ם הבטיח לנשיא המצרי שמצרים תהיה רשאית לסלק את כוח האו"ם מסיני בכל עת שתרצה, לאחר שיקול דעת והחלטת העצרת הכללית של האו"ם, כי שליחותו של כוח האו"ם בסיני הושלמה. ההסכם השני נעשה בין מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס ובין שרת החוץ של ישראל גולדה מאיר. דאלס הבטיח לגולדה מאיר כי ארצות הברית תתייחס לכל ניסיון מצרי לחדש את הסגר הימי במְצרי טיראן כאל פעולה מלחמתית, שישראל תוכל להגיב עליה כהגנה עצמית לפי סעיף 51 של מגילת האו"ם. דאלס הוסיף להסכם עוד דרישה אחת: ישראל חייבת לדווח לארצות הברית על כוונותיה.

ברבות השנים הבינה גולדה ש"הסכמים בתום לב" לא מתאימים למזרח התיכון, ושכוחן של המעצמות הימיות לא עמד בשעת המבחן - והן לא הצליחו לאכוף את חופש השיט במפרץ אילת. לכן עמדתה הנחרצת הייתה שכל עוד ישראל מחזיקה בנכס שמצרים רוצה מאוד לקבל אותו בחזרה - יש לכך מחיר. על כן התעקשה לסגת מסיני בתמורה להסכם מחייב עם מצרים.

מה רצה סאדאת?


הדיפלומטיה המדינית של סאדאת לפני מלחמת יום הכיפורים התנהלה תחת המטרייה הצ'מברליינית של "שלושת הלאווים" מוועידת חרטום ב–1967. בראיון ל"ניו יורק טיימס" בדצמבר 1970 אמר סאדאת לעיתונאי ג'יימס רסטון: "אל תבקש ממני לכונן יחסים דיפלומטיים איתם (הכוונה לישראל - ש"מ). זה לעולם לא יקרה". רסטון הקשה: "גם אם יש ביכולתך לפתור את בעיית הנסיגה לגבולות שקדמו ל–5 ביוני?". סאדאת השיב: "לעולם לא, לעולם לא, לעולם לא".

פרופ' מג'יד ח'דורי כותב בספרו "מלחמה ושלום בחוקי האסלאם", כי בחברה האסלאמית כוח צבאי הוא תנאי בסיסי למנהיגות. מוחמד אנואר א–סאדאת ירש מידידו גמאל עבד א–נאצר מדינה עם צבא מובס, ללא תוכניות מגירה התקפיות כלפי ישראל, כאשר מעמדו של סאדאת במצרים היה של יס־מן בזוי. חשוב כאן לציין כי סאדאת עצמו דאג להעצים את "חדלונו" האישי במסגרת תוכנית ההונאה שלו, שמכר לישראל בתמורה לכסף רב. ולכן - להיכנס למו"מ מדיני, יחף כמו צבאו הנמלט על נפשו, עם צלקת גדולה של כווייה על פניו, זו אחריות כבדה שמנהיג אמיתי אינו יכול לקחת על עצמו. אילו סאדאת היה נוהג כך, ההיסטוריה המצרית הייתה זוכרת אותו לנצח כמנהיג עם אות קין תבוסתני. שכן יציאה למלחמה עם צבא בלתי מוכן הייתה גורמת לו תבוסה נוספת. סאדאת, שהיה מנהיג שחש כי האל הועיד אותו להביא מרפא לתחלואיה של מצרים, לא יכול היה להרשות לעצמו לנהוג כך.

הנרי קיסינג'ר המחיש זאת היטב לחאפז איסמעיל, יו"ר המועצה לביטחון לאומי של מצרים. בשיחה שהתקיימה בין השניים בוושינגטון בפברואר 1973, איסמעיל העלה בפני מזכיר המדינה האמריקאי את התנאים של סאדאת לקיום מו"מ עם ישראל. על כך השיב לו קיסינג'ר בערך בזו הלשון: מדינה מובסת אינה יכולה להעלות דרישות של מדינה מנצחת. כמובן שסאדאת היה מודע לכך, אבל הוא העלה את ההצעה במסגרת ההצגה הדיפלומטית של שוחר שלום. סאדאת, שהיה דתי אדוק וחדור בתודעה של שליחות היסטורית, היה זקוק למלחמה כדי לבנות את מנהיגותו הפוליטית, שהייתה למרמס בתקופת שלטונו של נאצר בכלל, ובראשית נשיאותו הוא בפרט. כדי להחזיר למצרים את כבודה האבוד, הוא גם היה צריך לבנות צבא חזק, אחרת לא יכול היה לבנות את מעמדו כמנהיג.




באוגוסט 1971, לאחר שסאדאת ביצע את ה"הפיכה המתקנת", דהיינו - הצליח להיפטר מכל מתנגדיו וייצב את שלטונו, הוא כינס את המטכ"ל המצרי בעיירת הנופש אל–קָנָאטֶר אל–חָ'יִרָיה. הנשיא המצרי הורה לקציניו להכין את הצבא למלחמה כדי להציל את כבודה של מצרים ואת כבודם שלהם כקציני צבא. במעמד הזה הוא גם נתן להם את ההנחיה: "אני מזהיר אתכם מפני השימוש בשיטת החשיבה השגרתית הידועה. אנחנו חייבים להפתיע את האויב שמצפה מאיתנו שננהג כהרגלנו". הנחיה זו הייתה הסוד הצבאי השמור ביותר של הצבא המצרי - שהמודיעין הישראלי לא הצליח לאתרו.

בשנת 1972 העביר ניקולה צ'אושסקו, נשיא רומניה, פנייה לגולדה מנשיא מצרים ולפיה סאדאת מוכן להיפגש איתה. ראש ממשלת ישראל הגיבה בחיוב, אבל אז סאדאת חזר בו. מדוע? לפי הביוגרפיה של מוסא צברי על נשיאו וידידו, סאדאת תעתע בכל העולם כדי להכשיר את הקרקע למלחמה. כל הצעות השלום של סאדאת לפני המלחמה נועדו לזרות חול בעיני העולם כדי להצדיק את הפתיחה באש. עובדה היא שכאשר סאדאת נכח בכך שהדרך להחזרת סיני בדרכי מלחמה נכשלה, הוא העתיק את מאבקו למסלול המדיני; או לחלופין, לפי ההיבט המצרי, לאחר שסאדאת השיג את מבוקשו ("ניצחון"), הוא הגיע לירושלים ללא כל תנאי מוקדם. הופעתו בכנסת ישראל נתנה מענה לדרישה המשולשת של גולדה מאיר: הכרה, מו"מ ישיר ושלום - את כל אלה סאדאת כבר נתן בראשית הדרך.

פרופ' האנס מורגנתאו, מחבר הספר "פוליטיקה בין האומות" - המשמש תנ"ך למדינאות - אומר בספרו: "דיפלומטיה שמסתיימת במלחמה כַּשלה בייעוד העיקרי שלה, שהוא השגת יעדים לאומיים בדרכי שלום". לכאורה, הדיפלומטיה שהפעיל סאדאת בשנתיים שקדמו למלחמה כדי להחזיר את סיני במו"מ - כשלה. זוהי טעות אופטית, יען כי סאדאת פעל בדיוק ההפך, זאת הייתה האסטרטגיה שלו. הוא הפעיל דיפלומטיה "כושלת" בעורמה כזו שסייעה לו להכין את עמו וצבאו להשגת יעדו הלאומי. כדי להרים את המורל של צבאו, במשך שנתיים עד המלחמה, ביקר סאדאת מדי שבוע ביחידת צבא אחרת שנטלה חלק באימונים לקראת המערכה. ביקורים אלה נסכו ביטחון וגאווה ביחידות המתאמנות, ונתנו את אותותיהם בטיב האימונים.

גם הצעת השלום המפורסמת שסאדאת שיגר בפברואר 1971, שישראלים רבים חושבים שהיא ההחמצה הגדולה ביותר טרם מלחמת יום הכיפורים, הייתה הונאה. סאדאת הציע שישראל תיסוג 40 ק"מ מהתעלה על מנת לאפשר למצרים לפתוח את תעלת סואץ. הצעה זו התבססה על רעיון של משה דיין שפורסם חצי שנה קודם לכן. גולדה מאיר השיבה כי היא מוכנה לנהל מו"מ על הצעה זו. מצרים לא הגיבה. להפתעתו של סאדאת, גולדה הסכימה לסגת עד מצרי הגידי והמיתלה, ולכן נאלץ להעלות את דרישתו - נסיגה עד קו אל–עריש - ראס מוחמד. לכך גולדה מאיר כבר לא יכולה הייתה להסכים.

מוכנה בכל עת


ג'יהאן סאדאת, אשתו של הנשיא המצרי, אמרה בראיון לעיתונאי ישראלי כי סאדאת היה זקוק למלחמה כדי שיוכל לנהל מו"מ כשווה עם שווים. הדברים נאמרו לאחר שנחתם הסכם השלום, והם מצוטטים בשפה האנגלית אצל אברהם רבינוביץ בספרו "מלחמת יום כיפור". לכן המסקנה המתבקשת היא שלא היה אפשר למנוע את המלחמה. הצרה היא שהמנהיגות הביטחונית הישראלית לא התייחסה ברצינות לדברי המנהיגות המצרית. אילו שעטו טנקי צה"ל במדבר סיני במקביל לאימוני הצבא המצרי, ואלופי צה"ל היו מצחצחים חרבותיהם - פני המערכה היו נראים אחרת. הטרגדיה היא שבשעת המבחן האמיתי של הגנרלים הישראלים היהירות הריקה שלהם הוכיחה את חדלונם כנחותי דרגה. ממש כדברי משה דיין הרמטכ"ל: "לא המדים יוצרים צבא ולא הדרגות עושות מפקדים".

ביום העצמאות של 1971 התראיינה ראש הממשלה מאיר בגלי צה"ל אצל יצחק לבני, יוסף אשכול וגדעון סאמט. ביחס להצעות "השלום" של סאדאת היא אמרה: "אנחנו לא מחויבים לעשות ויתור לרעתנו, דבר שמסכן אותנו, כאשר מצבנו עכשיו יותר טוב... הלאווים של חרטום לא מחייבים אותי. לא מחייב אותי שום דבר חוץ מזה שאני צריכה להיות מוכנה בכל עת, כאשר מתחדשת האש, לענות כהוגן, ויחד עם זה לדרוש שיהיה מו"מ לשלום. רצינו דבר מאוד הגיוני, מאוד יסודי, וזה משא ומתן ישיר. הם אמרו לא. הלכנו למו"מ לא–ישיר דרך יארינג. אתם יודעים לאן זה הוביל. למרות הכל אנחנו מוכנים להמשיך במשא ומתן".



גולדה הייתה בטוחה שמיטב אלופי המלחמה הסרים למרותה עוקבים מקרוב אחר מצב העניינים, והם כבר יעשו את הנדרש לעשות במקרה שתפרוץ מלחמה. צבי זמיר, ראש המוסד באותה העת, כותב ביושר בספרו "בעיניים פקוחות" שגולדה לא השלימה עם העובדה שחתנו של נאצר הוא סוכן ישראלי - והוא צריך היה להרגיעה. הפן הצבאי גם הוא נראה לה רגוע. שהרי לפני מלחמת יום כיפור אלופי צה"ל ושר הביטחון משה דיין בראשם "הטילו" את אימתם על המנהיגות המדינית והצבאית של מצרים: אם מצרים רק תנסה ליזום מלחמה, הצבא המצרי יהיה למאכולת–אש וחצי האי סיני יהיה לאתר קבורתו. אלא שביום פקודה התברר לה שהצמרת הביטחונית שלה מורכבת מדחלילים ביטחוניים.

דיין היה שר ביטחון ללא חזון, שבניגוד לעמדת גולדה חיפש פתרונות ביניים בנוסח הסכם אוסלו כדי להרגיע את המצרים - ושכח לפקח על הצבא. בקיץ 1973 הכריז שעד סוף השנה תהיה מלחמה, אבל לא טרח להורות לצה"ל להיערך אליה או בכלל לבדוק את מוכנותו. כך נתקע עם רמטכ"ל שלא הכין את צה"ל למלחמה, ולפני שפרצה מיהר להיפטר ממפקדים מנוסים - באישור שר הביטחון, שכאמור, ידע כי תפרוץ כזו; דוד אלעזר, הרמטכ"ל, לא ביצע חילופי מפקדים בפיקוד הדרום, שהתבקשו לאחר שהמלחמה החלה, ולא ידע כיצד לנהל את המלחמה, עד כדי כך שמונה לו עוזר - קודמו, רא"ל במיל' חיים בר–לב.

בר–לב ודדו היו חברים קרובים, ודדו מונה לרמטכ"ל בזכות המלצת חברו. בהקשר זה, סא"ל ד"ר שמעון גולן, ששירת כראש תחום במחלקת היסטוריה של צה"ל, מביא בספרו, "מלחמה ביום הכיפורים", ציטטה מדהימה ביחס לתפקודו של הרמטכ"ל במלחמה - בר–לב אמר לדיין: "כל עוד המצב היה בשפל הוא (דדו) לא התערב בדרך ניהול המלחמה בדרום. עתה, משהשתפר המצב, הוא מבלבל בלי סוף את המוח ומפריע לעבוד".

הניצחון שלה

לא רק סאדאת ניהל פעילות מדינית. גם גולדה יזמה הצעות משלה, רק שלגבי כוונות השלום שלה אין כל כך ספק. באתר ההנצחה של גולדה מאיר פרסם מרדכי גזית, מי שהיה מנכ"ל משרדה, שהיו לה 17 הצעות בצורה של מסרים בע"פ - וגם הצעות בכתב. סאדאת סירב להתייחס אליהן. הבעיה היא שכל יוזמותיה של גולדה היו אמיתיות וחסויות, כי היא האמינה שלהשגת יעדים בדרכי שלום עדיפה הדיפלומטיה השקטה, בעוד שהצעותיו של סאדאת נעשו בפרהסיה במסגרת התעתועים הדיפלומטיים שלו קבל עם ועולם. הסיבה, כמובן: הן היו תעמולתיות, על מנת להצדיק את המלחמה שיפתח בה בבוא הזמן. תעיד על כך העובדה שבפעם הראשונה שבה סאדאת דיבר באמת על שלום, הוא פעל בחשאי, כמו גולדה. זה היה בסוף יום הדיונים הראשון בק"מ ה–101, כאשר הגנרל המצרי עבדל ע'ני א–גמסי ביקש לשוחח בארבע עיניים עם האלוף אהרן יריב. בשיחה הפרטית ביניהם אמר ליריב: "הנשיא סאדאת בקש ממני למסור לך אישית שתעביר מסר אישי לגב' מאיר, שהפעם כוונתו לשלום היא רצינית".

נראה כי לאחר המלחמה סאדאת העריך מאוד את מאיר, משום שלא הצליח להכניע אותה או להפילה בפח. היא לא נפלה למלכודת שטמן לה בערב יום הכיפורים 1973: להיכנע ללא קרב או לפתוח במכת–מנע, שכל הצמרת הצבאית הישראלית צידדה בה. כך, בטרם בואו לירושלים בנובמבר 1977, ביקש סאדאת מראש צוות ההכנה לארגן לו פגישה עם גולדה, על אף שכבר פרשה מהחיים הפוליטיים. בקשה זו של סאדאת מזכירה בקשה דומה אחרת באותו נושא: לפני כעשר שנים, כאשר ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה האמריקאי, ביקר בארץ, הוא ביקש ממארחיו לארגן לו פגישה עם ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. מארחיו של בייקר תהו: דווקא הוא? הרי הוא עשה לך צרות צרורות. על כך השיב בייקר: אבל הוא היה מנהיג שאיתו תמיד ידעתי היכן אני עומד.
גולדה הייתה מנהיגה משכמה ומעלה, ומנהיגותה בלטה במיוחד בזמן המלחמה. בעוד ששר הביטחון והרמטכ"ל שלה היו אובדי עצות ואמונה, היא עמדה כסלע איתן בניהול המלחמה והיא זו שזקפה את קומתם של "שוברי העצמות" עם להביורי הפה שלהם, שהשפריצו אימה שדופה. מנהיג מסוגו של צ'רצ'יל אינו יכול לנהוג כצ'מברליין.

לסיכום, קשה ליודעי דבר לקבל את הטענה שגולדה מאיר הייתה מוכנה לנסיגה מלאה מסיני בתמורה להסכם שלום, שכן היא לא השאירה אחריה שום מסמך סודי, או הבעת דעה בפורום סגור, התומכים בנכונותה לעשות זאת. אבל צריך לזכור כי לפני המלחמה נושא השלום בכלל לא היה על הפרק, אלא רק הנסיגה מסיני. והיא התנגדה לנסיגות בשיטת הסלאמי, כלומר לסגת מסיני בכל פעם מקטע נוסף כמו שפורסים נקניק. צורה זו של "הבנות" תגרום לישראל לאבד את היתרון של החזקת נכס גדול, ובסופו של דבר, כאשר ישראל תגיע למו"מ האמיתי - לא יהיה לה מה להציע, ולכן התמורה תהיה בהתאם. דהיינו, לא יהיה שלום.

לכן גולדה התנגדה לכל ויתור בסיני ללא הסכם מחייב. היא גם לא האמינה במסירת חלקים מסיני בשלבים, רק כדי להרחיק מלחמה. יחד עם זאת, היא ידעה גם ידעה מהן דרישותיו של סאדאת. אף על פי כן, היא ניסתה ליצור איתו קשר כדי לדון על הסדר מדיני, והרי ידוע כי בכל מו"מ יש דינמיקה המחייבת גמישות. כיוון שהיא הצהירה בעבר על נכונותה ללכת לקצה תבל כדי למנוע פציעתו של חייל, מותר להניח בסבירות גבוהה שעבור נכונותו של סאדאת להיפרד מהחלטת ועידת חרטום, ובתמורה להסכם שלום מלא, היא הייתה מוכנה לסגת מסיני. אלא שסאדאת מעולם לא השיב לה על יוזמותיה להיפגש לפני המלחמה, כי זה היה מטרפד את תוכניתו.

לכן, לעניות דעתי, גולדה מאיר היא למעשה הגיבורה האמיתית של הסכם השלום עם מצרים. היא הייתה מוכנה לתת לסאדאת, לפני המלחמה, את מה שבגין נתן לו אחריה - בתמורה למה שסאדאת לא רצה לתת לה, אבל אולץ על ידה לתת לבגין. סאדאת היה בטוח שתוכנית ההונאה שלו תוריד את גולדה על הברכיים, אבל עמדתה הנחרצת כמדינאית אילצה את הנשיא המצרי להפר את שבועת שלושת הלאווים של ועידת חרטום. למעשה, היריבה האמיתית של סאדאת במשבר סיני הייתה גולדה, והשלום שעליו חתם בגין עם הנשיא המצרי הושג על פי העקרונות שגולדה דרשה: מו"מ ישיר, הכרה בישראל והסכם שלום איתה. 

שמעון מנדס, סגן אלוף בדימוס ומזרחן בהשכלתו, שירת באמ"ן במלחמת יום כיפור. ספרו "הג'יהאד של סאדאת" ראה אור ב־2015 בהוצאת אפי מלצר.