מהתפוז המכאני ועד הליצנים המפחידים: מה מניע אותנו לחקות אלימות?

גם לפני גל האלימות האחרון ששוטף את הארץ, היווה הקולנוע מקור השראה לתקיפות ודקירות. אילנה שטוטלנד צוללת לתופעה ובוחנת מתי בדיוק היטשטשו גבולות הדמיון והמציאות?

אילנה שטוטלנד צילום: פרטי
מסכת "ליצן מפחיד", ארכיון
מסכת "ליצן מפחיד", ארכיון | צילום: דוברות המשטרה

בשבועיים האחרונים מסעירה את המדינה תופעת הליצנים המפחידים, שבמסגרתה צעירים עוטים מסכות ליצן ומפחידים עוברי אורח במקומות ציבוריים. זאת, בהשראת טרנד בינלאומי שצבר תאוצה ברשתות החברתיות, וכולל סרטוני הפחדה ואיומים על ידי אנשים העוטים מסכות של ליצנים. התופעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במחזותינו, החלה לאחר יציאת הסרט IT ("זה") - מותחן אימה המבוסס על ספר באותו השם של סטיבן קינג, שעלילתו מתמקדת בליצן מפחיד שפוגע בילדים בעיירה אמריקאית קטנה. הסרט עלה לאקרנים בארץ ובעולם בחודש שעבר.

כאמור, זו לא הפעם הראשונה שבה אנשים פועלים בהשראת דמות פיקטיבית כלשהי ומנסים לחקות אותה. בארצות הברית, למשל, שתי ילדות בנות 12 לקחו את חברתן אל החורשה ודקרו אותה 19 פעמים בהשפעת "סלנדרמן" - דמות אינטרנטית שמככבת בסיפורי אימה. והיו גם מקרים מזוויעים נוספים: בהשפעת הסרט "צעקה" התרחשו כמה מקרי רצח, כך גם בעקבות הסרטים "התפוז המכני", "כלבי אשמורת" וסדרת הטלוויזיה "דקסטר". לפני כמה שנים, פה בישראל, כמה ילדות בכיתה ו' אף תכננו לרצוח את חברתן, בהשראת להיט הנעורים "גאליס".

"המרחק בין יצירה פיקטיבית בידורית לבין היישום שלה בשטח הולך ומתקצר", מסביר ד"ר ערב, "ורואים את זה הרבה גם בדמיון של סרטי אסונות לאירועים של אסונות טבע, בחיבור בין סרטי פשע או סרטים טראומטיים לבין אירועי טרור ועבריינות. גם התרבות הפופולרית וגם המציאות כל הזמן דורשות מאיתנו להגביה את הרף. אנחנו חיים בעידן של ריגושים שאף פעם לא מגיעים למימוש".

תגיות:
קולנוע
/
ליצנים מפחידים
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף